אלכסנדר פן

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
אלכסנדר פֶּן היה משורר ישראלי, שנודע בתולדות חייו הסוערים שהתערבבו בהם מזגו החם ואהבה לחיי הבוהמה, משיכה לארץ ישראל ורעיונות קומוניסטיים. הוא כתב שירים רגשיים ויצריים וכן שירים אידאולוגיים-פוליטיים. פן נחשב לאחד מראשוני הבוהמה התל אביבית. הוא היה נשוי פעמיים, ואב לשלוש בנות ובן אחד משלוש בנות זוג.

21/4/2019

בכדי להבין את השיר "ווידוי" חובה להכיר את כותבו, אלכסנדר פן. אז מי אתה באמת אלכסנדר פן? לספר מי הוא היה זה מורכב, אבל בוודאות אפשר לומר מי הוא לא! הוא לא מי שהוא סיפר שהוא.

פן לא תמיד שיקר ביודעין, כל מי שהכיר אותו ידע כי בפיו האמת והבדייה היו מתערבבים. הסופר יוסף סערוני, חברו של פן, סיפר לאחר מותו "עדי ראייה, שהקשיבו לסיפוריו האמינו יותר לגרסת פן מאשר למעשים שראו במו עיניהם".

וכך נבנה סיפור ילדותו הפנטסטית ברוסיה, ועם השנים השתנו הגרסאות ושונו העובדות.

אלכסנדר פן נולד בשם אברהם פפליקר-שטרן, בן למשפחה יהודית באוקראינה.
אפילו לגבי שמו חלוקות הדעות:

  1. יש טענה כי לקח את הפ"א מפפליקר ואת הנו"ן הסופית משטרן.
  2. אחת מחברותיו סיפרה כי את השם העניק לו, שכנו שהיה תמיד שיכור וכששכח את השם פפליקר קרא לו "פן".
  3. יש חברים אחרים שטענו שפן בחר את שמו כשגזר החוצה את האותיות האמצעיות משמו של המשורר פושקין.

פן לא ראה בהיסטוריה המשפחתית שלו משהו שאפשר למכור ולכן המציא היסטוריה שלמה, חלקה עובדות, מיעוטה השערות ורובה כנראה דמיון.
לדבריו סבו מצד אביו, היה נצר לרבני חב"ד והיה משורר שכתב ברוסית ובעברית. ואילו אביו, היה אף הוא רב שהתפקר ולאחר מות אשתו הראשונה ואם 4 ילדיו, פגש את אמו של פן, שרה שלמדה רפואה בווינה.
שרה, אמו של פן, סובותניקית (קהילה רוסית-נוצרית אשר התייהדה ואנשיה החלו בקיום מנהגים ומצוות יהודיות) ביתו היחידה של אציל שוודי וצייד דובים. אביה, ינסן,  התגורר בניז'ני-קולימסק שבסיביר ושם היה ממונה על תחנה לציד כלבי-ים ודגים, שבה הפיקו שומן ועורות מבעלי החיים. בהיותה בחודש 7 להריונה, נסעה שרה אל אביה כדי ללדת שם, וב-14/2/1906 נולד אלכסנדר. אביה הציע שהתינוק יישאר אצלו, וכך היה. שרה מתה שנתיים מאוחר יותר מדלקת ריאות וסבו הוא שגידל אותו. הסב, יאנסן, שחי לבדו, נהג לקחת את התינוק איתו לציד.
פן סיפר, כי ינסן אימן אותו לצוד ולדוג, אולם כשהיה בן 10, פצע דוב לבן את סבו וזה, לפני שהחזיר נשמתו לבורא, רשם לו על פתק את שמו וכתובתו של אביו היהודי.
לדבריו, בעת מלחמת האזרחים ברוסיה הוא הצטרף לאחת מחבורות "נערי ההפקר" שנדדו במרחבים הגדולים, גנבו אוכל למחייתם  וניסו לשרוד עד יעבור זעם.
בגיל 14, לאחר ארבע שנים מפרכות בדרכים, הוא מצא את אביו יוסף בפיאטיגורסק שבצפון קווקז עם משפחתו החדשה וילדיו, אחיו של אלכסנדר.

פן עשה ככל יוכלתו להסתיר את העבר המשפחתי שלו ועם השנים פיאר את ההיסטוריה המומצאת ויצר לה הילה מסתורית שסייעה לו להפוך לחבר כבוד בבוהמה התל-אביבית המתהווה.

ב-19/4/1972, נפטר פן ממחלת הסכרת בגיל 66.

יש לשער כי האמת לגבי מוצאו של פן, היא כפי שסיפרה אחותו ריקה:
לדבריה, אמו של פן הייתה סובוטניקית, שעבדה כאומנת בבית האב יוסף וטיפלה בילדיו לאחר שאשתו חלתה. לאחר מותה הם נישאו ונולדו להם שני ילדים. האם נסעה ללדת את בנה אצל אביה, ופן הפעוט נישאר שם. לאחר שאמו מתה משחפת יצא פן לחפש את אביו.

יתמותו של פן הפכה לאירוע מכונן בחייו.

פן היה בן דורם של שלונסקי ואלתרמן והשאיר אחריו שירים רבים אולם ללא ספק, היה ידוע יותר בזכות חייו הבוהמיינים.

למרות שחלה בסוכרת עוד לפני גיל 30 התעקש להמשיך לעשן ולשתות במחשבה שהוא יוכל למחלה.

נשים רבות נפלו ברשתו של פן, למרות שהלה היה ידוע ביחסו האכזרי והמתנשא כלפי נשותיו.  אולם לרומן שלו עם הקומוניזם, לא הייתה סליחה ומחילה. כאשר מלאו לו חמישים, אמר עליו נתן אלתרמן "לולא היה משורר זה משתייך למחנה שבו הוא עומד הרי יום חגו היה חג לשירה העברית בכללותה."

ב-1920 נסע פן למוסקבה, השנים היו שנותיה הראשונות של ברית המועצות שלאחר המהפיכה והאידאולוגיה סחפה את כולם. נאומיו הסוחפים של לנין והרושם שהותירה בו אישיותו לא נמחה גם לאחר שהתפוגג הלהט. פן נחשף לשנים הסוערות של הספרות הרוסית וזכה להכיר באופן אישי כמה מגדולי הסופרים הרוסים שהשאירו עליו רושם רב.

ב-1927, הצליח לצאת מברית המועצות והגיע לפלשתינה. בהגיעו ניסה להשיל ממנו את סממני ה"שטייטל" – "באתי בלי הגבנון של העיירה. אני יותר בריא מכם בהשתרשותי בארץ ובאהבתי אותה" אמר בראיון. זמן מה ניסה את כוחו בעבודה חקלאית באדמות רוחמה, אך די מהר התברר שאינו כשיר לעבודה גופנית, לעומת זאת, כוחו היה גדול בשבירת לבבות.
בלה דון, הייתה בת-זוגו של חבר טוב של פן עוד מימי מוסקבה, כשהחבר נסע לברלין לטיפול רפואי, ניצל פן את ההזדמנות וחיזר במרץ אחרי בלה. כשזו לא נעתרה לחיזוריו אף איים בהתאבדות. הוא ירה בעצמו באופן "סימבולי" וניסה לתרץ את זה כאילו ערבים ירו בו…. כאשר התבררה האמת, הוא נזרק מהקבוצה.  פן נזרק, אבל ליבה של בלה נישבה מהעובדה שרצה להתאבד בגללה ובשנת 1928 התחתנו בלה בת ה-18 ופן והוא כתב "לא אני הוא האיש, לא אני/ אל שובו משכבר מצפה את".
השנה הראשונה לנישואיהם הייתה קסומה ובסופה נולדה בתם זרובבלה. פן שהצליח לפרנס רק בקושי החל לשתות ולהכות את אשתו.

באותה תקופה הכיר את שלונסקי, אלתרמן ואף את ביאליק שאצלו למד עברית כל יום שישי במשך 6 שעות.

נשות תל אביב לא יכלו לעמוד בקסמו של הגבר הגבוה והשרמנטי שבשכרותו דקלם שירים של טובי משוררי רוסיה. לפן היו מאהבות ואהובות רבות.

באותה תקופה הרבה לבלות בשייח' אבריק עם השומר אלכסנדר זייד. פן העריץ את זייד, שאמו הייתה סובוטניקית, וכנראה ששם צמחה ה"אגדה" על מקורותיה של אימו….
בשייח' אבריק בעודו נשוי לבלה, החל הרומן שלו עם חנה רובינא, שהייתה מבוגרת ממנו ב-18 שנה. בעקבות טרגדיה שהביאה למות בנם, התגרשו פן ובלה אולם  גם הרומן שלו עם רובינא לא החזיק מעמד והוא הסתיים לאחר פחות משנה לאחר הולדת ביתם אילנה.
בעודה מאושפזת בבית החולים הדסה, הכיר פן את האחות רחל לופטגלס אשר טיפלה ברובינא לאחר הלידה הקשה, שכמעט עלתה לה בחייה. באוקטובר 1936 נולדה להם בת והם נישאו לאחר מכן. למרות שהמשיך ברומנים רבים, החזיקו נישואים אלו מעמד 36 שנה, עד מותו.

מקורות –
פרסומים שונים, ארכיון עיתונות וספרה הנפלא של חגית הלפרין, "צבע החיים".

פרשנות  למילות השיר, בהשראת פרשנותו של דוד פרץ

ב-1941 כתב אלכסנדר פן את השיר "וידוי". השיר נכתב ככל הנראה לכבוד יום הולדתה ה-29 של רעייתו רחל לופטגלס-פן, אך רבים סוברים כי השיר הינו תיאור של מערכת היחסים של פן עם השחקנית חנה רובינא.  השיר כביכול מדבר מגרונה של אישה שבגלל אהבתה הטוטלית לבן זוגה, מכונה להשלים עם האלימות שלו כלפיה, אלימות מילולית, שהופכת לאלימות פיזית ובבית האחרון (שכמעט אף פעם אינו מושר) אף מגיעה עד רצח.
 השיר אמנם נכתב ב-1941, אולם פורסם רק ב-1972, ואגב, נחשב לשיר האחרון שפרסם פן בעודו בחיים.

"מעילי הפשוט ופנס על הגשר,
ליל הסתיו ושפתיי הלחות מני גשם
כך ראית אותי ראשונה, התזכור?
והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים,
כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים
וכאל מים ולחם אליי תחזור."

הבית הראשון מתחיל מתאר סיטואציה כללית: "מעיל פשוט", "פנס על הגשר", "ליל הסתיו" ו"שפתיים לחות מני גשם". תיאור של תמונה קודרת.

בשורה הבאה מתברר כי זהו מפגשם הראשון.
ולאחר מכן "היה לי ברור כמו שתיים ושתיים" כנראה כבר רמז על ריבוי ממערכות יחסים…
וכך לסיום, הדוברת מכירה במעמדה במערכת היחסים – היא הלחם והמים, מוצרים המספקים את צרכיו הקיומיים הבסיסיים ביותר של האדם. לא משהו שמייחסים לו חשיבות רבה.


"בעונינו המר, בעבור אותך זעם
גם למוות אתה קיללתני לא פעם
וכתפיי הקרות רעדו משמחה
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שיובילו אותך בגללי בנחושתיים
וגם אז לבבי לא יסור מעמך"

הבית השני מתאר את מצבם הכלכלי של הזוג כעילה למתח המתמיד ביניהם. וכאשר על הגבר עובר גל זעם הוא מקלל את האישה למוות, והיא?  – "כתפיה הקרות רועדות משמחה"!
ולמה? כי ברור לה לחלוטין שבגללה "יובילו אותו באזיקים" ולמה היא שמחה?  כי גם אז, בהיותו המאסר – היא תוכיח את אהבתה כי תהיה איתו ולבה יישאר שלו.


"כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות"

פזמון השיר  מבהיר – זה לא טוב, זה רע מאוד אולם אם הייתי חוזרת על זה מחדש, הייתי רוצה אותו דבר.

"אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה ענייה וסוררת,
באותו מעילון עם אותו ציץ הוורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, כך יהיה, אות באות"

שום חרטה, רוצה בדיוק את אותו הדבר "אות באות" בלי לשנות שום פרט.


"הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך
וידעתי: המוות יבוא מידיך
ואני מחכה ומצפה לזיוו
הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער
או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער
אבל לא מידי זר – מידיך יבוא
וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני
בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני
ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שאבוא לביתך בעוצמך עיניים
עד אשר יישאוך בדרך אליי"

הטרגדיה – לדוברת אין אוהב מלבד אותו האיש, והיא יודעת כי מותה "יבוא מידיו" אבל היא מחכה לו בשמחה.
היא אמנם לא יודעת אם יבוא מהר "כגרזן המונף על עץ יער" או לאט עם עינויים, אבל לא משנה – היא יודעת שהוא יבוא, ורוצה שהוא יבוא מידיו ולא מידי זר.


"וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני
בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני
ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי
כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
שאבוא לביתך בעוצמך עיניים
עד אשר יישאוך בדרך אליי"

וגם לאחר מותה, כאשר הוא יהיה עני ומוכה שכול, היא תבוא לביתו, היא תבוא לו בחלום.
וכאן מעט ביקורת עצמית, "כסילה שכמוני"
גם מותו לא ישחרר אותו מהאיחוד עמה שכן במותו הוא יינשא אליה על ידי אחרים. כלומר, המוות הוא האיחוד המיוחל של שניהם, איחוד לנצח, או עד תחיית המתים.


"כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
אבל עֵד לי האל החורץ גורלות
אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה ענייה וסוררת
באותו מעילון עם אותו ציץ הורד
באותה השמלה הפשוטה משמלות
אם יהיה זה שנית – אל יהיה זה אחרת
יהיה כך, כך יהיה, אות באות"

לאחר השורות הפטאליות החזרה על הפזמון מחזקת את אמירת הדוברת שמערכת היחסים בינה ובינו היא אירוע גורלי.

ומילה קטנה של הסתייגות – פן היה בעיקר נרקיסיסט, עסוק באהבת עצמו שיכור ואלים. כאשר הוא כותב בשמה של אהובתו, ייתכן שככה הוא "היה רוצה לראות את זה" והיא סתם הייתה האישה הקטנה והמוכה שצריכה להשלים עם הרומנים המזדמנים של בעלה הלא הצליח מעולם לפרנס את המשפחה… כך או כך, שיריו איתנו לעד.

עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit