קורות ‏חיים – גילה צביאלי

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
‏בנסיבות עצובות נתקפתי בפרץ נוסטלגיה משפחתית, וכן המשפחה שלי, כמו המשפחות של רובנו, בנתה את הארץ הזו, סביי וסבותיי משני הצדדים, עזבו את בתיהם ובאו לגור כאן בשממה ולבנות מדינה.
 
אז הינה, הצד הפולני, אמא של סבתי מספרת בראיון בקיבוץ את סיפור חייה בקצרה. הראיון נערך כשהייתה בת 85, עם השלמה כשהייתה בת 87, והיא זכתה לחיות עד דקה ל-100… ביתה שתיבדל לחיים ארוכים, סבתי בת 93 והיא ואחותה, חדי בן-יהודה, הן הציונות שבזכותה אנחנו כאן.
(תודה לשמואל ולבית מעיין ברוך ששמרו ודאגו לתיעוד ההיסטורי)
 
קורות ‏חיים – גילה צביאלי
‏ שמי גילה צביאלי לבית דונפלד. נולדתי בשנת 1893 ‏בחודש יוני בעיר כשנוב, גליציה המערבית, חלק מפולין, ‏שהיה תחת השלטון של המונרכיה האוסטרו-הונגרית.
‏בית הורי היה בית אדוק מאוד, ‏אבא היה חסיד. לעתים היה נוסע אל הרבי שלו.

‏היינו משפחה קטנה, היה לי אח. מבוגר ממני בחמש שנים.


אבא היה סוחר. המצב הכלכלי היה טוב. בבית דיברו אידיש. אני בחברה שלי דיברתי פולנית. בבית קראו עיתון גרמני ליברלי (דיא צייט) שיצא לאור בווינה
.
‏ביקרתי בבית ספר ממשלתי. שפת הלימוד הייתה פולנית, השפה השנייה גרמנית.
‏האוכלוסייה הפולנית הייתה אנטישמית. עד כמה שאני זוכרת, לא סבלתי באופן אישי מפגיעות אנטישמיות בבית הספר. היהודים היו הרוב בעיר. רובם חנוונים, בעלי ‏מלאכה, סנדלרים, חייטים ושענים.
‏ליהודים היו גם בתי מרזח שמכרו משקאות חריפים (אלכוהול). הסביבה היא של ‏מכרות פחם. במכרות לא עבדו יהודים. ‏התשלום במכרות היה פעם בשבוע. אז הגיעו העירה. היה מי שהוציא את כספו לדברים חיוניים ומי לשכרות. ‏זה הגדיל ‏את השנאה ליהודים.
‏בשנת 1914 ‏פרצה מלחמת העולם הראשונה. הצעירים היהודים השתמטו מהליכה ‏לצבא בכל מיני תחבולות. זה לא הוסיף לנו כבוד. לפי החישוב הצבאי, הרוסים עלולים היו לתקוף מצד מערב. מפני זה הגיע הרבה צבא העירה. החרימו בתים עבור הקצונה. גם בביתנו התאכסנו קצינים הונגריים, אבל אנחנו נשארנו לגור בחלק ממנו. עד שהודיעו לנר שהמצב קריטי ומוטב לעזוב את העיר. ‏היינו זמן ‏מה פליטים בעיר על גבול צ'כיה. הרוסים התקיפו ממזרח ואנחנו חזרנו הביתה. המצב הכלכלי הורע, הכריזו על מורטוריום (אי חשלום חובות), זה פגע בעיקר ביהודים סוחרים. המצרכים הבסיסיים חולקו במנות. עיקר האוכל היה תירס וקמח תירס. היהודים קבלו לשבת מנות קמח לבן לאפית חלות.
‏הרוב הגדול של תושבי העיר היו יהודים חרדים. היו כמה בתי כנסת בעיר. ‏הזיקה לארץ ישראל התבטאה באמרה "בשנה הבאה בירושלים".
‏חלק מהנוער היה ציוני. הייתה אגודה ציונית לא סוציאליסטית. היה מורה לעברית והרבה נערים ונערות למדו עברית. ‏אחד החברים עלה ארצה לפני מלחמת ‏העולם הראשונה. לא זכור לי אם הגיע מישהו מהארץ בזמנים ההם.
‏בעיר לא היה קולנוע ולא תיאטרון. היינו קרובים לעיר גדולה – קראקוב. פחות משעה נסיעה ברכבת. היינו נוסעים להצגות.
בגמר המלחמה, השתחררו הפולנים מהכובש ונתנו דרור לאנטישמיות שלהם.
‏היו פרעות ברחבי המדינה. לילה אחד הגיעו גם אלינו. שדדו חנויות, נפצו שמשות, בבתי המרזח פתחו את הברזים של חביות השיכר והוא נשפך ברחובות כמו מים. כל הלילה נסעו עגלות הכפריים המוסתים עם השלל לכפרם. באותו זמן התארגנו הצעירים היהודים ברחבי הארץ להגנה עצמית. אחרי הפוגרום התחילו בפעולה הרסנית אחרת נגד היהודים. עמדו משמרות על יד החנויות של היהודים והכריזו על סיסמה "פולני קונה אצל פולני".
‏באותה שנה נשאתי לחיים מילנבנד, שהיה בן דודי, האימהות שלבר היו אחיות. ‏הם התגוררו בוורשה. הוא למד וגמר בית ספר גבוה בווינה. בפולניה של הצאר הייתה מגבלה על קבלת יהודים לבית ספר גבוה.
‏שנה אחת התגוררנו בצ'נסטוכוב, שם היה בעלי סגן מנהל בית ספר תיכון. בגמר שנת הלימודים עברנו לוורשה. במחשבה להתכונן לעליה ארצה. שנינו שלטנו בשפה העברית. בעלי ניהל את המשרד הארצי ישראלי. אני למדתי בקורס למלאכת יד.
‏באותו זמן הגיעו לוורשה קבוצות חלוצים מההכשרות שקבלו סרטיפיקטים ‏לעליה. הם הגיעו בלילה. ‏כל קבוצה היו מלווים עד הגבול. אני ליוויתי את אחת הקבוצות.
‏בשבת 1920 ‏קבלנו סרטיפיקט ועמדנו לצאת לדרך. פרצה מלחמה ‏בין הבולשביקים והפולנים. בוורשה עובר נהר רחב ידיים – ויסלה. הבולשביקים עמדו מהצד השני של הנהר ואיימו לכבוש את העיר. בעלי היה מגויס ולא יצאנו. היו הרבה חברים ‏שיצאו בעזרת נירות מזויפים.
‏הפולנים התגברו על האויב והדפו אותו. הגיוס בוטל. במאי 1921 ‏יצאנו לדרך. היו לנו כרטיסי נסיעה וקצת כסף מזומן. הגענו לווינה ונודע לנו על הפרעות בארץ ועל סגירת השערים לעליה. באין ברירה נשארנו בווינה, שכרנו ‏חדר. נהנינו מהעיר היפה וגם מסביבתה היפה. טיילנו הרבה. לאט לאט אזל הכסף. כשהגיעה הידיעה שנפתחו השערים המשכנו לטריאסט, עיר הנמל, ומשם באוניה לאלכסנדריה. אוניה יפה ונוחה אבל לא בשבילנו. אנחנו נסענו במחלקה רביעית, בלי תא ובלי אוכל. רוב הזמן בילינו על הסיפון. היינו מצוידים באוכל. באלכסנדריה עברנו לאוניה אחרת הגענו ליפו. פה העבירו אותנו להסגר. שוחררנו בערב. נשארנו ללון במלון ביפו. היו שני בתי מלון ביפו, אחד של ‏חיים ברוך, הידוע לכל העולים. כסף היה לנו – לירה וחצי. ‏למחרת הלכנו ‏לפגוש חברים בתל אביב שהגיעו שנה לפנינו. התגוררנו כמה ימים אצל חברים. שכרנו חדר ברחוב אלנבי אצל משפחת ארקין. שכר הדירה היה 4 ל"י, משכורת הייתה 8 ‏ל"י.
‏בזמן שהיינו בוורשה עבד בעלי בלבורטוריים, הוא חשב לעבוד בארץ בתור כימאי בבית חרושת. כשהגענו ארצה, התנפצו החלומות, לא הייתה בכלל תעשיה. התוודענו לד"ר יבנין, גרמני, שחלם על תעשיה ועשה כל מיני ניסיונות. קודם כל הביא מכונות ופתח מכבסה מכנית, הראשונה בארץ. לניסיונות שלו צרף את בעלי. חוץ מזה קבל כמה שעות הוראה בסמינר לוינסקי. אני עבדתי במכבסה.
‏החלפנו את שם המשפחה. שם חמי היה צבי-אליעזר, זה המקור לשם צביאלי. ‏כשאני שומעת מדי פעם בטלוויזיה את השם צביאלי אני תוהה איך הגיע לשם הזה.
נודע לנו שעומדים להקים שכונת פועלים על שם בורוכוב. קרוב לעיר, מבוססת על ‏על משק עזר ועבודה בעיר. נרשמנו. התשלום הראשון היה 20 ל"י, קבלנו הלוואה. אחרי ההגרלה היינו בין 20 ‏החברים שיצאו ראשונים לגור בצריפים. אז התחילו גם לבנות. היה חוסר עבודה ויזמו עבודות בנין. הצריף שלנו היה פרימיטיבי מאוד. לא הייתה רצפה . פרשנו ברזנט על החול. בלי חלון רק תריס. תחבורה העירה וחזרה הייתה מצומצמת. האוטו האחרון מהעיר לשכונה יצא בשעה16:00. ‏אם איחרנו הלכנו ברגל. זה קרה לעיתים קרובות. בזמנים ההם טילנו רק ברגל. ‏בשבת היינו מטיילים. עברנו את מושבות יהודה ברגל.
‏כעבור דמן מה עזבנו את העבודה אצל ד"ר יבנין. (בית החרושת של חומרי ניקוי למכבסות קיים עד היום. כשכבסו במעיין ברוך בבית היו קונים אצלם ‏את חומרי הכביסה. כמובן הבנים הם שקבלו את בית החרושת).
באותו זמן צביאלי קיבל עבודה בחיפה בבית הספר הריאלי. גמרו את הבניין. נשארתי שנה לבד בשכונה. פתחתי משק, בנינו לול, היו לנו עופות וזמן מה ‏גם פרה. המגרשים היו בני שני דונם וחצי. נטענו עצי הדר. שנה אחת שלחו ‏את הפרי לחוץ לארץ. זאת הייתה חוויה גדולה. הפכו את הבית לבית אריזה.
‏בזמן המאורעות היו לילות קריטיים מאוד. היינו גבול כמו כל הארץ. אני זוכרת שבשנת 1929 ‏, לילה אחד רכזו את כל הילדים בשני בתים, בית אחד היה שלנו. סדרתי את כולם על הרצפה. הגברים יצאו לשמירה והאימהות שמרו ‏על הילדים עד אור הבוקר.
בשנת 1934‏, צביאלי חלה במחלה ממארת. אחרי שנתיים של סבל נפשי וגופני, נפטר. רינה הייתה בת 13 וחדי בת 8. בזמנים ההם לא הייתה פנסיה. ‏קבלתי מענק חד פעמי ובזה הייתי צריכה להסתדר.
‏נסעתי לירושלים ועברתי קורס תורת ההזנה ובישול, מכוון לבתי הספר. חזרתי ‏לשכונה וקבלתי עבודה בבית הספר היסודי. עבדתי עם קבוצה בת 7-10, שהתחלפה כל שבוע. הסברה והכנת צהריים. הילדים אכלו בבית הספר.
‏כשמחלקת החינוך החליטו על הוראת תורת ההזנה בכיתה, עזבתי מכיוון שלא הייתי ‏מוסמכת להוראה, למרות שבקשו ממני להמשיך.
‏נזדמן לי לקבל סניף תנובה בתל-אביב. עברתי העירה. זאת הייתה עבודה ‏קשה מאוד, 14 ‏שעות ביום עם הפסקה של שעה אחת. עבדתי כמה שנים. בסוף מסרתי את העסק וחזרתי לשכונה. קבלתי עבודה בתור מנהלת מעון ילדים של ארגון אימהות עובדות.
‏הבנות נישאו. רינה הייתה במנרה, חדי במעין ברוך. נשארתי לבד. החלטתי לעבור למעין ברוך. המשק הסכים אבל לא היה שכון להורים. מכרתי את הדירה שלי ובהסכמת המזכירות בניתי דירה במשק. בזמן ההוא חנה הייתה מזכירה. הבאתי תוכנית לבית בן 2 ‏חדרים, אך חנה התלבטה ואמרה שזה יהיה יוצא דופן, מפני שלחברים בונים חדר אחד. על זה הגיב מוני, שראה את העתיד, שבמשך הזמן יבנו גם לחברים 2 ‏חדרים. הודות למוני, יש לי דירה שאני יכולה לשכן בה את משפחתי המורחבת, כשבאים לבקר אצלי בלי להזדקק לחדר.
אני בקיבוץ 24 שנה.
‏עבדתי בקיבוץ הרבה שנים במחסן, בתיקוני בגדים. עברתי למחסן ילדים והודות ‏להדרכתה המתמדת של דינה וגם הודות לסבלנותה התחלתי לתפור בגדי ילדים. התקדמתי די מהר (לפי הערכתי).
 
‏אני היום בת 85 ‏, ממשיכה לעבוד 3 ‏שעות ביום בתפירה. תוצאות משביעות רצון, שוב לפי הערכתי.
 
‏תוספת קורות חיים של גילה צביאלי – ‏כפי שהוקלטו ע"י חוה בנאי בינואר 1980 ‏בגיל 87.
 
אני זוכרת מקרה שהיה בשנות השלושים. גרנו בשכונת בורוכוב (כיום גבעתיים). אך כבר הייתי לבד. לילה אחד, כשהייתי לבד בצריף, דפקו בדלת. שאלתי מי שם וענו: "‏פתחי, זה אני, יוסף, יוסף הכט" (הוא היה ראש ‏ההגנה). פתחתי לו את הדלת ובחוץ עמדו עשרים פחי נפט (אז מכרו נפט בפחים ששמשו את החלוצים גם כשרפרפים. – מזל), הוא ביקש להשאיר את הפחים אצלי עד שימצאו מקום להחביא אותם, לעשות "סליק". בפחים ‏האלה היה נשק של ה"הגנה". הפחים עמדו אצלי עד שסדרו את ה"סליק". ראית בטלוויזיה ‏את התכנית "חפש את המטמון", על הסליק? זה היה אותו סליק שעליו אני מספרת. כך ‏העבירו נשק אז. אצל השכן שלי במגרש, היה בית קטן ושם היה בית החרושת לנשק של ההגנה. זה לא היה ממש בית חרושת, אבל זו הייתה ההתחלה.
‏את הציונות קבלתי מהחברה שלי. למדתי עברית בבית עם מורה פרטי. אחר כך הייתי אני ‏למדריכה ומורה לעברית.
‏ההורים התנגדו שהלכתי, אבל לא ידעו לאן, כי לא חזרתי בחצות. היה לנו בית גדול. דירה גדולה מרווחת עם משרתת ומבשלת.
‏כפי שאמרתי, הציונות נקלטה מהאוויר או האווירה. לא הייתה תנועת נוער, זו הייתה קבוצה מקומית שהתארגנה בעצמה מתוך מחשבה עצמית ולא בהשפעה חיצונית. למדתי בבית-ספר ממלכתי פולני. אבל היה לי מורה לעברית, כפי שכבר אמרתי. זה לא היה יוצא דופן. לא הורי ‏לקחו לי מורה. אני בעצמי. אחי למשל, לא למד עברית. הוא ידע קצת. אבל ארצה, עלו ילדיו, הרבה לפניו.
… יהודים היום, אינם אוהבים לעבוד. הערבים עובדים בשבילם. בבניין, בפרדסים. אפילו לספורט, לכדורסל, מביאים היום כושים שישחקו בשבילנו. כשיגמרו הכל – אז יבואו היהודים….(במרירות)

עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit