"הירייה שנשמעה ברחבי העולם" – כרוניקה של מלחמה.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
סיפור ההתנקשות ביורש העצר ההבסבורגי פראנץ-פרדיננד ובאשתו סופי. הרקע להתנקשות, התגובות והתוצאות.
פראנץ פרדיננד

"אם אי-פעם עוד תפרוץ מלחמה באירופה, היא תבוא כתוצאה מאיזה מעשה שטות מוחלטת בבלקנים". (אוטו פון ביסמארק, 1898).

לאחר מהפכות אביב העמים (גל של התקוממויות באירופה בשנים 1848–1849 שבעיקרן היו ניסיון לאיחוד מדינות ושחרורן מהמעצמות ששלטו בהן) נאלץ הקיסר פרדיננד הראשון לוותר על כסאו וכך ב-2/12/1848, הוכתר פרנץ יוזף הראשון לבית הבסבורג לקיסר אוסטריה (ואחרי 1867 אוסטרו-הונגריה) והוא בן 18 בלבד. פרנץ יוזף נחשב לאחד המנהיגים הבולטים באירופה ואכן תקופת מלכותו נמשכה 68 שנה והייתה בתקופתו, השלישית באורכה בהיסטוריה של אירופה. לאחר מותו ב-21/11/1916, החלה הקיסרות להתפורר.פראנץ יוזף פראנץ יוזף

כמו כל מונרך, גם לפרנץ יוזף הייתה רשימת מסודרת של יורשים:

  • הטוען הראשון לכתר, בנו היחיד – רודולף ה-1 ש"התאבד" (זה כבר סיפור לפעם אחרת) ב-1889. (לרודולף היו גם אחיות, ואמנם כבר ב-1713, קארל השישי רצה להבטיח את המשך השושלת ההבסבורגית, אבל הייתה לו רק בת, ציווה על "הסנקציה הפרגמטית" שעל פיה אם לא יהיה לו יורש זכר, בתו הבכורה תירש את כסאו. לאחיותיו של רודולף הצו לא עמד).
    רודולף ה-1
  • אחריו, אחיו של פראנץ יוזף, מקסימיליאן מי שהיה קיסר מקסיקו אולם הוצא להורג ב-1867.
    מקסמיליאן ה-1
  • אחריו, אח נוסף, לודוויג וויקטור – זכויותיו וזכאותו לכתר נשללו בשל נטיותיו ההומוסקסואליות.
    לודוויג וויקטור
  • וכך עברה הזכות לירושת הכתר לאח השלישי – קארל לודוויג. אולם קארל לודוויג הפך להיות קתולי אדוק, איבד על עניין בפוליטיקה ויש אומרים שחלה בשיגעון. מכל מקום, בשנת 1896 יוצא קארל לודוויג לביקור בארץ ישראל ובמצרים, במהלכו הוא נדבק בטיפוס שהוביל למותו ב-19/5/1896.
    קארל לודוויג

וכך באופן מקרי לחלוטין, תפקיד יורש העצר עובר לבנו של קארל לוודוויג – פרנץ-פרדיננד דה אסט'ה (Franz Ferdinand von Österreich-Este) אשר נולד בגראץ ב-18/12/1863.

פראנץ פרדיננד
פראנץ פרדיננד ד'אסטה

ולמה במקרה?
פרנץ יוזף הראשון, הקיסר הקשיש לא חיבב את פרנץ-פרדיננד אשר כבר הספיק לגרום לו צרות רבות.

ב-1894 פוגש פרנץ-פרדיננד את הרוזנת סופיה חוטק, מנשות החצר של הדוכסית איזבלה, אשתו של פרידריך, הדוכס מטנץ. פרנץ-פרדיננד החל לבקר תכופות בוילה של הארכידוכס פרידריך בפרסבורג (לימים בראטיסלבה) והקשר בתחילה נשמר בסוד. בשלהי 1899 מבקש פרנץ-פרדיננד לשאת את סופיה לאשה, אולם נישואים שכאלו יכלו להיות שערורייה גדולה שכן המשפחה ובעיקר דודו הקיסר פרנץ יוזף התנגדו להם. אמנם משפחת חוטק הייתה משפחת אצולה אולם חוקי הנישואין של ההבסבורגים קבעו שיורש העצר זכאי להינשא אך ורק לבת לשושלת אשר שולטת, או שלטה בעבר, באחת ממדינות אירופה. משפחת חוטק לא הייתה כזו.
כאמור, בימים אחרים דבר שכזה לא היה עובר בשתיקה, אולם הימים היו זמן קצר אחרי מותו הלא מפוענח של יורש העצר הקודם, הנסיך רודולף וההבסבורגים חששו מאובדן יוקרתה של משפחת המלוכה.

מאוהב עד מעל הראש, פרנץ-פרדיננד סירב לוותר על סופיה, ולבסוף הושגה פשרה:
הנישואים יתקיימו ופרנץ-פרדיננד יוכל לשמור על מעמדו כיורש העצר. אולם סופיה תקבל את  התואר "דוכסית הוהנברג" ותואר זה יעבור גם לילדיהם אולם סופיה לא תקבל את תואר אשת הקיסר "קיסרית אוסטריה ומלכת הונגריה" וגם ילדיה לא יהיו זכאים לרשת את הכתר.
גם הפשרה הזו לא הניחה את דעתו של הקיסר, הוא סירב להיות נוכח בחתונתם ודאג לשלל השפלות קטנוניות נגד הזוג והקפדה יתרה על פרוטוקול הטקסים.
על גורמים רשמיים נאסר כמעט לחלוטין להכיר בקיומה של סופיה, בני אצולה רבים לא יכלו לארח אותה בטירותיהם, נאסר עליה להשתתף באירועים רשמיים לצד בעלה, לא יורשה לה לנסוע במרכבה המלכותית או לשבת בתא המלכותי בתיאטראות.
השפלה זו הפכה את פרנץ-פרדיננד לכועס וממורמר.

החתונה התקיימה ב-1/7/1900, ברייכשטאט (כיום טירת זאקופי בצפון צ'כיה). לפרנץ-פרדיננד וסופיה נולדו 4 ילדים: סופיה, מקסימיליאן, ארנסט, ועוד בן שנפטר בסמוך ללידתו.

**
במסגרת החלטות קונגרס ברלין בשנת 1878, סרביה קיבלה עצמאות עם כי שטחיה צומצמו והאימפריה האוסטרו-הונגרית קיבלה חסות על בוסניה והרצגובינה. למרות זאת, האימפריה העות'מאנית שמרה על הריבונות הרשמית באזור.
כעבור ארבע שנים הכריז שליט סרביה מילאן הרביעי אוברנוביץ' על הקמת ממלכת סרביה ועל עצמו כמלך. הממלכה החדשה שמרה על קשרים הדוקים עם שכנתה, אוסטרו-הונגריה גם בימיו וגם בימי בנו, אלכסנדר הראשון, שמלך אחריו.

**
פרנץ-פרדיננד היה אדם גלמוד, מסוגר ויהיר אולם לא נעדר ממנו האופי החסון המופיע תכופות בבית הבסבורג. כמו כן הוא הראה ניצוצות הברקה במדינאות. שמו נקשר ברעיון – נועז ללא ספק, וייתכן כי בלתי אפשרי – רעיון כינונה של המונרכיה הכפולה (אוסטרו-הונגריה) כמונרכיה משולשת – מונרכיה שתכלול את אוסטריה, הונגריה והפרובינציות הסלביות הדרומיות שלהן (המאוחדות עם בוסניה והרצגובינה הסלביות ברובן). גישתו זו חיבבה אותו במידת-מה על הבורגנות הבוסנית, ואילו בעיני הסלבים הדרומיים הלאומניים של בוסניה, השואפים להתאחד עם ארץ מולדתם, עצם מתינותו עשתה אותו למסוכן: שהרי אם יצליח לכונן מדינה סלבית דרומית במעמד שווה לאוסטריה ולהונגריה, יקיץ הקץ על שאיפותיהם לאיחוד עם ממלכת סרביה הקטנה. גם ההונגרים לא ממש התלהבו מהרעיון.

אלכסנדר הראשון, מלך סרביה, לא היה ממש פופולרי בארצו ומכיוון שכך התארגן נגדו קשר של קציני צבא. ב-11/6/1903 ב-2 אחר חצות, הגיעו המורדים לארמון המלך וסמוך לעלות השחר רצחו את הזוג המלכותי.
ב-15/6/1903 אישר הפרלמנט הסרבי את בחירתו של פטר קראג'ורג'ביץ' לתפקיד מלך סרביה. מרבית העולם היה מזועזע מהמעשה, סרביה זכתה לכינוי "קן של בוגדנים" והוקעה על ידי רוב מדינות העולם. המלך החדש שאף להפוך את מדינתו למעצמה אזורית ובשל כך החל במהלך לנתק את התלות של סרביה באוסטרו-הונגריה וזו בתגובה ניסתה לפגוע בכלכלה הסרבית, אולם המהלך לא צלח.

וכך, באוקטובר 1908 פורץ "משבר בוסניה" והעולם עומד בפני מלחמה שנמנעת ברגע האחרון באמצעים דיפלומטיים ושורת הסכמים.
אולם הזעם על סיפוח בוסניה מעורר רגשות לאומיים אצל הסלאבים הרבים שחיו בשטחי אוסטרו-הונגריה ואלו דרשו להסתפח לסרביה ולהקים את "יוגוסלביה" וכך בשנת 1909 מתחילה תקופה שתימשך 5 שנים, במהלכן לאומנים סרבים ערכו מספר רב של פעולות טרור והתנקשויות נגד הממשל האוסטרו-הונגרי בבוסניה-הרצגובינה וקרואטיה.

במאי 1911 הוקם בסרביה ארגון הטרור "היד השחורה" –  Crna Ruka (או בשמו הרשמי "איחוד או מוות" – Ujedinjenje ili smrt). הארגון הורכב ברובו מאנשי צבא קיצוניים שתמכו בהתנקשויות פוליטיות כאמצעי לאחד תחת "סרביה הגדולה" את כל השטחים הסלאביים שנותרו תחת שלטון האוסטרים ובהם ישבו "סלבים דרומיים" (סרבים, קרואטים, סלובנים, מקדונים וכו').

בתמיכת "היד השחורה", הוקם בבוסניה והרצגובינה ארגון טרור שהורכב ברובו מסטודנטים וצעירים בגיל בית הספר – "בוסניה הצעירה".

**
למרות כל הקשיים פרנץ-פרדיננד שמר אמונים לסופיה וניסה לפצות אותה בכל דרך אפשרית. הזוג אהב לצאת לביקורים בחצרות מלוכה זרות, אשר שליטיהן למדו עד מהרה שניתן לצבור נקודות זכות אצל פרנץ-פרדיננד בתמורה ליחס מכבד ואדיב כלפי סופיה. ההיסטוריון הבריטי סיריל פולס (Cyril Falls) סיכם ואמר כי "הם חשו בנוח בכל מקום אחר חוץ מעיר הבירה וינה".

בשלהי 1913 המושל האוסטרי של בוסניה והרצגובינה, אוסקר פוטיורק (Oskar Potiorek) מזמין את הזוג המלכותי לבקר בבוסניה כדי לצפות בתמרונים צבאיים, פרנץ-פרדיננד אינו יכול (ואינו רוצה) לסרב.
ההיסטוריון הבריטי אי. ג'י. פי. טיילור (A. J. P. Taylor) מסכם ואומר ש"בשם האהבה, הארכידוכס הלך אל מותו".

תאריך הביקור נקבע באופן סמלי ל-28/6/1914 יום השנה לחתימת הסכם הפשרה שאיפשר את נישואיהם של פרנץ-פרדיננד וסופיה. עם זאת, על פי לוח השנה היוליאני, שהיה נהוג בבוסניה, הביקור יצא ב-15/6 שהוא יום "ויטוס הקדוש", או יום "וידובאן" כפי שהוא מכונה בבוסניה. זהו יום בעל משמעויות סמליות, לאומיות ודתיות רבות משקל עבור הסרבים, ביום זה ב-1389 התחולל הקרב על קוסובו – אירוע היסטורי מכונן. בקרב זה ספגו הסרבים והבוסנים תבוסה כואבת מידי העות'מאנים וכך היום הזה מלווה בדרך כלל בהתפרצות של רגשות לאומיים.

הביקור המלכותי הצפוי התקבל ברגשות מעורבים. המודיעין הסרבי, חשד שהתמרונים הצבאיים הם למעשה מסך עשן מאחורי תוכנית פלישה אוסטרית לסרביה. וכך ארגון בוסניה הצעירה קיווה לנצל את הביקור כדי לבצע רצח פוליטי מרשים בסיוע "היד השחורה".

בינואר 1914 נסע ווייסלאב טנקוסיץ' (Vojislav Tankosic), סגנו של ראש המודיעין הסרבי ומייסד "היד השחורה" דרגוטין דימטרייביץ' (Dragutin Dimitrijević), לטולוז שבצרפת ושם נפגש עם דָנילוֹ איליץ' (Danilo Ilić), מורה בבית ספר אשר ניהל בסתר את סניף של היד השחורה בבוסניה. בפגישה נכחו לאומנים סרבים נוספים, ושם הועלו שמות שונים של אצילים ופוליטיקאים כמטרה לרצח וביניהם גם פרנץ-פרדיננד.
בסיכומו של דבר, נבחרה המטרה – המושל אוסקר פוטיורק.

לצורך ההתנקשות, נשלח לאומן נלהב, נגר במקצועו – מוחמד מֶחמֶדבָּשיץ'.
מחמדבשיץ' צויד בפגיון ובבקבוק רעל, אשר באמצעותו היה אמור להתאבד לאחר ביצוע הרצח. בדרכו ברכבת מצרפת לבוסניה, פשטה המשטרה על הרכבת שלו וחיפשה גנב. מחמדבשיץ' חשש שהשוטרים יעצרו גם אותו, ועל כן השליך את ציודו מהרכבת. וכך, עם הגעתו לסרייבו, נאלץ לחפש נשק אחר מה שגרם לעיכוב ברצח המושל.

בינתיים, החליט דימטרייביץ' להחליף מטרה ולרצוח את פרנץ-פרדיננד. מחמדבשיץ' התבשר שהמשימה שלו מבוטלת וכי עליו לסייע לרצח המורכב יותר של פרנץ-פרדיננד.

באפריל גייס איליץ' בסרייבו, שני נערים סרבים נוספים לצורך המשימה:
ואסו צ'וברילוביץ' (Vaso Čubrilović), צוְויֶיטקוֹ פופוביץ' (Cvjetko Popović)
במקביל שלושה צעירים בוסנים חולי שחפת מבלגרד התנדבו למשימה. שמות השלושה היו
גַברילוֹ פּרינציפּ (Gavrilo Princip), טריפוּן גרָבֶּז' (Trifun Grabež) ונדיאלקוֹ צַ'בּרינוביץ' (Nedjelko Čabrinović).
מאחר ובאותם הימים השחפת הייתה מחלה סופנית, הם רצו לצאת למשימת התאבדות לפני מותם.

לרגע קט נידמה היה כי פרנץ-פרדיננד יבטל את ביקורו המתוכנן בשל מחלת הקיסר, אולם הקיסר הבריא ותוכנית הביקור חודשה.

בתחילת חודש מאי החלו הנערים להתאמן בירי באקדחים בפארק ליד בלגרד. פרינציפ, למרבה האבסורד, החטיא את המטרות שוב ושוב מה שגרם לכל מי שצפה בו ללעוג לו ולהביאו לידי בכי.

ב-26 במאי הגיע סוף סוף הנשק להתנקשות: 6 רימוני-יד, 3 אקדחי בראונינג אוטומטיים דגם 1910, קליעים, כסף, פצצות וגלולות ציאניד בכדי להתאבד לאחר ההתנקשות.

ב-28 במאי עזבו פרינציפ, גרבז' וצ'ברינוביץ' את בלגרד ובסיוע משתפי פעולה לא מעטים הועברו לסרביה. כל כך הרבה משתפי פעולה, מגדילים את הסיכוי לזליגת מידע, ואכן אחד האיכרים הבוסנים שסייע בהברחה, היה מודיע של ממשלת סרביה. הוא שלח לארצו דיווח על מסעם החשוד של שניים מהצעירים ועל הציוד המחשיד עוד יותר שנשאו. אולם דבר לא נעשה בנידון. על אף שפרינציפ היה מוכר למשטרה האוסטרית כמי שמעורב ב"פעילות נגד המדינה", לא נעשה דבר להשגיח על צעדיו.

 ב-14 ביוני יצא איליץ' לטוזלה על מנת להביא את הנשק. הוא חזר לעיר במהירות וב-27 ביוני חילק לפרינציפ, גרבז' וצ'ברינוביץ' את הנשק והציג אותם בפני שלושת הרוצחים האחרים: מחמדבשיץ', צ'וברילוביץ' ופופוביץ'.

באופן כללי, האבטחה בסרייבו הייתה רופפת. המושל פוטיורק קיווה להציג לראווה בפני פרנץ-פרדיננד את הישגיו בפיוס בוסניה והשליטה בה, ולפיכך סירב לפרוש את הצבא ברחובות בעמדות הגנה. לאזהרות שקיבל מעוזרו בנושא "בוסניה הצעירה" לעג המושל ואמר שהוא "פוחד מילדים".  לעומתו, פרנץ-פרדיננד עצמו היה ער לסכנה ואמר לאשת אחד מעוזריו: "הדבר הזה לא ממש סודי, ולא אופתע אם יצפו לי כמה כדורים סרביים". עם זאת, גם הוא התנגד לכך ששוטרים יפרידו בינו לבין העם.

הביקור החל בצורה מבטיחה, ב-23/6/1914 עלה הזוג המלכותי ופמלייתו הקטנה על הרכבת המהירה מווינה לטריאסטה, שם עלו על ספינה שהפליגה לאורך החוף הדלמטי ולמחרת הגיעו לבוסניה.

עם בוקר יצאו לעיירת המרחצאות והנופש אילידזה (Ilidža) הסמוכה לסרייבו שם התגוררו במלון "אילידזה בוסניה".
ביום שישי השתתף הארכידוכס בתמרוני הצבא בהרים שמדרום לסרייבו, בעוד אשתו ביקרה באתרי התיירות המקומיים. בערב הסב הזוג לסעודה בחברת נכבדי העיר במלונם "אילידזה בוסניה".

בוקר יום ראשון, ה-28/6/1914 היה יום נאה, הארכידוכס ואשתו עלו על רכבת מיוחדת שהובילה אותם מאילידזה לסרייבו. פראנץ פרדיננד, יורש הכתר האוסטרו-הונגרי היה שרוי במצב רוח טוב. הוא שב מביקוריו בתמרונים הצבאיים והדבר עשה לו טוב מכיוון שמאז ומתמיד היה לבו נתון לצבא.

מזג אוויר היה נעים ובתחנת הרכבת בסראייבו המתין לפמליה המושל אוסקר פוטיורק עם שיירה של 6 מכוניות:
– למכונית הראשונה נכנסו 3 שוטרים וקצין ביטחון.
– למכונית השנייה נכנסו ראש העיר פהים צ'ורצ'יץ (Fehim Čurčić) ומפקד המשטרה אדמונד גרדה (Edmund Gerde).
– למכונית השלישית, מכונית ספורט מדגם גראף אונד שטיפט  (1910 Gräf & Stift  Double Phaeton) בעלת גג נפתח, נכנסו פרנץ-פרדיננד וסופיה יחד עם פוטיורק וקצין הצבא האוסטרי, הרוזן פרנץ פון הראך (Franz von Harrach). שאגב, היה הבעלים של מכונית הספורט היוקרתית.
– שאר הפמליה נכנסה למכוניות הבאות בשיירה.

דקות לפני ההתנקשות
פרדיננד וסופי ברכב.

לוח הזמנים של הביקור תוכנן היטב ופורסם לציבור מה שהקל על המתנקשים.
העיר קושטה (בפקודת השלטונות) בדגלים בצבעי הצהוב-שחור של בית הבסבורג ובתמונות של פרנץ-פרדיננד וההמונים התקבצו ברחובות כדי לצפות בשיירה המלכותית. פרנץ-פרדיננד הורה לנהג לנסוע לאט בכדי שיוכלו לראות את העיר. בתחילה סקר הזוג מחנה צבאי ובשעה 10:00 בדיוק עזב את המקום.

איליץ' ערך את 6 המתנקשים לאורך המסלול המתוכנן במרחק של כ-200 מטרים האחד מהשני. התוכנית הייתה שמי שיוכל, יבצע את ההתנקשות.
הראשון היה מחמדבשיץ' חמוש ברימון יד, אולם עם הגעת השיירה איבד את אומץ ליבו והניח לשיירה לעבור על פניו. אחריו עמד צ'וברילוביץ' בן ה-17 חמוש באקדח ורימון. גם הוא לא פעל. מצידו השני של הכביש, במורד הרחוב בסמוך לגשר מעל נהר מילייאצקה (Miljacka), העמיד איליץ' את צ'ברינוביץ' וחימש אותו ברימון. בשעה 10:10 עוברת השיירה על פניו והוא משליך את הרימון לכיוון מכוניתו של פרנץ-פרדיננד.
נהג המכונית, לאופולד לויקה (Leopold Lojka) הבחין בחפץ המושלך לכיוונו והתחמק ממנו במהירות. הרימון התגלגל אל מתחת למכונית הבאה בשיירה והתפוצץ. 2 מנוסעי המכונית ועוד כ-20 צופים נפצעו קל, אולם צ'ברינוביץ' שהיה משוכנע כי הצליח במשימתו, בלע גלולת ציאניד וקפץ אל הנהר. לרוע מזלו, הוא נותר בחיים: גלולת הציאניד שבלע כנראה הייתה ישנה ולכן לא פעלה ועומק הנהר במקום שבו קפץ היה רק כ-10 ס"מ… כאשר המשטרה תפסה אותו קרא בגאווה "אני גיבור סרבי!".

בשל ההמולה, נוסעי הרכבים הראשונים בשיירה לא שמעו את רעש ההתפוצצות והמשיכו בדרכם אל בית העירייה (Vijećnica) שם ראש העיר ערך מסדר קבלת פנים מפואר. באותו הזמן, פרנץ-פרדיננד לא איבד את העשתונות וקרא "זה היה מטורף רבותי, בואו נמשיך בתוכנית". הוא הורה לנהגו להמשיך במהירות לבניין העירייה. בשל המהירות, הם חלפו על פניהם של פופוביץ', גרבז' ופרינציפ, אשר לא יכלו לעשות דבר.
עם הגיעו אל בית העיריה החל ראש העיר קורצ'יץ' לשאת את נאומו, אולם פרנץ-פרדיננד קטע את דבריו בזעם: "אדוני ראש העיר, אני בא לערוך אצלך ביקור, ואת פני מקדמים בפצצות! למה אתה מתכוון, כשאתה מדבר על נאמנות?"

בזמן שאנשי הפמליה והמארחים דנו האם ראוי להמשיך בתוכנית הביקור המקורית, או שמא לשנות תוכניות ולחזור לאילידזה במהירות האפשרית. הארכידוכס עצמו הכריע בשאלה ואמר כי ברצונו לנסוע לבית החולים ולבקר שם את הפצועים. הדוכסית, שלפי התוכנית המקורית הייתה אמורה להישאר לשורת מפגשים בבית העיריה, מייד התייצבה לצידו והצהירה "כל עוד הארכידוכס יראה את עצמו בפומבי היום לא אעזוב אותו".

פרנץ-פרדיננד וסופי יוצאים מבית העירייה אל הרכב.
פרנץ-פרדיננד וסופי יוצאים מבית העיריה לרכב שיוביל אותם אל מותם

לאחר ההתנקשות הכושלת, נפוצו הקושרים לכל עבר, ואילו פרינציפ פנה אל בית הקפה "מוריץ שילר" (Moritz Schiller') ליד הגשר הלטיני הסמוך, על מנת לקנות לעצמו בּוֹרֶק גבינה.

קפה מוריץ שילר
קפה מוריץ-שילר – ה-X מסמן את המקום שבו עמד פרינציפ בעת הירי

בשעה 10:45, בעוד פרינציפ יושב בבית הקפה, יצאה השיירה מבניין העירייה. הרוזן הראך החליט לעמוד על מדרגת הרכב השמאלית כדי למנוע ניסיון התנקשות נוסף. זה היה אמצעי האבטחה היחיד שנוסף.
פוטיורק החליט שהשיירה תיסע בדרכים צדדיות, אולם המידע על שינוי יעד הנסיעה והמסלול לא הועבר אל הנהגים.

לימים סיפר עד בשם פאפא סמיז שהיה בבית הקפה 15 דקות לפני ההתנקשות:
"…אני זוכר את הכל כאילו זה קרה אתמול. זה היה שם בפינה ההיא, ממש מול החלון, שגברילו פרינציפ ישב לפני 20 שנה בזמן שהוא חיכה שהזמן יעבור.

גברילו פרינציפ
גברילו פרינציפ

הוא ישב שם די לבד בקפה. הרחובות בחוץ היו עמוסים. תרועות והמולה בישרו על בואו של פרנץ-פרדיננד. פרינציפ קם בשלווה, שילם את החשבון ויצא החוצה. רבע שעה מאוחר יותר אנשים מיהרו להגיע ואמרו לי שפרינציפ עמד בשלווה מול המספרה שבפינה וירה שתי יריות."
(INTERNATIONAL: World Warriors" Time July 09, 1934.)

הנהגים כאמור, לא ידעו על השינוי במסלול ולכן נסעו על רחוב אפל קואי (Appel Quay – כיום רחוב Obala Kulina Bana) הדרך הייתה לכיוון המוזיאון וגם לכיוון בית החולים. כאשר הגיעו לגשר הלטיני, פנתה המכונית המובילה ימינה ברחוב פרנץ יוזף (כיום  Zelenih Beretki), רחוב קניות מרכזי וצפוף, והרכב עם הארכידוקס פנה אחריו. באותו הרגע הבין פוטיורק את הטעות וצעק ללויקה לעצור את המכונית ולנסוע לאחור.

מפת המסלול – לחצו על העכבר להגדלה

להפתעתו הבחין פרינציפ במכוניתו של הארכידוכס עומדת ממש מולו. פרינציפ לא היסס לרגע, הוא התקרב אל הדופן הימנית של הרכב, שלף אקדח FN מדגם 1910 חצי-אוטומטי בקוטר 7.65 מ"מ מתוצרת פבריק נסיונל (Fabrique Nationale). בלש מהמשטרה המקומית הבחין בו וניסה לעצור אותו, אולם ספג בעיטה מידי מקומי בשם מיכאיל פוקרה שכנראה היה בסוד הפעולה הספונטנית.
פרינציפ ירה פעמיים ממרחק של כמטר וחצי. הכדור הראשון חלף דרך דופן הרכב ופגע בסופיה בבטנה, והכדור השני פגע בפרנץ-פרדיננד בצווארו.

מאוחר יותר תיאר פוטיורק את רגע ההתנקשות:
"לפתע שמעתי קול נפץ של יריית אקדח, ומיד לאחריו עוד ירייה. באותו שבריר שנייה ראיתי אדם שעמד ישר מולי מושלך לקרקע על ידי האנשים שמסביבו"

אגב, מאוחר יותר סיפר פרינציפ, כי לא התכוון לפגוע בסופי אלא בפוטיורק עצמו.

הרוזן הראך תיאר את שאירע לאחר מכן:
"זרם דק של דם פרץ מפי הוד מעלתו על הלחי הימנית. הדוכסית צעקה: "למען השם מה קרה לך?" ואז היא החליקה מהמושב ושכבה על רצפת המכונית. חשבתי שהיא פשוט התעלפה. ואז שמעתי את הוד מעלתו אומר: "סופי, סופי, אל תמותי! תישארי בחיים עבור הילדים!" שאלתי אותו אם יש לו כאבים עזים. הוא ענה לי באופן מפורש: "זה כלום".

סופיה מתה במקום ואילו מיד פרנץ-פרדיננד נפצע קשה. לויקה החל לנסוע במהירות לכיוון ארמון המושל אולם פרנץ-פרדיננד מת עוד לפני הגיעם.

מייד לאחר ההתנקשות ניסה פרינציפ להתאבד על ידי בליעת כדור ציאניד, אך הוא הקיא אותו. ולמרות ששני מקומיים ניסו למלט אותו, הוא הוכה ונתפס על ידי המשטרה.

המעצר של גברילו פרינציפ

הידיעה על הרצח התקבלה באדישות ברחבי אירופה. פרנץ-פרדיננד לא היה אהוב בקרב המעמדות הנמוכים ובווינה המשיכו בתי העסק ואתרי הבילויים לפעול כרגיל. אולם בקרב מעמד האצולה האוסטרית התקבלה הידיעה בייאוש וחשש לעתיד המונרכיה.

הקיסר פרנץ יוזף קיבל את הבשורה בעת ששהה במרחצאות בבאד אישל, הוא עצם את עיניו ושתק דקות ארוכות. הוא לא הצטער במיוחד על מותו של פרנץ-פרדיננד, שעמו ממילא  לא הסתדר, אדרבה, כעת המשמעות היא כי לתפקיד יורש העצר יקודם בן אחיינו הארכידוכס קרל אשר היה חביב עליו במיוחד. הקיסר ראה במותו הטרגי של פרנץ-פרדיננד מעין עונש משמיים על כך שביזה את כבודו של בית הבסבורג בנישואיו לאשה שלא ממעמד מתאים.

ב-30 ביולי החל המסע עם גופות הנרצחים את דרכו בחזרה מסרייבו. הלוויה התקיימה ב-3 ביולי. גם במותו השלטונות האוסטריים לא נתנו לו את הכבוד האחרון וביקשו משליטי מדינות זרות שלא לבוא. יתרה מכך, ארונו של פרנץ-פרדיננד היה גדול באופן ניכר מארונה של סופיה, הוצב על כן גבוה יותר ועל קציני הצבא נאסר להצדיע כאשר עברו על פניהם המרכבות שנשאו את הארונות. אם לא די בכך, גם שלושת היתומים הושפלו. נאסר עליהם להשתתף בלוויה, ואף היה ניסיון לאלץ אותם לשלם את עלות הלוויה מכספי הירושה.

הארונות
ארונות הזוג המלכותי

פרנץ-פרדיננד ידע שלסופיה לא יינתן להיקבר בקריפטה הקיסרית בווינה לצדו, ולפיכך שניהם ביקשו לפני מותם להיקבר באחת הטירות האהובות עליהם, טירת ארשטטן (Schloss Artstetten) אשר בעמק הווכאו באוסטריה התחתונה.

ב-12 באוקטובר נפתח בסרייבו משפטם של 25 מהמעורבים בקשירת הקשר. העונש המרבי על קשירת קשר לצורך בגידה היה מוות אולם מכיוון שרבים מהנאשמים נחשבו לקטינים ומאחר והחוק האוסטרו-הונגרי לא אפשר להוציא להורג לפני גיל 20, הם נידונו לתקופות מאסר. פרינציפ, גרבז', צ'ברינוביץ', פופוביץ' וצ'וברילוביץ' שהיו צעירים מגיל 20, לא הכחישו את חלקם ברצח ואף ניסו להפיל את כל האשמה על כתפיהם ובכך להציל את חבריהם.
על חמישה מהנאשמים נגזר דין מוות, אולם שניים מהם זכו מייד לחנינה. שלושת האחרים הוצאו להורג ב-3/2/1915.

המשפט
הנאשמים בבית המשפט

פרינציפ וצ'ברינוביץ' קיבלו 20 שנות מאסר ונשלחו לבית הכלא טרזין שבצ'כיה (לימים מחנה טרזינשטאט). בעקבות המלחמה שפרצה לאחר ההתנקשות, התנאים בבית הכלא היו קשים, ופרינציפ שסבל משחפת  מת ב-28/4/1918 והוא שוקל 40 ק"ג בלבד.

בתחילה נחשבו המתנקשים לגיבורים, בבלגרד נקרא רחוב על שמו של פרינציפ ובסרייבו שלפני התפרקות יוגוסלביה היה מקום טביעות נעליו בעמדת הירי מסומן בבטון על המדרכה, בסמוך לבית הקפה. בית הקפה עצמו הפך למוזיאון לזכר פרינציפ. לאחר עצמאות בוסניה-הרצגובינה נחשבו המתנקשים לפושעים שרצחו אשה הרה.

ועדת החקירה האוסטרו-הונגרית לא הצליחה להגיע לראיות חד משמעיות על מעורבות ממשלתית סרבית, פרט לעובדה שהנשק שבו צוידו הרוצחים הגיע בוודאות מסרביה.
עם זאת, דעת הקהל קבעה כי סרביה אשמה. בעיני החוגים המיליטנטיים בחצר הקיסר בווינה, הייתה זו הזדמנות שלא תחזור על עצמה לצאת למלחמה בסרביה. הבעיה היחידה הייתה שהאימפריה הרוסית הייתה בעלת ברית קרובה של סרביה וראתה את עצמה כמגינת העמים הסלאבים.
עם זאת, לאוסטריה הייתה ברית עם הקיסרות הגרמנית ועם ממלכת איטליה.

גם בקרב המיליטריסטים פרצו חילוקי דעות ובסיכומו של דבר הוחלט להציב בפני הסרבים אולטימטום שלא יוכלו לעמוד בו בכדי להרוויח זמן ולגייס את הצבא.
וכך באולטימטום דרשו האוסטרים בין היתר את סילוק הקצינים הלאומנים מצבא סרביה, פירוק אגודות לאומניות, הודעה רשמית של ממשלת סרביה שהיא אינה תומכת ברעיון הפאן-סלאבי ושיתוף פעולה עם גורמים אוסטרו-הונגריים שיחקרו את הפרשה על אדמת סרביה. כדי לוודא שאין סיכוי שממשלת סרביה תיענה לאולטימטום, הוא הוא כלל דרישות משפילות כמו הסכמה להתערבות אוסטרו-הונגרית בתכני הלימוד בבתי הספר בסרביה ופיטורי פקידים ממשלתיים על פי רשימה שיקבלו.

ב- 23/6, בשעה 18:00 הועבר המסמך לידי ממשלת סרביה שנצטוותה להשיב בתוך 48 שעות.

הסרבים היו מזועזעים ומבולבלים מהאולטימטום. הם פנו לבריטניה, צרפת, גרמניה, יוון, רומניה ומונטנגרו בבקשה לתיווך, אולם כולן סירבו להתערב והורו לסרבים לפתור את בעיותיהם בעצמם.

ב-24 ביולי שיגרה רוסיה לבלגרד הבטחה מעורפלת לסיוע וב-25 ביולי הגישו הסרבים את תשובתם שהייתה פייסנית וכנועה באופן לא צפוי. סרביה נענתה כמעט לכל הדרישות פרט לשתי נקודות שפגעו בעצמאותה. אפילו קיסר גרמניה נאלץ להודות שהתשובה מבטלת כל עילה למלחמה.

למחרת, כמה חיילים סרבים חצו בטעות את הגבול לאוסטרו-הונגריה. אנשי משמר הגבול ירו באוויר כדי להזהירם, והם הסתלקו. תקרית זו יצאה מכל פרופורציה וב-28/7/1914 הכריזה אוסטרו-הונגריה מלחמה על סרביה. בתגובה הכריזה רוסיה למחרת על גיוס כללי. גרמניה ראתה בצעד זה סכנה לביטחונה, וב-1/8/1914 הכריזה מלחמה על רוסיה, כדי להקדים תרופה למכה הכריזה גרמניה ב-3/8/1914 מלחמה גם על צרפת, בעלת בריתה של רוסיה – ולמחרת גם על בלגיה. התקדמות הצבא הגרמני לעבר בלגיה הניעה את בריטניה ב-4/8/1914 להכריז מלחמה על גרמניה.
המעגל נסגר כאשר אוסטרו-הונגריה הכריזה מלחמה על רוסיה וצרפת ובריטניה הודיעו כי מצב מלחמה שורר בינן לבין אוסטרו-הונגריה. בו בזמן חתמה האימפריה העות'מאנית על ברית צבאית עם גרמניה, ובסוף אוקטובר הצטרפה אף היא למלחמה. וכך, עד מהרה בחרו כל מעצמות אירופה צדדים ופרצה מלחמת העולם הראשונה.

מלחמת העולם הראשונה הייתה מלחמה טוטלית, זוהי חשיבותה ההיסטורית הגדולה ביותר. כל הצדדים הלוחמים שאפו לגייס את כל כוחם – הן בחזית הן בעורף – מה שהביא לידי גיוס כל המשאבים הלאומיים למאמץ המלחמה ולהכבדת העול על האזרחים.

הייתה זו נקודת המפנה הגדולה ביותר של המאה העשרים, מעשה שהצית תגובת שרשרת של פורענות: שתי מלחמות עולם, 80 מיליון הרוגים, המהפכה הרוסית, עליית היטלר, הפצצה האטומית, עלייתה של ארה"ב כ"שוטר של העולם". עם זאת, ייתכן שזה מעולם לא היה קורה – אם גברילו פרינציפ לא היה רעב.

הקליע שנורה מאקדחו של גברילו פרינציפ, המכונה לעיתים "הקליע אשר החל את מלחמת העולם הראשונה" מוצג לראווה במוזיאון בטירת קוֹנוֹפּישטֶה אשר בצ'כיה.
האקדח, המכונית שבה נסע הארכידוכס, חליפת המדים התכולה שלבש, כובע הנוצה שהיה לראשו והדרגש עליו שכב בעוד הרופאים מטפלים בו, מוצגים במוזיאון להיסטוריה צבאית בווינה שבאוסטריה.

ב-1920 הועברה גופתו של פרינציפ לסרייבו, ואף הוקמה לכבודו אנדרטה. גילוי האנדרטה נעשה ללא טקס מיוחד בשל העובדה שהעיתונות המערבית לא ראתה זאת בעין יפה. חמישים שנה לאחר הרצח, ב-28 ביוני 1964, נערך בעיר טקס צנוע במהלכו הוסר הלוט מעל ארבעה לוחות-זיכרון עשויים שחם במקום שבו ירה פרינציפ.

ב-27/6/1969, התפרסם ב-"רומא ניוז טריביון" (Rome News-Tribune) ריאיון עם אחד המתנקשים, צוְויֶיטקוֹ פופוביץ':

שמש חמימה הופיעה בשמים צלולים בבוקר ה-28 ביוני 1914 וזה רק הלחיץ את צוְויֶיטקוֹ פופוביץ'.
"לא בנינו על מזג אוויר נאה." הוא נזכר כיום. "במשך ימים ירד גשם ועכשיו התמודדתי עם בעיה

למצוא דרך להסתיר הרימונים והאקדח שנשאתי על גופי".

פופוביץ', בן ה-18 באותה התקופה היה אחד מקבוצה של שבעה צעירים בוסנים שקיבלו על עצמם

משימה – להתנקש בארכידוכס פרנץ-פרדיננד אשר עבורם סימל את עריצות האימפריה האוסטרו-הונגרית באדמות הסלאביות, אשר מאוחר יותר יהפכו ליוגוסלביה המודרנית.

"השעה הייתה 10:00 בבוקר וקהל רב התאסף במהירות היכן שהשיירה המלכותית הייתה צריכה להופיע" מספר פופוביץ'. "שבעת המתנקשים התפזרו באזור, כל אחד חמוש עם רימון יד, אקדח או שניהם".

פופוביץ' כיום אינו דומה לאותו מהפכן צעיר. השיער השחור שלו אינו מעיד על גילו, 73 שנה, והחליפה האפורה ומשקפי הקרן מתאימים יותר למישרת הפרופסור לפילוסופיה וחינוך שאותה הוא ממלא בשנותיו הבוגרות. אבל הוא זוכר כל פרט מאותו יום היסטורי 55 שנה לפני כן.

"הצליל של שיירת הרכבים המלכותיים התקרב. והקהל התקדם כדי לראות יותר טוב. ולפתע הבנתי כי יש לי בעיה" הוא נזכר. "כדי לדרוך את הרימון שברשותי, הייתי צריך לדפוק אותו כנגד משהו קשה, כגון הקיר שמאחוריי. ההשהיה נמשכה 10-11 שניות. אם הייתי זז קדימה עם הקהל לראות את המכונית של פרנץ-פרדיננד ואשתו לא יכולתי לדרוך את הרימון אבל אם הייתי מתרחק כנגד הקיר עלול הייתי להיות מזוהה בקלות ולא רק זאת, אלא שאצטרך לזרוק את הרימון מעל ראשי ההמון ולקחת סיכון שלא אוכל לכוון היטב.

בדיוק אז נפוצה שמועה עמומה על רימון שנזרק על השיירה, היו הרבה צעקות והמולה ואף אחד לא טרח להבחין בי."

מאוחר יותר נודע לפופוביץ' כי נֶדֶלקוֹ צַ'בּרינוביץ' זרק רימון לעבר המכונית הפתוחה של יורש העצר, הרימון קפץ מאחורי המכונית אל הרחוב, התפוצץ ופצע אנשים מההמון.

מיד לאחד מכן נטמעו כל הקושרים לתוך הקהל ואחד מהם בחור צעיר ואינטנסיבי, בן 19, בשם גברילו פרינציפ. התיישב בבית קפה בקרבת מקום לשתות ספל קפה ולחשוב.

פופוביץ' שהתרחק משם רק בלוק או שניים, נבהל.

"הסתובבתי סהרורי וחשבתי שנכשלנו. אך לפתע הייתה צעקה גדולה באזור הנהר ואני ידעתי שטעיתי פשוט ידעתי.

הסתבר לי כי פרנץ-פרדיננד החליט ברגע האחרון לשנות את תוואי השיירה כדי לאפשר ביקור קצר בבית החולים אליו נלקחו הפצועים.

אבל לא סיפרו לנהגים לכן כאשר הגיעה השיירה לגשר גדול, המכונית המובילה פנתה ימינה, בעקבות המסלול המקורי. מכוניתו של הארכידוכס נסעה אחריה ואז נעצרה, ישירות מול המקום בו המתין גברילו פרינציפ, שירה בו".

פראנץ פרדיננד
עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit