Baťa – לא רק נעליים..

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

20/11/2016

Baťa – לא רק נעליים..

אנטונין באט'ה (האב) היה המייסד שושלת יצרני הנעליים, באט'ה.
באט'ה נולד ב-1/8/1844, בזלין שבמוראבה והיה הצעיר מבין 8 ילדיו של סנדלר. כבר מגיל צעיר, אנטונין הפגין יזמות ומעוף, ב-1869 התחתן עם אנה בארטושבה, אלמנה של יצרן נעליים מקומי ונולדו להם 3 ילדים: אנה (1872), אנטונין ג'וניור (1874) ותומאש (1876).
ב-1886 אנטונין העביר את משפחתו לאזור "הורסקה הראדישטייה" שהיה מרכז לגידול ושיווק פירות והיה חזק יותר מבחינה כלכלית מהאזור הכושל של זלין. עם מות אשתו הראשונה לאחר 16 שנות נישואין, התחתן אנטונין (האב) בפעם השנייה עם לודמילה הרושקובה, ונולדו להם 5 ילדים. בתחילה תכנן אנטונין להיכנס לתחום שיווק הפירות, שהאזור העני של זלין היה ידוע בהם, ורק לאחר מכן נכנס לתחום הנעליים. אנטונין יצא מביתו לביקור בערי מוראבה ואוסטריה שהתמחו בייצור נעליים ולאחר שרכש ידע וניסיון חזר לזלין ושם הקים בית מלאכה משלו. אנטונין שהיה איש צנוע התחיל עם בית מלאכה קטן בביתו ומאוחר יותר הקים בית מלאכה נפרד והעסיק עוד 3-4 עובדים. בית המלאכה גדל, והחל לספק את סחורתו לתושבי הסביבה וכבר העסיק 10 קבלני משנה מהסביבה, הם ייצרו עבורו והוא שיווק. הוא המשיך בייצור נעליים עד מותו ב-1905.
ילדיו של אנטונין (האב), אנטונין ג'וניור, תומאש ואנה המשיכו את דרכו והקימו בזלין, ב-21/9/1894 את חברת באט'ה. בתחילה החברה נרשמה רק על שמו של אנטונין מכיוון שתומאש היה מתחת לגיל החוקי לרישום כבעל חברה.
בשנת 1900, העסיקה החברה בזלין 120 עובדים ונחשבת לחברה ה-8 בגודלה בבוהמיה ומוראבה, באותה השנה הורכב בה מנוע הקיטור הראשון. בעקבותיו באו נוספים וב-1903 חברת באט'ה הקימה חברת בת למכירה ושרות של מכונות.
ב-1904 עזב תומאש לארה"ב על מנת ללמוד יותר על התעשייה ושם הוא התרשם משיטת הסרט הנע של הנרי פורד. כאשר חזר ב-1913, הוא מקים על יד תחנת הרכבת של זלין, את הבניין הראשון של המפעל, מפעל שהושפע רבות מהקונצפט של מפעלי פורד בארה"ב. (הבניין נהרס בהתקפה אווירית בשנת 1944)
בין ספטמבר לדצמבר  1906 היה סכסוך עבודה שהשבית את המפעל ותומאש ראה את השביתה ככפיות טובה של העובדים והתקפה אישית כלפיו. הוא החליט לפטר את כל מארגני השביתה, חלקם בעלי מקצוע מנוסים מה שכמובן יצר בעיה אולם עד המחצית השנייה של שנת 1907 הוא התגבר על עליה. תומאש הבין שכניסת האיגודים המקצועיים מכניסה שיקולים פוליטיים ולכן החליט שלא לתת לאיגודים המקצועיים להיכנס בשערי המפעל.
ב-1908, נפטר אנטונין ג'וניור משחפת ותומאש הופך להיות הבעלים היחיד של החברה. באט'ה מצליחה לפרוץ את גבולות המדינה ומתחילה לשווק בחו"ל וב-1910 היא כבר מעסיקה 1500 איש המייצרים כ-3000 זוגות נעליים ביום. באותה שנה מתחיל תומאש גם לדאוג לתנאי העסקה והתנאים הסוציאליים של העובדים, בתחילה מוקם מטבח וחדר אוכל עבור העובדים, לאחר מכן, ב-1912 מתחילה בנייה של בתי מגורים לעובדים בסביבות המפעל, גני ילדים, בתי ספר, קולנוע ותיאטרון וב-1927 אף נחנך בית חולים מיוחד לעובדי מפעל באט'ה. מאוחר יותר יוקמו גם ספרייה, בתי ספר מקצועיים ובית ספר תיכון בזלין.
טרום מלחמת העולם הראשונה, אזור זלין נחשב לאזור הכי חשוב בתחום ייצור הנעליים בממלכה האוסטרו-הונגרית, וזכה לשבחים רבים על הפרודוקטיביות של המפעל. איש לא האמין שהמפעל שהתמחה בייצור נעליים רכות וקלות יוכל לקבל את החוזה לייצור נעליים חזקות וטובות עבור הצבא, אבל כאשר תומאש עשה את הבלתי יאומן וחזר עם החוזה מווינה, הוא זכה לכבוד רב. כתוצאה מחוזה זה, הוכרזו עובדי המפעל כעובדים חיוניים לצבא ולכן לא גויסו כמו כולם לצבא הקיסרי.
בתחילה החברה התקשתה לעמוד בדרישות הצבא והיו לא מעט תקלות בייצור, אולם הם התגברו עליהם והחלו לייצר בכמויות של עד 10,000 זוגות ביום. מומחים טוענים כי רק בזכות מלחמת העולם הראשונה, ותחת חסות הקיסר, הצליח מפעל באט'ה להפוך למפעל ענק ולייצר רווחים עצומים. אותם מומחים לא שוכחים לציין לטובה, כי בתקופת האינפלציה הגדולה, תומאש באט'ה התעקש שמחירי הנעליים בחנויות המפעל שהקים יהיו רק במעט יותר יקרים ממחיריהם בזמנים רגילים. הוא ראה בזה פיצוי להמונים על  מחירי המזון המאמירים.
עם תום מלחמת העולם הראשונה ולאחר הקמת צ'כוסלובקיה, עמדו בפני החברה אתגרים חדשים. בשטחי המדינה החדשה, התרכזו כ-80% מעסקי ייצור הנעליים, והירידה במכירות עקב התפרקות המונרכיות וחוסר הוודאות הכללי הביאו למשבר כלכלי עמוק. תומאש החליט להשקיע עוד הון בחברה, על מנת לייצב אותה ואף פתח בנק מיוחד לעובדים, בנק שהם יכלו לסמוך עליו יותר מאשר על הבנקים הקיימים. כמו כן הבנק החדש הסכים לתת לעובדים הלוואות שהם לא יכלו לקבל בבנק רגיל.
למרות המשבר, העובדים החלו לדרוש תוספות שכר, ועוד שביתה פרצה באפריל 1919. תומאש נפגש עם נציגי העובדים, כדי למנוע הסלמה של המצב. התחזקות הקורונה הצ'כית (250%) בין השנים 1921-1922 הפכו את המוצרים שיוצרו בצ'כוסלובקיה לבלתי ניתנים לייצוא, אולם למרות המשבר, תומאש החליט שלא לעצור את העבודה במפעלים ורק האט אותה במעט.
לבסוף, בסתיו 1922, תומאש החליט על ביצוע צעד דרמטי ואמיץ, הורדת מחירי הנעליים ב-50%. הרעיון של באט'ה, כפי שפורסם ב-26/8/1922 בעיתון הפנימי של החברה, עורר את זעמם של התעשיינים שאף דרשו לסלק את באט'ה מהארגון. יש אף שטענו כי באט'ה מתחמק מתשלום של כמה מיליוני קורונות מיסים למדינה ועל המדינה לטפל בזה,. תומאש נקרא לפגישה דחופה בפראג עם שר האוצר, אלואיס ראשין, ושם סוכם לאחר דיונים מעמיקים וחישובים רבים, למחוק רבים מחובות המפעל לשנת 1922.
הודות לכך, ולאחר הורדת שכר העובדים ב-40% וההוצאות האירגוניות ב-50% יכלו אנשי המפעל להוריד את המחירים בשוק ב-50%.
ביום אחד, מכרה באט'ה 99,000 זוגות נעליים. תומאש הבין שאחרי פעולה שכזו, לא ניתן יהיה לחזור למחירים המקוריים….
בשנת 1923, עדיין תחת השפעות המשבר הקודם, היו לחברה המספר הכי נמוך של עובדים מאז תום מלחמת העולם הראשונה. ראש עיריית זלין, פרנטישק נובאק, הפך להיות קומוניסט, ותומאש באט'ה, בתמיכת  אחרים, התמודד לראשות עיריית זלין. לאחר זכייתם, זכתה העיר לתקופה שנקראה "תקופת בניית עיר הגנים" – בתקופה זו הוקמו גינות ציבוריות רבות, נבנו בתי הלבנים הטיפוסיים, מבני לבנים לבנות עם שלד בטון.   שנת 1924, היוותה שנה של הוצאות גדולות, עם הקמת המפעל המודרני, ועכשיו המפעל כלל 7 בניינים, אולם עד 1927 כבר כלל 30 בניינים.
בשנת 1926, 55% מייצוא הנעליים מצ'כוסלובקיה היה בידי באט'ה וכשליש מהשוק המקומי. באט'ה שהחלה לייצר בשיטת הסרט הנע, כמו הנרי פורד, הצליחה להגדיל את הייצור שלה ב-58% ואת כמות העובדים ב-35%. הגדלת הייצור הביאה איתה את הצורך להגדיל גם את המפעל, הוקם מפעל חדש לעיבוד עורות, מכונים לעיבוד גומי ועוד. והכל מומן מכספי הבנק הפרטי של באט'ה. מחסומי מס גרמו להחלטה לצאת לייצור גם מחוץ לגבולות צ'כוסלובקיה, ואכן ההחלטה על הקמת המפעל הראשון נתקבלה בסוף 1929 במוהלין, שוויץ. המפעל נחנך ב-1932, אולם תומאש כבר לא הגיע לטקס….
ייצוא הנעליים למדינות המערב ירד, אולם סה"כ הייצוא עלה בעקבות תחילת הייצוא למדינות אסיה ואפריקה. ובשנת 1931 החזיקה באט'ה ב-70% מייצוא ההנעלה מצ'כוסלובקיה. תומאש השתמש ברווחים מחו"ל על מנת להקים מפעלים נוספים מחוץ למדינה.
בכדי להגן על המפעלים שמחוץ למדינה, הקים תומאש ב-1931 חברת אחזקות " Leader AG" ששלטה בכל המפעלים ברחבי העולם. ואכן 1931 הייתה שנת מפנה. החברה החלה לקנות חברות מתחרות והפכה להיות לחברה ציבורית בשם "T. & A. Bata", בשנה זו העסיקה באט'ה בצ'כוסלובקיה 29,500 עובדים, שייצרו למעלה מ-35 מיליון זוגות נעליים שהיוו כ-78% משוק ההנעלה בצ'כוסלובקיה!
בתחילת 1932 פרץ שוב משבר בתחום ההנעלה. גרמניה ובריטניה שמו מכסות על ייבוא הנעליים, וגרמו לירידה של כ-70% מהייצוא, לעצירת פרויקטים ולפיטורי עובדים. תומאש ניסה להתגבר על המשבר, ויצא בתחילת 1932 לנסיעת עסקים ברחבי המזרח התיכון והודו. עם חזרתו מהמסע, נשא את נאומו הבלתי נשכח שלימים נקרא ""אל תפחד מהעתיד"
ב-12/7/1932 היה אמור תומאש לחנוך את המפעל שהוקם בשוויץ, הוא המריא במטוס פרטי, אולם מספר דקות לאחר ההמראה, בערפל כבד, פגע המטוס בארובה של אחד המפעלים והתרסק. תומאש באט'ה והטייס אינדריך' ברואצ'ק נהרגו. לאחר מותו, נמצאה בכספת במפעל צוואתו של תומאש, ובה הוא מעביר את מניותיו בחברה לאחיו למחצה יאן אנטונין באט'ה.
במהלך 1932, למרות המשבר, הצליחה באט'ה לשמור על מעמדה כמובילה בתעשיית ההנעלה. ב-1935 החליט יאן לפרוץ גם לתחומים אחרים וסה"כ המפעלים של באט'ה הגיע ל-63 מפעלים יצרניים. באט'ה בונה לא רק מפעל. הוא בונה את כל המתקנים עבור המפעל ועבור העובדים. חומרי הגלם מיוצרים לבד וללא מתווכים, וכך הוא חוסך בעלויות. מפעל לטיפול בעורות, חברה לייצור מכונות, שדות ויערות. תחום הייצור מתרחב לייצור צמיגים, גומי, סיבים סינתטיים, צעצועים, מכונות לעיבוד מתכות, מכונות סריגה, מטוסים, אופניים ועוד… עבור עובדי החברה בונה באט'ה דירות בסטנדרט יוקרתי ומעונות, אשר בשילוב עם משכורות גבוהות מביא עובדים רבים לאזור וגורם להרחבת העיר זלין. בהמשך נבנו בתי ספר לעובדים, גני ילדים ושירותים אחרים, קניון ומלון…
הקבוצה כוללת חברת בנייה, חברת ביטוח, מכרות פחם, 63 חברות זרות, רכבת, סוכנות נסיעות, תחבורה פרטית, חברת תעופה, חנויות כלבו, כ-8,000 חנויות במדינה ועוד כ-8,000 בחו"ל, מאות יחידות דיור, שדות ויערות. בקבוצה מועסקים יותר מ-67,000 עובדים, מתוכם יותר מ-25,000 בחו"ל.
ביולי 1934 הציגה החברה שבוע עבודה בן חמישה ימים ו-40 שעות. וב-1936, בעקבות פיחות בקרונה הצ'כוסלובקית, החלה התאוששות בשוק. יאן המשיך בנסיעות העסקים ברחבי העולם מאיטליה, לצפון אפריקה, המזרח התיכון, הודו, המזרח הרחוק, סין, יפן וארצות הברית.
בשנת 1936, העסיקה החברה בזלין כ-2000 אנשים מינהלה, ויאן החליט לבנות בניין מינהלה שירכז את כולם. בניין המנהלה, שנקרא גם "גורד השחקים של זלין" היה בזמנו הבניין הכי גבוה באירופה!! באט'ה בנה לעצמו משרד מיוחד, באחת מפינות הבניין נבנתה מעלית גדולה, שבתוכה היה לבאט'ה משרד מרווח, מקלחת ושרותים וחדר ישיבות, הוא יכל לעבור עם המשרד מקומה לקומה ואף לעצור אותה בין קומות. כיום ניתן להגיע לבניין ולסייר במעלית המיוחדת ואף לעלות לגג הבניין לתצפית על האזור כולו.
בקיץ 1938 הוחלט להקים מפעל בקנדה, אשר בה התעשייה הייתה פחות מפותחת מאשר בארה"ב. ולאחר חוזה מינכן ב-1938 והצפי לאובדן המפעלים, הוחלט כי המפעל בקנדה יהווה אלטרנטיבה למפעלים בזלין. ואכן, לאחר הקמת הפרוטקטורט בבוהמיה ומוראבה והפרדת סלובקיה, הופרדו המפעלים בסלובקיה והחנויות והוכפפו לחברה חדשה "CIKT" בעקבות האירועים, יצא יאן ביוני 1939, לתערוכה בינלאומית בניו יורק ממנה כבר לא חזר לארצו.
לצוות הניהול של המפעלים בזלין, צורפו נציגים גרמניים, אבל הרייך הביע מורת רוח מהעובדה שהבעלים והמנהל הראשי יושב מחוץ לתחומי הרייך. מ-1942, התגורר יאן אנטונין באט'ה בברזיל. כדי לפייס את הגרמנים, מעביר יאן 25% ממניות החברה למרי, אלמנתו של אחיו למחצה תומס באט'ה.
במהלך המלחמה היו מספר תקיפות אוויריות על זלין, כאשר החמורה מכולם הייתה ב-20/11/1944, במהלכה נהרסו 10 בניינים ועוד 38 בניינים נפגעו קשות. עם תום המלחמה, החלו המאמצים לתקן את הנזקים ולהתחיל את הייצור, ואחת הפעולות היו להיפטר מחברי ההנהלה שמונו על ידי הגרמנים. כל הדירקטורים של הקבוצה נחקרו ונשפטו בפני בית דין פנימי.
לאחר המלחמה ועליית השלטון הסובייטי, 13,000 איש עזבו את זלין, רבים מתוכם מצוות הניהול של הקבוצה. ב-27/10/1945, הולאם המפעל ומה-1/1/1949 שונה שמו ל- "SVIT" – עד היום ניתן לראות את השלט עם שם המפעל על הבניין הגבוה בזלין.
ב-1991, לאחר נפילת בריה"מ פורקה חברת SVIT ל-5 חברות ציבוריות נפרדות, ומטה החברה חזר לזלין. ובשנת 2000, מחזיקה חברת באט'ה, יותר מ-5000 חנויות ב-68 מדינות מסביב לעולם, מעסיקה 49,324 פועלים ומוכרת למעלה מ-221 מיליון זוגות נעליים.
חברת באט'ה מופיעה בספר השיאים של גינס בתור החברה שמכרה הכי הרבה נעליים אי פעם!! למעלה מ- 14 מיליארד זוגות נעליים.
עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit