הגיבור הטראגי או המלך המרגל?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
סיפורו המרתק של המלך שפרש מכס המלוכה למען האהבה, או שמא למען משהו אחר? איש ששינה את ההיסטוריה של העולם

אדוארד השמיני, המלך שמלך 326 ימים והתפטר.

לפני שניגשים לדון בסיפורו של המלך אדוארד השמיני בכלל וקשריו עם גרמניה הנאצית בפרט, חובה להבין מספר עובדות על התקופה.
ראשית, עלינו לזכור כי שושלת המלוכה הבריטית מקורה בשושלת גרמנית בשם בית סקסה-קובורג-גותה.
ב-1917, המלך ג'ורג' החמישי היה רגיש מספיק להבין כי במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר העם נוטה לרגשות אנטי-גרמניים, שם גרמני יכול להוות בעיה. יש שיאמרו התחשבות ברגשות העם, אחרים יטענו כי המטרה לשמור על כיסאו, אך או כך, השם הגרמני הוחלף לשם "אנגלי" יותר – "ווינדזור", כשם הטירה המלכותית.
במקביל לשינוי השם, ויתר המלך גם על תארי האצולה הגרמניים שהחזיק בהם.

להרחבה על קשרי המשפחה בין משפחות המלוכה האירופה – מומלץ לקרוא כאן מאמר שכתבתי

שנית, עליית היטלר לשלטון ב-30/1/1933 לא מדליקה נורות אזהרה. אם נתעלם לרגע קט ממלחמת העולם השנייה והשואה (שמאפילים על התקופה ומקשים עלינו לנתח אותה), ניראה כי הלאומנות באותה העת הייתה חזקה.
בתחילת שנות השלושים היטלר נתפס בסך הכל כמנהיג לגיטימי, נכון עם חיבה עזה לפאשיזם, אבל בואו, גם היום לפוטין יש חיבה לפאשיזם ועדיין אנחנו לא יוצאים למלחמה ברוסיה.
יתרה מכך, רבים באצולה האירופית ראו בהתחלה בהיטלר כוח מגן נגד המשטר הקומוניסטי ברוסיה שב-1917, הדיח והוציאֹ להורג את הצאר ניקולאי השני.

אנגליה, שמחוברת לגרמניה בקשרים משפחתיים ומלכותיים עדיין לא מנבאת את העתיד לבוא. אבל מה נבוא אליהם בתלונות כאשר גם היישוב העברי בארץ ישראל רואה בנאצים שותף לגיטימי?

הימין הרוויזיוניסטי מגלה האהדה רבה לפאשיזם של מוסוליני בתקופה שלפני עליית הנאציזם לשלטון. ובראשית שנות השלושים היו גם כמה גילויי הערכה להיטלר, למעט האנטישמיות שלו כמובן.

הד"ר גוסטב קרויאנקר כתב בעיתון הארץ כתב זכות על הנאציזם – "הלאומיות הגרמנית החדשה" ואף מצא קווי דמיון בינה ובין הציונות בתור תנועה לאומית. הוא לא חסך במאמרו גם ביקורת חריפה על דרכם של הנאצים וציין את הסכנות הנשקפות ליהודים. אולם עיקר הביקורת שלו מופנית נגד התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת הנוער שלה בית"ר כמי שטיפחו רעיונות וסממנים פשיסטיים מובהקים.

אב"א אחימאיר, מראשי התנועה, שיבח במאמרו "מגילת הסיקריקין" את הטרור האישי בתור מכשיר פוליטי. הוא הטיף לאימוץ את האידאולוגיה הפאשיסטית האיטלקית – "הלאום והמדינה כחזות הכל". ואף היה ממקימי "ברית הבריונים" (יחד עם המשורר אורי צבי גרינברג וד"ר יהושע ייבין) – תנועה שהתנגדה לשלטון הבריטי ודגלה בשימוש בכוח הזרוע.
דוגמא להלך הרוח השולט, משפט שאמר עו"ד שהגן על מפגינים חברי התנועה: "לנו הרוויזיוניסטים יש הערצה גדולה להיטלר. היטלר הציל את גרמניה… ואם היה מוותר על האנטישמיות שלו היינו תומכים בו".

ברית הבריונים

איתמר בן-אב"י הצהיר בקיץ 1932 בעיתונו "דואר היום", כי עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה הכרחית וכי הפתרון הפשיסטי בנוסח מוסוליני הולם גם את טובת העם בארץ-ישראל: "מה שתוכל איטליה תוכל גם יהודה!".

ראוי לציין כי ז'בוטינסקי שהתנגד לדעותיו של אחימאיר, הסתייג מפולחן האישיות של מוסוליני והביע את סלידתו מ"ברית-הבריונים", אך הבין כי עליו לשמור על אחדות המפלגה.

ישנן דוגמאות נוספות למגעים ישירים את התנועה הציונית עם הנאצים:

  • טיפוח קשרים:
    – באביב 1933 התארח בישראל הברון ליאופולד איץ פון מילדנשטיין (Leopold Itz Von Mildenstein) מראשוני העיתונאים שהצטרפו לאס-אס.
    – ארתור רופין, יוצא גרמניה, שמר על קשריו הידידותיים עם חברים ללימודים שהפכו נאצים.
    – הצעה של הד"ר ורנר סנטור – עסקן יהודי גרמני ונציג הלא-ציונים בהנהלת הסוכנות – לחתום עם הנאצים על הסכם דוגמת ההסכם שחתם הממשל הנאצי עם הוותיקן ביולי 1933.
  • פנייה של הסוכנות היהודית לקונסול הגרמני בירושלים בסוף 1936 בעניין ועדת פיל. המשלחת ביקשה להשפיע על ממשלת גרמניה שתשלח נציג שיופיע לפני הוועדה ויכריז על עניינה של גרמניה בהמשך העלייה לארץ-ישראל. הקונסול לא נענה לבקשה.
  • משא-ומתן ישיר של ה"הגנה" עם שירות הביטחון של האס-אס. – סוכן של ההגנה, פייבל פולקס, שנפגש עם אדולף אייכמן בברלין בפברואר 1937 ושוב בקהיר באוקטובר 1937. (בראשית אוקטובר 1937 הגיע אייכמן לנמל חיפה בכיסוי של עיתונאי כשהמטרה הייתה להיפגש עם פייבל פולקס, אולם השלטונות הבריטיים שידעו על זהותו, לא נתנו לו אשרת כניסה וכך הוא נאלץ להמשיך עם הספינה לאלכסנדריה ומשם לנסוע לקהיר).
    מטרת הפגישות הייתה להעביר את בקשת ההגנה להגיע במהירות לרוב יהודי בארץ-ישראל, בנוסף הביע את נכונותו לעבוד למען הביון הגרמני כל זמן שהדבר אינו סותר את מטרותיו הפוליטיות.
    עד כמה שהדברים מקוממים ראוי לזכור שמדובר בתקופה שלפני "פרעות נובמבר" (ליל הבדולח) בגרמניה ובעיצומם של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט בארץ.

נפתלי לובינצ'יק, איש הלח"י יצא בסוף 1940 בשליחות הלח"י לפגישה בביירות עם דיפלומט גרמני, ורנר אוטו פון הנטיג, על מנת להציע לו שיתוף פעולה בין הלח"י לבין מדינות הציר במלחמתן בבריטניה.
פון הנטיג שהופתע מההצעה שהייתה (כפי שסיפר) "לשתף פעולה עם הנאצים נגד בני עמו הציונים האורתודוקסים, אם יבטיח להם היטלר את עצמאותה של פלשתינה יהודית."
פון הנטיג הבטיח להעביר את ההצעה לשולחיו, הוא העבירה למשרד החוץ בברלין, שם נגנזה ולובינצ'יק לא קיבל תשובה מעולם.

"מכתב אנקרה" מינואר 1941 שצורף למזכר ההצעה של הלח"י לשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית.

ליל הבדולח הביא למהפך במודעותה של התנועה הציונית לסכנה הנאצית. בנאום בפני מליאת הוועד הלאומי ב12/12/1938, אמר בן-גוריון: "חודש נובמבר 1938 מציין פרק חדש, אולי פרק שלא היה כמותו בתולדות העינויים של עמנו, זוהי לא רק השמדה פיזית מאורגנת מלווה התעללות סדיסטית של קבוץ בן שש מאות אלף יהודים, זה אות להשמדת העם היהודי בעולם כולו והלוואי שאתבדה…"

ההיסטוריון מרטין גילברט כותב בסיפרו כי אפילו מנהיג כמו לויד ג'ורג' שביקר אצל היטלר בספטמבר 1936 חזר ממנו כשהוא משוכנע כי ”היטלר הוא אדם הגיוני שיש לו מטרות מקובלות ואין לו שום רצון לדחוף את אירופה למלחמה”.

לאחר המלחמה אמר הדוכס מווינדזור עצמו כי חשב שמוטב שהנאצים והקומוניסטים יחסלו זה את זה מבלי שאנגליה תנקוף אצבע. זו הייתה עמדה נפוצה למדי באותם ימים בקרב המעמד הגבוה של בריטניה. צ'רצ'יל, בעמדתו האנטי-נאצית הברורה לאורך כל שנות ה-30, היה בהחלט יוצא דופן…


אחרי שניסינו להבהיר את רוח התקופה, נוכל לחזור לסיפורו של "אדוארד אלברט כריסטיאן ג'ורג' אנדרו פטריק דייוויד ווינדזור" או כמו שההיסטוריה מכירה אותו "המלך אדוארד ה-8".
אדוארד נולד ב-23/6/1894, בנם הבכור של המלך ג'ורג' החמישי והמלכה מרי. כבכור הבנים, קיבל אדוארד את כתר המלך לאחר מות אביו ב-20/1/1936.
הדעות לגבי אדוארד חלוקות עד היום. יש הרואים בו מלך דמוקרטי ונאור, שבניגוד לקודמיו בתפקיד הקפיד לקיים קשר חם עם העם הבריטי, עד שסולק מתפקידו בידי ביורוקרטים אפלוליים. אחרים רואים בו אדם נאיבי ואף טיפש, שמזלה של בריטניה שלא הוא הוביל אותה בשעת מבחן.

עברו של אדוארד השמיני נראה מבטיח. הוא שירת במלחמת העולם הראשונה בחזית (אם כי נאסר עליו להשתתף בלחימה עצמה), בשנים שלאחר מכן, סייר ברחבי האימפריה, התעניין במצב הכלכלי והסוציאלי של העמים השונים ופעל לסיוע לשכבות החלשות.
לאדוארד, בעל החזות הספורטיבית והמרשימה, יצא שם של רודף שמלות מבוקש ולכן כאשר הכריז על אהבתו לוואליס סימפסון, מבוגרת ממנו, לא יפהפייה גדולה ובוודאי לא בעלת דם כחול, הורמו הגבות ברחבי הממלכה.

אדוארד וסימפסון

סימפסון נולדה ב-1896 במשפחה מהמעמד הבינוני מפנסילבניה, ארה"ב. עוד בצעירותה הייתה חצופה, סקסית, משעשעת ובוטה וכונתה "טורפת גברים". היא התלוותה אל בעלה הראשון שהיה טייס בצי האמריקאי והוצב בסין ושם הפכה להיות פילגשו של חתנו (לעתיד) של מוסוליני (ואחרים). באמצע שנות ה-30 חיה סימפסון בלונדון עם בעלה השני, ארנסט אולדריץ' סימפסון, מנהל בכיר בחברת ספנות אנגלו-אמריקאית (אגב, אותה חברה שבנתה את הספינה שלימים תהיה אניית המעפילים "אקסודוס").
באותה העת לנסיך אדוארד הייתה פילגש, ליידי פורנס, והיא זו שהכירה בין השניים. בדצמבר 1933 שהתה ליידי פורנס בניו יורק וסימפסון הפכה לפילגשו של הנסיך ועד מהרה סילקה את כל יריבותיה.

בריטים רבים ובני משפחת המלוכה בכללם, תיעבו אותה וראו בה כמי שרודפת אחרי הממון והמעמד. אבל ליבו של הנסיך הצעיר נכבש ובמהרה הוא הפך ל"עבד נרצע" שלה. סימפסון מעולם לא התקבלה בארמון בקינגהאם ולא זכתה ליחס חם מבני משפחת המלוכה שהאשימו אותה בפרישתו של אדוארד מהכס. מערכות היחסים החבריות שניהלו בני הזוג עם בכירים נאצים לא שיפרו את המצב.

האם סימפסון אהבה את המלך? תלוי את מי שואלים.

אין ספק כי נהנתה ממעמדה כאהובתו של יורש העצר. אולם השמועות סיפרו כי בעבר הייתה מאהבת של לא פחות משניים ממנהיגי איטליה הפאשיסטית (לעתיד), כמו כן קיימה קשרים הדוקים עם הדיפלומט הנאצי יואכים פון-ריבנטרופ. בספר זיכרונותיה "The Heart Has Its Reasons", טענה סימפסון כי פגשה את ריבנטרופ רק פעמיים, אולם זו כנראה טענה שקרית שכן ריבנטרופ זכה להערכה רבה בחוגי השלטון הנאצי הודות להצלחתו ליצור קשר עם המלך הבריטי ואהובתו.
ישנה אף טענה כי למרות היותו איש די בינוני, החליט היטלר למנותו לתפקיד שר החוץ שלו כאות הוקרה. המודיעין האמריקאי האמין שריבנטרופ משתמש בסימפסון כסוכנת שלו בחצר המלוכה.

אדוארד, אם ידע כל זאת – ומן הסתם אנשי משפחת המלוכה טרחו להביא בפניו את העובדות – לא התרשם. אחרי הכול, גם לו היו רומנים רבים בעברו. מעבר לכך, הוא פשוט היה מאוהב, ודבר לא יכול היה לעמוד בדרכו.
מהבחינה הזו, אפשר להבין מדוע הצטיירה אהבתו לסימפסון כסיפור רומנטי מקסים שבו הרגש מנצח את הבדלי המעמדות. לראשונה בהיסטוריה היה מלך מוכן להקריב את כיסאו כדי לקבל את ידה של אהובתו. בתחילה, גם וינסטון צ'רצ'יל, שהיה אז מרוחק מחוגי השלטון, תמך באדוארד בהתלהבות בעניין זה.
לאחר שלא נמצא מוצא ראוי, החליט אדוארד לוותר על כתרו כדי שיוכל לשאת לאישה את האישה שאהב. כתב הוויתור נחתם ב-10/12/1936, והכתר עבר לאחיו, הנסיך אלברט, הבא בתור בסדר הירושה (המלך ג'ורג' השישי).

כיום טוענים שהסיבה האמיתית לכך שהמלך נאלץ לעזוב את כיסאו לא הייתה דווקא החלטתו לשאת לאישה את סימפסון אלא רצונו לקיים ברית עם גרמניה הנאצית.
סרטון קצר באורך 17 שניות בלבד שצולם ב- 1993 בטירת בלמורל שבסקוטלנד, והודלף לעיתונות מראה את המלכה אליזבת, אז נסיכה בת 7, עם אמה (לימים ”המלכה האם”) ואחותה מרגרט, מצדיעות במועל יד בעידודו של הדוד, הנסיך אדוארד ונראה שהוא היוזם של כל ההצגה הזאת. (הופעת הסרטון הביאה ללחץ על פתיחת הארכיונים של המשפחה אולם זה לא קרה.)

בתחילה, היטלר לא רצה להילחם בבריטניה. הוא רחש הערצה לאימפריה וקיווה לקבל אותה כבת ברית. המלכה אליזבת (האם), דגלה בדו-שיח עם היטלר ותמכה בראש הממשלה הפייסני נוויל צ’מברליין.
אדוארד השמיני דיבר גרמנית רהוטה ואת עמדתו הפרו-גרמנית הוא ביטא בצורה קולנית ותקיפה. היטלר לא יכול היה לבקש מלך טוב יותר וכך התפטרותו מכס המלוכה כעבר פחות משנה, היוותה מכה קשה לנאצים.

עבור המלך החדש, אחי המלך המתפטר, חיי הכס היו נטל כבד. הוא היה שרוי במאבק מתמיד להתגבר על גמגומו ולא הכין את עצמו לתפקיד. אולם הוא הצליח לשפר את תדמיתה של המונרכיה במהלך מלחמת העולם השנייה כשנשאר בארמון בקינגהאם בימי ה"בליץ".
אחרי שהארמון ניזוק מהפצצה ב-1940, אמרה המלכה דאז: "אני שמחה שהופצצנו. עכשיו אני יכולה להסתכל לאנשי ה'איסט אנד' (האזור בלונדון שנפגע הכי קשה במלחמה) בעיניים".

עם פרישתו, קיבל אדוארד תואר ריק מתוכן "הדוכס מווינדזור" ונשא נאום רשמי לאומה בו הסביר את החלטתו. בנאומו אמר "איני מוצא אפשרות לשאת את נטל האחריות הכבד, ולמלא את חובותיי כמלך, כפי שברצוני לעשות, ללא העזרה והתמיכה מצד האישה אותה אני אוהב".
לאחר נאומו, יצא אדוארד לצרפת שם חיכתה לו סימפסון וב-3/7/1937 נישאו השניים בטקס צנוע וללא נציג מבית המלוכה.

יחסיו של אדוארד עם בית המלוכה והמלך נותרו מתוחים. אדוארד שהיה הבן הבכור, קיבל בירושה מאביהם את טירת בלמורל ובית סנדרינגהאם ואלו לא עברו אוטומטית למלך החדש. אדוארד הכריח את אחיו לקנות אותם וזה כתגמול, מנע מסימפסון את התואר "הוד מעלתה המלכותית" ונאסר עליהם לחזור לאנגליה.
בני הזוג המשיכו להתגורר בצרפת ולאחר התמוטטות צבא צרפת במאי 1940, נמלטו השניים לדרום צרפת ומשם ביוני לספרד. בעת שהותם בספרד קיימו השניים מגעים עם נציגי המשטר הנאצי, בהם הביע אדוארד את אכזבתו מהמשטר באנגליה.

אדוארד ורעייתו הביעו אהדה לנאצים, והוא ראה בהיטלר בעל ברית אפשרי לאנגליה במאבק נגד התפשטות הקומוניזם של סטלין. באוקטובר 1937יצאו השניים לביקור מסוקר בגרמניה, ביקור שהסב מבוכה רבה לארמון המלוכה הבריטי. הדוכס מווינדזור ואשתו וואליס סימפסון התארחו בבית הנופש של היטלר בעיירה ברכסטגארדן, שם נפגשו עם אדולף היטלר, יוזף גבלס, הרמן גרינג ובכירים במשטר הנאצי. במהלך הביקור, הם גם ביקרו במחנות אימונים של ה-SS ואף במחנות השמדה (מדובר על גרסאות מוקדמות של המחנות עוד בטרם החלה ההשמדה ההמונית).
במהלך הביקור, מילא הדוכס את כל כללי הטקס ואף הצדיע במועל יד במהלך הטקסים הרשמיים. מהמפגשים ניתן להבין כי המלך לשעבר חביב על מארחיו ואף השמיע הסכמה לתפיסת עולמם.

עבור הגרמנים, המלך לשעבר היה נכס.

להיטלר היו תוכניות מוגדרות – המלך לשעבר יוכתר למלך-בובה בבריטניה הכבושה, לויד ג'ורג' ימונה לראש הממשלה שלו – היטלר יחתום איתם על הסכם שלום "נצחי" וימנה את שר החוץ ריבנטרופ כנציב עליון בבריטניה. כנראה שהיטלר וריבנטרופ החלו לקיים בעניין זה מגעים עם הדוכס.
המידע שהגיע אל הבריטים היה מטריד ביותר וביולי 1940 החליט ראש הממשלה צ'רצ'יל, למנות את הדוכס למושל איי בהאמה וכך להרחיקו מאירופה.

דבר המינוי דווח לריבנטרופ והיטלר אשר פעלו במהירות לשם העברת הזוג לטריטוריה בשליטה גרמנית, אולם השניים עברו לליסבון, פורטוגל. הנאצים שנכשלו בהשארתו בשטחם, הגו תכנית לחטיפתו, "מבצע ווילי", אולם המבצע לא יצא אל הפועל מכיוון שהבריטים היו מהירים יותר והוציאו את הדוכס ואשתו מפורטוגל לפני שהנאצים יספיקו להניח עליהם את ידם.

במהלך כיבוש העיירה הגרמנית מרבורג ב-1945, מצאו חיילי ארה"ב 400 טון מסמכים, המסמכים הועברו לטירה הסמוכה ושם החלו במיונם. להפתעת החוקרים, בין המססמכים נמצאו כ-60 מסמכים ומברקים שמקורם באותו ביקור שהסב מבוכה רבה לארמון המלוכה הבריטי באוקטובר 1937. חבילת המברקים שנתפסה, הינה התכתבויות בין המלך לשעבר עם בכירים נאציים ובניהם שר החוץ, יואכים פון ריבטרופ.
גילוי המסמכים היווה מבוכה גדולה לממשלה הבריטית ולעומד בראשה, וינסטון צ'רצ'יל. התכתובות בין הדוכס לבין עמיתיו בצד הנאצי רמזו כי הייתה לו ידיעה מוקדמת על התכנית לחוטפו ואף נכונותו לקחת בה חלק. על פי המסמכים, בני הזוג עיכבו את יציאתם בכמעט חודש, כדי לאפשר את ביצוע המבצע, אולם ללא הועיל.

במכתבים טען אדוארד כי "הוא משוכנע בכך שלו היה נותר על כס המלכות, המלחמה הייתה נמנעת", ותמך בפשרה של שלום עם גרמניה. בציטוט הכואב ביותר לאוזניים בריטיות מתוך המכתבים נטען כי במהלך המלחמה החזיק הדוכס באמונה שהמשך ההפצצות הכבדות על מולדתו, "יקלו על אנגליה להיות מוכנה לשלום".

כדי להציל את אדוארד מהמבוכה שבהאשמתו בשיתוף פעולה עם הנאצים במלחמה, פנה ראש הממשלה צ'רצ'יל לנשיא האמריקני דוויט אייזנהאואר ולממשלה הצרפתית והפציר בהם למנוע את פרסום המכתבים מטעמים של "הפצת פרופגנדה נאצית". אייזנהאואר נעתר לבקשה והמכתבים אכן ראו אור רק ב-1957. הדוכס מווינדזור הכחיש בכל תוקף את תוכן המברקים וכינה אותם: "פיברוק מוחלט" ו"עיוות מכוער של המציאות".

וואליס סימפסון עצמה הייתה מעורבת בשערורייה מביכה לא פחות מבחינת הבריטים. בעוד בעלה מגויס לטובת המלחמה ומשמש כאיש קשר בין הצבא הצרפתי והבריטי, איתר המודיעין הבריטי תכתובות בין סימפסון לבין שר החוץ, ריבנטרופ, בהם העבירה לו מידע על פעילות ותנועות כוחות בריטיים וצרפתיים, אליהם נחשפה בזכות הקרבה לבעלה.

לאחר שנשלחו ל"תפקידם החדש" באיי הבהאמה, ביקרו סימפסון ודיוויד מספר פעמים בארה"ב, וזכו לליווי צמוד של ה-FBI. בדו"ח שנכתב לאחר אחד הביקורים ונשלח למנהל הארגון, ג'יי אדגר הובר, נכתב כי "אין ספק שהדוכסית ניהלה רומן עם ריבנטרופ, ושהחזיקה בטינה עזה כלפי בריטניה לאחר שהגלתה אותה ואת בעלה".

לאחר המלחמה שבו בני הזוג לצרפת.

בזיכרונותיו כתב הדוכס כי "היטלר בסה"כ היה בחור חביב" ואף האשים גורמים אחרים ובהם בריטניה, ארה"ב ואפילו היהודים, בפרוץ המלחמה.

אדוארד ואשתו נשארו תחת חרם לא רשמי אך החלטי מצד כל משפחת המלוכה. רק ב-1972, כשהיה ברור שהדוכס מווינדזור עומד למות ממחלת הסרטן, ביקרו אותו אחייניתו המלכה אליזבת ובנה הנסיך צ'ארלס בביתו שבפריז אולם הוא כבר היה תשוש מכדי לארח אותם. ימים ספורים לאחר מכן נפטר. הלווייתו התקיימה באנגליה.

הדוכסית חיה בבדידות 14 שנים נוספות. בשנותיה האחרונות הייתה מרותקת למיטתה ולא קיבלה מבקרים. כשמתה ב-1986 נטמנה לצד הדוכס.
המלכה אליזבת, שרק לעתים נדירות הכירה בקיומה בעודה בחיים, עמדה ליד קברה.

למען הדיוק ההיסטורי, הייתה עוד פגישה מקרית בין אדוארד והנסיך צ'ארלס כאשר האחרון הגיע לביקור בפאריז. הפגישה קרתה ב-4/10/1970, ביומנו מספר הנסיך צ'ארלס כי הגיע למעונו הפריזאי של הדוכס כדי למצוא מסיבה מלאה ב-"האורחים האמריקאים הכי נוראיים שראיתי". צ'רלס הוסיף, "כל העניין נראה כל כך טרגי – הקיום, האנשים והאווירה – שהקלה עלי לברוח ממנו אחרי 45 דקות."

היסטוריה אלטרנטיבית – מה היה קורה לו לא פרש מכיסאו?

אם אדוארד השמיני היה ממשיך למלוך בבריטניה בימי מלחמת העולם השנייה, הסיכוי כי בריטניה הייתה יוצאת למלחמה כנגד גרמניה הנאצית הינו נמוך ביותר.
אדוארד היה עושה ככל יכולתו למנוע הכרזת מלחמה, או חותר מאחורי הקלעים כדי להגיע להסכם. למלך אמנם אין השפעה פוליטית, אולם יש לו השפעה רבה על העם. יש לשער כי הוא היה מגיע להסכם שלום עם הנאצים, מה שהיה מאפשר להם להתרכז בחזית הסובייטית. במקרה שכזה, בספק אם סטאלין היה יכול לעמוד מול הצבא הגרמני או לכל הפחות, המחיר היה כבד יותר.

איך לא נפגשתי עם היטלר (ווינסטון צ'רצ'יל)

בסוף אוגוסט 1932 נסע צ'רצ'יל לאירופה לסייר בשדות הקרב של הדוכס מרלבורו הראשון.

סיפר צ'רצ'יל: "לאחר שהעברתי יום בשדה הקרב בבלנהיים, נסעתי למינכן לבלות שם את יתרת השבוע. בשהותנו במלון רג'ינה, ג'נטלמן אחד הציג את עצמו בפני הצוות שלי, היה זה הר הנפשטאנגל והוא דיבר רבות על 'הפיהרר', מדבריו השתמע כאילו הם מקורבים."
צ'רצ'יל הציע לפגוש את היטלר לארוחת ערב.
הג'נטלמן המדובר היה ארנסט "פוצי" הנפשטאנגל, מזכיר העיתונות הזרה של היטלר ומכר וותיק של רנדולף, בנו של צ'רצ'יל.

סיפר הנפשטאנגל:
"נחתתי עם היטלר בשדה התעופה במינכן ושם קיבלתי הודעה מרנדולף שמשפחתו שוהה עם פמליה במלון קונטיננטל (לא רג'ינה, זכרונו של סר ווינסטון הכזיב ע.ד.), הוא ביקש שאצטרף אליהם לארוחת ערב, וקיווה שאצליח להביא את היטלר…". הנפשטאנגל הזמין את היטלר כפי שנתבקש, אולם הלה נרתע: "על מה לכל הרוחות אדבר איתו?", סיפר כי כך ענה לו הפיהרר.

הנפשטאנגל עצמו הצטרף לצ'רצ'יל, שסעד עם אשתו, בתם שרה, רנדולף ופרדריק לינדמן, חברו ויועצו האקדמי. במעמד זה אמר צ'רצ'יל הערתו המפורסמת: "אמור לבוס שלך ממני שאנטישמיות עשויה להועיל בהתחלה, אבל היא נדבקת אליך בהמשך…"
הנפשטאנגל היה נחוש בדעתו לנסות שוב, הוא התנצל וחיפש את היטלר. "הר היטלר, אתה לא מבין שהצ'רצ'ילים יושבים במסעדה?… הם מצפים ממך להצטרף לקפה ויחשבו שזו עלבון מכוון". לזאת השיב היטלר כי הוא אינו מגולח ויש לו עניינים שעליו לטפל בהם. הנפשטאנגל הציע לו להתגלח ולבוא בכל מקרה, אך היטלר, אולי בהתחשב בכך שצ'רצ'יל לא היה בשלטון, לא ראה בכך תועלת ולא בא.

הנפשטאנגל בוגר הרווארד, נחשב בדרך כלל אמין. כנציגו של היטלר לעיתונות מעבר לים, הוא ניסה להשפיע למתינות אולם ב-1936 סר חינו והוא נמלט לארה"ב.

מקורות:

  • הציונות בארץ-ישראל ויחסה לנאציזם ולרייך השלישי: היבטים היסטוריוגרפיים (1939-1932) / חוה אשכולי
  • THE CHURCHILL PROJECT
  • סיפורו של מלך: זיכרונותיו של הדוכס מוינדזור / דוד אדוארד וינדזור.
  • מלך על הכוונת / ג'ק היגינס
  • ארץ אבות / רוברט הריס
  • בריטניה בכיבוש הנאצים / לן דייטון
  • Go-Betweens for Hitler / קרינה אורבך
עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit