יומן מסע לבאלי, אינדונזיה, יוני 2017

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

היום ה-1

 

 

אז מה היה לנו היום? יצאנו ב-07:00 מהבית בפראג כדי לתפוס את הטיסה הראשונה,  ב-09:00 לדיסלדורף, מסוג הטיסות שהמטוס ממריא, עולה לגובה מירבי ומייד מנמיך. בדיסלדורף נחתנו והיו לנו שעתיים לטיסת ההמשך להונג קונג.

נחיתה בהונג קונג זו תמיד חוויה, מדליקים את המסך שמראה את המצלמה הקדמית של המטוס ורואים על המסך את המטוס מנמיך לתוך הים, פשוטו כמשמעו. טוב, בסוף מגלים גם שדה תעופה, ככה סתם, באמצע הים.

לשמחתנו מצאנו 5 מיטות פנויות באולם ההמתנה, כך שיכולנו להעביר את רובן של 5 שעות ההמתנה בנמנום.
הטיסה לבאלי, כבר קצרה יותר, "רק" 5 שעות… אבל הנחיתה היא נחיתה בגן עדן, אמנם הגענו ב-19:00 בערב, אבל כבר רואים שמדובר בגן עדן עלי אדמות.
על באלי נאמר ש"הדרך לגן עדן רצופה בפקקים…" אז כן, הרבה פקקים ואפילו לא צפירה אחת!
החלק הקשה הוא אולי להתרגל לכסף, 13,000 רופיות לדולר אחד! אבל דולר אחד קונה הרבה….
הנסיעה למלון ערכה שעה וחצי, כי כרגיל מצאנו מלון מיוחד באמצע הג'ונגל.
Amatara Arya Ubud
אבל זה היה שווה את זה. ווילת עץ ענקית, הכל מיוחד, הבנות הגיעו וישר קפצו לבריכה הפרטית שצמודה לחדר.. ואנחנו נערכנו לארוחת הערב.

היום ה-2

את היום השני פתחנו בעיקר בלהתלהב מהווילה. עד כמה שזה ניראה מדהים בלילה, ביום זה ניראה אפילו יותר. ווילת עץ בלב הג'ונגל, קולות של חיות לא מזוהות, פכפוך של המים בבריכה….
את ארוחת הבוקר הביאו לנו לכאן, סידרו לנו על השולחן לצד הבריכה, אפשר להתרגל לחיים האלו.
ב-10:00, בא הרכב שהזמנו לקחת אותנו ל"עיר הגדולה" עובוד. עם הגעתנו, נכנסנו לראות איזה ארמון, אחד ממאות שיש בעיר, כי איך אפשר בלי.
משם יצאנו למסלול רגלי שמומלץ על ידי "טריפ אדווייזר" והינה המלצה שלי, אל תלכו לפי המסלול המומלץ של טריפ אדווייזר… מסתבר שלפני כמה שנים הייתה מפולת והשביל שאליו הם מכוונים נפל. מאז, אלפי תיירים כל שנה מגיעים למקום הלא נכון, יורדים ירידה שלא ניתנת לעליה חזרה, ולמטה מה מחכה? שער סגור ובחור שביקש 150,000 רופיות (כ-10$) כדי לעבור. בזמן שאני ניסיתי להוריד אותו ל-100,000 רופיות לכולנו, הוא חייך חיוך מלא שיניים ואמר "150,000 זה לאדם…"
למזלנו "במקרה" הגיע מדריך שעובד באחד המלונות והיה בדרכו הביתה, הוא הציע לנו לקחת אותנו לסיבוב מודרך של 4 שעות. כמובן שעלה יותר, אבל בדיעבד, לא כל מי שמחרבן עליך רוצה את רעתך. הוא עשה לנו סיור לאורך הנהר ולאחריו בשדות האורז האינסופיים. לא היינו עושים את זה לבד.
כשסיימנו יצאנו לנפוש את רוחנו בפירות טרופיים ממנגו, דרך פסיפלורה, פרי הדרגון ועוד כמה שאת שמם אנחנו לא יודעים והלכנו לקנח במסעדה מקומית, אוכל אינדונזי יוצא מן הכלל…
לקראת ערב, אחרי הארוחה הטובה, תפס אותנו המבול, אז חזרנו לווילה לשבת בבריכה ולא לעשות כלום….. ומסתבר שלא לעשות כלום זה די מעייף

היום ה-3

לאחר הסקת המסקנות מהיום הקודם, הזמנו ארוחת בוקר "מצומצמת" כי הבנו את הרעיון שלהם…

ויצאנו מייד לפארק הקופים, פארק זו הגדרה מוגזמת, לקחו שם שטח, יער בלב העיר, גידרו אותו עם גדרות בגובה מטר וחצי ואמרו לקופים, כאן ביתכם, אל מול…. אז הקופים ממושמעים (חלקית) ורובם במתחם, אבל הם מאוד אוהבים לצאת לרחוב, סתם לטפס על הגדרות או לחצות את הכביש ולגנוב דברים מהדוכנים שמעבר לו…
במתחם עצמו חיות 6 משפחות, סה"כ 678 קופים, חמודים לאללה, אוהבים לטפס על אנשים, ולגנוב מהם בננות או בקבוקי שתיה, הם כל-כך אינטליגנטים, שהם יודעים לפתוח את הבקבוק ולשתות את תוכנו… בכל הפארק מסתובבים פקחים שמוודאים שלקופים יש עליונות על המבקרים, כלומר שהמבקרים לא יציקו לקופים שמציקים למבקרים. ממש שמירה אדוקה, אסור להציק להם, אסור לרדוף אחריהם, אסור לחסום אותם… הם בעלי האחוזה ואנחנו המבקרים.
משם יצאנו לשייט רפטינג, על הנהר המקומי, הייתה חוויה רטובה ומופלאה. דרך לראות נופים עוצרי נשימה, לטבול במפלים שונים, ו"קצת" להירטב.
אחרי הרפטינג חזרנו למלון למנוחת אחה"צ קלה, להתייבש, וירדנו לעיר לעשות שעה מסאז', הנערה נהנתה, כך גם בנותיה, אני כרגיל עשיתי פרצוף של סובל

היום ה-4

 

 

אתמול, בדרך לפארק הקופים, פגשנו נהג עם רכב גדול שהציע לנו את שרותיו, החלטנו לקחת אותו להמשך התוכנית. מדריך עם רכב במחיר המגוחך של 50$ ליום שלם.
היום הרביעי הוקדש למקדשים בסביבה. יצאנו עם המדריך ועברנו איתו 3 מקדשים, אחד מהם נמצא בעמק שצריך לרדת אליו 284 מדרגות, מה שאומר גם לעלות אח"כ שזה פחות נחמד… הייחוד של המקדש הזה הוא נביעת מים "קדושים" ממש רואים את הנביעה מתוך האדמה, החול מתרומם בנקודת הנביעה. שם אסור להיכנס, אבל עשרות אנשים עומדים בתור בבריכה ליד, אליה נשפכים המים הקדושים ושוטפים את האנשים שעוברים בטור ארוך בתוך המים.
כששבענו ממקדשים, עשינו עצירה בחוות גידול קפה. מעבר לסיור מאלף ולימוד נושא הקפה והקקאו קיבלנו גם טעימות של סוגי קפה ותה שונים. ואחרי זה כמובן חייבים גם לקנות.
לבעלי קיבה חזקה, קיבלנו לשתות קפה לואק, זה פולי קפה שנאכלים על ידי חיה פרוותית חמודה, "דחן דקלים אסייתי", הפולים עצמם לא מתעכלים בקיבתו, רק הקליפה, ובסוף התהליך הוא מחרבן אותם ביער, אנשי החווה אוספים, מנקים, מייבשים, רוחצים וטוחנים. כוס אספרסו קצר נמכרת בפראג ב-30 אירו. כאן עלה לנו 3 אירו אספרסו ארוך.
והטעם??? כמו קפה. לא נפלתי. פעם שלישית שאני שותה את זה ותוהה איפה אני טעיתי שאני לא אנין טעם…
לאחר מכן עצרנו לארוחת צהריים במסעדה עם נוף מרשים ונסענו לקנח בביקור בחוות גידול פילים. 
הקטנות רכבו ואנחנו עם מאיה עשינו סיור רגלי לוודא שהפילים זוכים ליחס טוב. אגב, בביקור בחוות שכאלו תמיד אנו מזדעזעים מהעובדה שהפילים קשורים בשרשרת לעוגן באדמה. אז בדקנו, האם בטבע עדיף להם? כמובן, אבל לא נכון. בטבע הם לא יחזיקו מעמד. יצודו אותם ושטחי המחייה שלהם קטנים.. האם השרשרת מפריע להם? לא. הם לא מרגישים את השרשרת, רק מעט מגבלת תנועה. האם לא עדיף להשאיר אותם חופשיים? אז לא. אם הם היו חופשיים במתחם, הם יריבו וייגנבו אחד לשני אוכל. ככה לכל אחד יש טריטוריה שלו. ומה לגבי הרכיבה? אז כמו כל בעל חיים, הם צריכים לזוז. הרכיבה מוציאה אותם מהמתחם ליער, מאפשרת להם חילוץ עצמות טוב ואת הרוכבים הם לא ממש מרגישים… מה זה 200 קילו על גב פיל? וזו דרך לממן את אחזקתם. אגב, לכל פיל יש מטפל אישי שמלווה אותו שנים… עד שאחד משניהם מת! מחובה משחרר רק המוות….

היום ה-5

היום הוקדש למעבר הראשון, מ”אובוד” שבמזרח למלון הבא שנמצא בלב שמורת טבע בקצה המערבי .
NusaBay Menjangan 
סה"כ נסיעה של כ-160 ק"מ אבל לוקח כ-4 שעות נסיעה. כבישים כפריים, לעיתים דרכים צרות. עלינו צפונה עד לים, חצינו את ההרים ואז נסענו מערבה עד קצה האי. בדרך זכינו לראות נופים שונים, אבל כלום לא הכין אותנו למלון היעד…. בכדי להגיע אל המלון צריך לשוט, המלון יושב על מעין בליטה הקצה האי, בעצם חצי אי בפני עצמו שכולו שמורת טבע ענקית ללא יכולת להיכנס פנימה עם רכבים. צריך לשוט כחצי שעה מהמזח למלון. 
הגענו למזח, ניראה מתחם עלוב, כפרי, השארנו את המזוודות והלכנו לאכול במסעדה המקומית. מסוג המסעדות של "אל תסתכל במטבח" אבל האוכל שופרא דה שופרא. אם הצלחת לשמור עליו מהקופים שמחכים לגנוב לך אותו… 
סירת עץ פשוטה באה לאסוף אותנו, וזה מראה קצת סוריאליסטי לראות את הסבלים סוחבים לנו את התיקים לספינת עץ מתנדנדת… אחרי שייט של כחצי שעה, מתחילים לחפש את המלון, בין העצים, וכלום!! מכיוון הים לא מזהים שום מבנה, שום בריכה… ג'ונגל ועצים.. רק כשזיהינו בין העצים מעט עשן, הבנו שהגענו. 
על המזח פוגשים אותנו עובדי המקום, שוב לוקחים את התיקים ומלווים אותנו לסככת הקבלה, כן, סככה… מהמזח כבר זיהינו את הצבאים ששוכנים במקום. ממש על החוף. רק לאחר הקבלה, לקחו אותנו לבונגלוס שלנו והבנו למה לא מזהים מהים. הכל מוטמע בתוך הג'ונגל, כלום לא חריג לסביבה. החדרים מפוארים ברמה של מלון יוקרה, אבל בפשטות נוחה. 
מייד יצאנו לבדוק את הים, לקחנו שנורקלים, מסיכות וסנפירים והלכנו לקצה המזח להכיר את הים… 
למאיה ערכתי ריענון לפני הצלילות של מחר את אמה ובר לימדתי איך לצלול עם שנורקל ולרוקן אותו ממים. רק החושך הוציא אותנו מהמים, הלכנו להתקלח ולארוחת הערב. 
אגב, על האוכל אני כמעט ולא כותב, אבל האוכל לעילא ולעילא, דגים, בשרים, הרבה ירקות, הכל מבושל לרוב על גריל עץ, מטובל טוב, חריף. עם המטבח האינדונזי יכולתי בהחלט לשרוד על אי בודד… 
בכל המתחם סה"כ 15 בונגלוסים ושתי ווילות, סה"כ מקום לכ-40 איש. שקט ושלווה… איתנו יש אולי עוד 10 אורחים… כל המתחם לרשותנו. טוב, אנחנו והקופים

ימים 6-7, ואולי גם 8....

הימים הללו הוקדשו לצלילות. מהמלון אוספים אותנו בסירת דייגים מעץ, שחוצה את המפרץ לצד השני שם יש אי ומסביבו כ-14 אתרי צלילה. על הסירה אנחנו ה-5, משיט ושני מדריכים אחד לצוללים ואחד למשנרקלים.
המים צלולים, הצלילות נוחות ונעימות. שפע של דגים, אלמוגים , מידי פעם צבי ים…
קמילה ואני מעמיקים ל-30 מטר, מאיה והמדריך מרחפים מעלינו ב-20… בכלל, מאיה שהיא צוללת מתחילה, הפתיעה לטובה וצללה ללא בעיות.
אמה ובר יצאו עם מדריך אחר לסיור שנורקלים.
תכננו 2 צלילות ביום, אבל כשראינו את ההתלהבות של מאיה, היינו חייבים ביום השני להוסיף עוד צלילה אחת.
בסה"כ עשינו 5 צלילות, והקטנות עשו 4 מסלולי שנורקלים, כולם חזרו עייפים ומרוצים.
את בוקר היום ה-8 שמרנו לקצת בטן גב על חוף הים ובצהריים סיימנו את ענייננו ויצאנו שוב לשייט בחזרה ליבשת כדי לעבור לנקודה הבאה.
לאחר נסיעה של כשעה וחצי (66 ק"מ!!) הגענו לנקודה הבאה שעליה נרחיב בימים הבאים….
Amartya Puri Green Cottages

היום ה-9

 

 

לבוקר היום התשיעי ציפינו מלאי עזוז ואון…
התעוררתי עם קריאת התרנגול, שמשום מה מכוון ל-05:00 בבוקר. אחרי כמה גלגולים במיטה הבנתי ששינה כבר לא תהיה, אז יצאתי החוצה לקבל את בוא הזריחה עם כוס קפה בגינת הווילה.
שעתיים אחרי זה, קמו הבנות והלכנו לאכול ארוחת בוקר שם בישרה לנו קמילה שהיום הולך להיות יום "איזי" (תזכרו את זה להמשך…)
ב10:00 הגיע הנהג וכולנו, מלאי גילה וחדווה, דיצה ורינה, זינקנו לרכב.
נקודת הטיול הראשונה הייתה המפלים, הדרך לשם מטפסת על צלע הר, דרך ישובים כפריים.. לא לפספס את המילה "מטפסת"! כי כשהגענו, ירדנו מהאוטו והתחלנו לצעוד במורד ההר לתחתיתו שם חיכה לנו המפל הראשון. ואם היינו עוצרים כאן, עוד יכולנו להתנחם בבניין ציון, אבל לא! לא אנחנו!! אנחנו גיבורים…. החלטנו להמשיך גם למפל השני… עליה קטנה שבעקבותיה ירידה גדולה… ואז מתחילות המדרגות שיורדות למטה, כאן המלווה הראה סימנים של "אולי אני אחכה לכם כאן??" גם את הרמז הזה לא הבנו… הוא נותר, מאחור ואנחנו התחלנו לרדת. בדרך אמרתי לבנות לא להיפרד ברגשנות מכל מדרגה, כי ניפגש שוב בדרך חזרה… והמפגש היה כואב יותר.
הגענו למפל, צפינו, הצטלמנו, קצת נרטבנו.. ואז התחיל המסע חזרה… וזה היה קשה! אין מילה אחרת. אפילו אני שלרוב לא מזיע, נטפתי גלים של זיעה.
אבל, לא נשברנו ועמדנו במשימה…..
משם יצאנו לתצפית נוף על האגמים התאומים, שם המתינו לנו להצטלם עם כל מיני בעלי חיים מיוחדים, אנחנו אמנם די משתדלים שלא לעודד דברים שכאלו, אבל נכנענו, בכל זאת עולם שלישי..
לאחר כמה תמונות נוף עם האגמים, נסענו למטה לכיוון האגמים. האזור הוא החלק היותר מוסלמי של האי, וניתן ישר לזהות זה. אם על ידי הביגוד השונה, היעדר המקדשים בכל פינה או בכלל המראה הכללי של הסביבה. (אמר ולא יסף)
נכנסנו לפארק ענק שמכיל בתוכו מספר מבנים עם צמחים שונים: קקטוסים, צמחי מים ומלא אורכידאות.
וגולת הכותרת, פארק חבלים עם אומגות וטיפוסים… היה מענג אבל מתיש!
חזרנו למלון מותשים לחלוטין… יום "איזי" כבר אמרתי?

ימים 10-11

ימים אלו הוקדשו לאזור סידאמון.
את הנסיעה לכיוון סידאמון כבר אין מה לתאר, עוד מאותו הדבר… ואותו הדבר ניראה נפלא. בדרך, טיפסנו במעלה הר, שלאורך הכביש גם מצד ההר וגם מצד העמק, עשרות קופים יושבים, משחקים ולעיתים סתם בוהים בתנועה החולפת… ככה סתם באמצע המדינה.
בהמשך, טיפסנו לתצפית על הר הגעש של האי. להר הגעש יש סיפור מעניין, היה שם כפר שישב ממש בלוע של הר הגעש, כי הר הגעש אינו פעיל כבר עידנים, אבל אז באה התפרצות קלה, הכפר נהרס וניבנה שוב במעלה המדרון שעולה מתוך הר הגעש, כי כזכור, ההר לא פעיל. אבל הייתה התפרצות נוספת שגרמה לפרנסי הכפר להבין שלא פעיל, לא פעיל, אבל די פעיל, אז הם הוציאו את הכפר אל מחוץ ללוע הר הגעש…. בלוע הר הגעש יש אגם גדול שנוצר ולוע הר הגעש משמש נדבך חשוב בתעשייה המקומית, כרייה מאסיבית של אבן שמובלת במשאיות ומשמשת לבניה. הר הגעש הוא גם הגורם לתופעה יפה, החופים עם החול השחור.. כל הצד של האוקיינוס שליד הר הגעש מכוסה בחול ים, כמו שאנו מכירים, אבל שחור.
למלון (Darmada
Eco Resort) הגענו אחר הצהריים, גם כאן, מלון אקולוגי, עם בריכה טבעית וסביבה שמורה בלב הג'ונגל.
אחד הדברים שמאפיינים את באלי, זה התנועה. קודם כל, לכולם יש טוסטוסים מכל סוג וכל צורה, וכולם נוסעים על טוסטוס, בכל גיל ובכל הרכב. לא מפתיע לראות ילד בן 6 מרכיב את אחותו בת השלוש על טוסטוס.. או סבתא בת 70 עם סלים וחבילות או בכלל לעיתים משפחה 3-4 ואפילו 5 איש על אותו טוסטוס.. 98% ללא קסדות… והכל זורם. האמת אחד הדברים שהפתיעו אותי כאן, זה היעדר תאונות הדרכים. לא ראינו אפילו אחת! ולעין מערבית הם נוסעים כמו משוגעים. כשמבינים את התרבות שלהם, מבינים שיש מוסכמות ויש נדיבות הדדית.. סתם לדוגמא, פס לבן הוא לא אינדיקציה לכלום, אבל הם לא יעקפו אם אין שדה ראיה. בכל עקיפה, הנהג הנעקף, מסמן בסימן קטן, טפיחות קלות על מסגרת החלון, כי הדרך פנוייה…
הכבישים בבאלי סבירים, אבל אין כמעט כבישי רחבים, מי שרוצה לעבור מצפון לדרום יש מספר כבישים, אבל ממזרח למערב, רק לאורך הים, בשני הצדדים או בדרכים כפריות, כמו שכבר הבנתם, הנסיעה לוקחת הרבה זמן…. דרכים כפריות, מפותלות, לעיתים עליה ולאחריה ירידה…
כמדינה טרופית, יש כאן צמחיה מגוונת, ואחד הדברים השימושיים כאן ביותר הוא במבוק. אפשר למצוא כאן במבוקים בקטרים שלא ידעתי שבכלל קיימים, והבמבוק משמש כאן לכל דבר, החל מבניית מבנים קלים, ועד פיגומים ועמודים תומכים ליציקת גגות ומבנים.
נסענו לבקר בכפר שנחשב לעתיק ביותר באי, הכפר בן 1,400 שנה, שמור בצורה יפה. הוא מנוהל כקהילה תומכת ואירועים נעשים במשותף. הקהילה מנסה לשמור על עצמה, ולכן, אמנם האדמה שייכת לתושבים, אבל מכירת אדמה יכולה להיות אך ורק בתוך הקהילה, כלומר לילדים של תושבים. הכפר מתקיים מתיירות, חקלאות וייצור בדים מיוחדים שגדלים על עצי כותנה, כן,
זו לא טעות, לא שיחי כותנה אלא עצים שמהם קוטפים את הכותנה ומעבדים אותה לחוטים שמהם טווים בדים עדינים ונעימים.
עוד דבר שמאפיין את האי, זה כמות העפיפונים, בכל רגע נתון, בכל מקום, עשרות עפיפונים בשמיים.

ימים 12-15

את הימים הללו בילינו במלון "הכל כלול"

בריביירה באזור קוטה (Hotel Nikko Bali Benoa Beach), עסקנו בספורט מים לסוגיו, באכילה רבה, בטיולים לאורך החוף ובמנוחה.
וטסנו חזרה הביתה.
תם ונשלם.

עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit