התימנים שבנו את גשר הרכבת | גואל דרורי

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

באחד מימי הסתיו, בתחילת אוקטובר 2012, תוך כדי ההכנות לתערוכה שאצרתי, של הצייר האוסטרלי סמל תומס הנרי אייברס (1889-1940 מס' אישי 5259) ששירת בבאר שבע במלחמת העולם הראשונה, מצלצל הטלפון הנייד שלי ומעברו של הקו אני שומע את ידידי מהרשות לפיתוח הנגב, פרופ' יוסי מזרחי וקולו רועם:
"שלום גואל, אני מבקר עכשיו ב'מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח' ב"תערוכה לתולדות באר שבע 1900-2012", התערוכה שאצרת, ומחפש מסמך המספר את בניית גשר הרכבת הטורקי והתימנים שבנו אותו".
פרופ' מזרחי ממשיך ומספר לי סיפור מופלא, שלא ידעתי אודותיו, סיפור בניית הגשר לקוסיימה.
ביקשתי מפרופ' מזרחי שיעלה את הסיפור על הכתב ובאותו הערב אני מקבל את המייל הבא:

"שלום לגואל,
שמחתי לדבר אתך היום ולספר לך את קורותיו של אבי וקבוצת תימנים שגורשה מתל אביב ועלילותיהם בבאר שבע בזמן מלחמת העולם הראשונה. מצ"ב תמצא תיאור קצר על מה שאני יודע.  ניסיתי להשיג את פרופסור דודי בר צבי חברי למחלקה, אבל לא הצלחתי להשיגו.  אני מאד מקווה שבעזרתו אוכל למצוא את המסמך שהראה לי אביו ששון בר צבי ז"ל שאסף מסמכים בנושא הנ"ל.
כמובן אשמח להיפגש ולענות לכל שאלה שתהייה לך בנדון.  אנא אשר לי את קבלת המייל.  אני שולח העתק מדבר דואר זה גם לפרופסור בר צבי.
בברכה
 יוסי"


וכך מתאר את פרופ' מזרחי את סיפורם של התימנים שבנו את הגשר הידוע בשם הגשר הטורקי כפי ששמע מאביו ז"ל אהרון מזרחי ששמו המקורי היה משרקי:

"אבי עלה לארץ ב- 1910 מתימן בעקבות "גזירת היתומים".  גזירה זו משמעותה הייתה שילדים שאיבדו את שני הוריהם נלקחים מהקהילה היהודית ומאוסלמים.
(גזירת היתומים היא גזרה אסלאמית בתימן, שקבעה כי על המדינה לקחת תחת חסותה כל קטין יתום מבני החסות (יהודים ונוצרים) ולחנך אותו כמוסלמי.

הגזרה התגבשה ועוגנה בחוות דעת דתיות מוסלמיות- זיידיות (זרם שיעי הנקרא על שמו של האימאם זייד איבן עלי), במהלך המאה ה-18 ונאכפה החל מסוף אותה מאה. העות'מאניים שכבשו את תימן ב-1872 הפסיקו את אכיפת הגזרה אך היא חודשה שוב בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20. החוק נאכף בעיקר בשנות ה-20 ובשנות ה-30 של המאה ה-20 במרכז תימן, ובמקרים נדירים יותר באזורים כפריים-שבטיים.
(הרקע לתקנה הייחודית לתימן הוא שכיחות התופעה של ילדים יתומים. ג.ד.)

אבי היה בן 17 עם עלייתו ארצה.  יהודי תימן נלחמו ב"גזירת היתומים" הן על ידי השאת ילדים/נערים  (שכן על פי הגזירה אדם נשוי נשאר בדתו) והן על ידי הברחת היהודים לארץ ישראל.  לאחר מסע ארוך ומתיש, אבי הגיע לכרם התימנים בתל אביב ושם שהה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1914-1917).  הטורקים נהגו לגרש מתל אביב את היהודים שנשארו ללא פרנסה.  קבוצה של כמה עשרות יהודים יוצאי תימן יצאו את תל אביב וצעדו ברגל לכיוון באר שבע, במשך שלושה ימים. בדרך עצרו ברוחמה ללינה ולצידה במזון.

כאשר הגיעו לבאר שבע התקבלו לעבודה כפועלים בבניית הגשר הטורקי ומסילת הרכבת בבאר שבע.  שם הם גרו באוהלים וקיבלו משכורת מהצבא הטורקי.
(ב- 1915 החלו הטורקים בבניית מסילת רכבת משכם, אליה הגיעה שלוחה של "מסילת העמק", אל איסמעיליה שלגדות תעלת סואץ. בפועל הגיעה מסילה זו רק עד לקוסיימה שבמבואות סיני.)
יעודה של המסילה היה לסייע בהעברת חיילים, אספקה ותחמושת לחזית המתפתחת בסיני.

נחל באר-שבע היווה אתגר גדול. בגלל האופי השיטפוני של הנחל, בנו את הגשר במקום הרחב ביותר, 190 מטר, מקום בו זרימת המים חלשה ביותר.

במכרז לבניית הגשר זכו הקבלנים, השותפים, מיכאל ארליך ואליהו ינובסקי. רבים מהישוב היהודי גויסו לצבא העות'מאני, לחיל העבודה (עמאליה) שם עבדו קשה מאד בתנאי רעב, ורבים אכן מתו במהלך השירות. הקבלנים ארליך וינובסקי, ראו בבניית הגשר אמצעי לעזור לישוב. בסה"כ הועסקו במהלך הבניה כ- 150 איש. בעלי המלאכה היו רובם מיוצאי תימן ובהם 13 בנאים מומחים, 11 סתתים, 10 חוצבי אבן, עגלונים להובלת האבן ופועלים רבים.

העבודות החלו בכ"ט בטבת ה'תרע"ו (ינואר 1916) בחפירת יסודות לגשר והבאת אבנים מהמחצבה. בכ' בשבט נגמרה החפירה, אולם אור ליום כ"א שבט התחוללה סופה והשיטפון סתם את הבורות ובדבריהם "כל עמלנו אבד. את הכול נשא הרוח: היסודות נמלאו עד לבלי הכר איפה מקומם. כל האבנים שהיו במגרש נגרפו ונעלמו". עבודת 70 איש במהלך 20 יום אבדה. אף-על-פי-כן המשיכו בעבודות שבמהלכן אירעו שני שיטפונות קלים נוספים, אז גם פרצה מגפת טיפוס ורבים נפלו למשכב, באותה עת הקימו תושביה היהודים של באר-שבע מרפאה לטיפול בחולים, ג.ד.)

ממשיך ומספר לי פרופ' מזרחי:

"אבי סיפר לי שהוא עבד בבניית הגשר הטורקי. הם החלו לעבוד כאן בחורף. באביב, כשהגיע חג הפסח הם הוזמנו לסדר על ידי משפחות של אשכנזים תושבי באר שבע שהיו בעלי טחנת קמח (גורדון ושניידרוביץ' ג.ד.).  אבי סיפר על סערה חזקה במיוחד שפקדה את האזור והעיפה פחים מלאים טיט שהם נשאו על כתפיהם, ששימשו לבניית הגשר ועל השיטפון הגדול שהרס את יסודות הגשר. 

על חלק זה בחייו, לא ידעתי ולא כלום עד שנולד בני השני עדי בשנת 1970. אבי אהרן, הגיע לברית המילה.  אז סיפר לי שמאז מלחמת העולם הראשונה הוא לא היה בבאר שבע וכמובן שהוא מאד התרשם מההתפתחות של העיר שראו עיניו. בהזדמנות הזו הוא סיפר לי על עבודתו אצל הצבא הטורקי במלחמת העולם הראשונה ועל בניית הגשר. 

באוניברסיטה פגשתי את דודי בר-צבי (כיום פרופסור מן המניין במחלקה למדעי החיים) שסיפר לי שאביו ששון בר צבי ז"ל (בצראווי לשעבר) אוסף מסמכים על תולדות היהודים בבאר שבע. 
בעבר נפגשתי עם ששון בר צבי ז"ל שהראה לי מסמך כתוב בעברית שמתאר את תולדותיהם של קבוצת יהודי תימן שגורשו מתל-אביב ואת מה שעבר עליהם בבאר שבע.  כאן מצאתי תימוכין לתיאורו של אבי על משפחות בעלי טחנת הקמח מבאר שבע, שהזמינו את התימנים לסדר וסיפקו להם מזון כשר, וכן את האירוע של הסערה הנוראית שעברה עליהם. המסמך היה כתוב על נייר בכתב יד מדהים בדיוקו וביופיו.  נוסח הדברים נרשם כנראה מפי אחד התימנים שכן העברית היא עברית תימנית.  במסמך מופיעה רשימת הפועלים, כמה זמן עבדו וכמה השתכרו.  כמובן שהמשכורת פורטה בבישליק ובמטאליק שהיו המטבעות הטורקיות הנהוגות באותה תקופה בארץ.  במסמך הנ"ל מצאתי את שמו של אבי עוד בשמו המקורי איתו עלה מתימן "אהרן משרקי" שמשמעותו בערבית – מזרחי (שארקייה משמעותה רוח מזרחית ג.ד.), ומכאן השם מזרחי גם לבני משפחתי, יוצאי תימן.  כידוע השם מזרחי היה נפוץ בקרב יהודים ממצריים, טורקיה, עירק, כורדיסטן, סוריה, לבנון אבל לא בין יוצאי תימן.  יודעי היסטוריה תמיד שואלים למוצאי, ומעירים שהשם מזרחי איננו כלל שם של תימנים." 

(המסמכים שעליהם מספר פרופ' מזרחי שמורים ב"ארכיון גואל דרורי" ג.ד.)

גואל דרורי

גואל דרורי

גואל דרורי הוא צלם, ואמן רב תחומי.
היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל.
יקיר העיר באר שבע.

השאר תגובה

קצת עלי

גואל דרורי הוא צלם, אוצר, יוצר, ואמן רב תחומי באומנויות ויזואליות. היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל. הציג עשרות תערוכות יחיד ברחבי הארץ והעולם. הוא יקיר העיר באר שבע ויו"ר "פורום יקירי העיר", חוקר באר שבע, מורה ומרכז המגמות לצילום, טלוויזיה, תקשורת וקולנוע, עד לאחרונה לימד בבתי ספר תיכוניים ובמכללות. הוא הקים את "המכללה לאומניות המסך" בבאר שבע.

גואל אוצר שתי התערוכות ל"תולדות באר שבע 1900-2020" שהוצגו ב"מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח" וב"מתחם הקטר 70414" כמו גם את צרור התערוכות "שבע זום". צילומיו מוצגים ב"מלון בראשית" במצפה רמון, ב"מוזיאון ג'ו אלון" לתרבות הבדואים, ב"פארק קרסו למדע" ולאחרונה הקים תערוכת קבע של תולדות באר שבע ב"מלון הנגב" החדש.

גואל הוא בעל אוסף מצלמות של למעלה מ-1500 מצלמות משנות השמונים של המאה ה-19 ועד ימינו. לאחרונה הוא הקים את עמותת "צלמנייה" העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע ע.ר. ואת "בית הצלמנייה" בבאר שבע – בית לצלמים ולחובבי צילום ומוזיאון למצלמות עתיקות, כמו כן הוא מוציא לאור וכותב ומלקט פרקים עלומים מתולדות העיר בספר "פעם צילמתי, כאן נולדה עיר". הוציא לאור אלבומי הצילום, ביניהם: אלבום באר שבע 25 שנים, אלבום דימונה, ספר  לצליינים בבית-לחם, את השנתונים הכלכליים לנגב.

לצידו של גואל עובדת למעלה מעשר שנים, מיכל קרצמר-מונטל מנהלת התפעול של "בית הצלמנייה" ושל "ארכיון גואל דרורי" המסייעת לו גם בהגהת הפוסטים של "פעם צלמתי – כאן נולדה עיר".

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit