מכתב מדינה לבעלה אהרון הלוי | גואל דרורי

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

בפגישותינו הרבות, של מיכל ושלי, עם תקווה ניב-גורדון בבית זית (הילדה האחרונה שנולדה בבאר שבע לפני הגירוש בפרעות תרפ"ט) ועם איילה גורדון בירושלים (אלמנת עמירב אחיה של תקוה גורדון), בין שפע החומרים והאינפורמציה שזרמו אלינו, צד את עיני מכתב אהבה מדינה גורדון לבעלה אהרון הלוי. אהרון הסתובב ברחבי הארץ בחיפוש עבודה, ואילו דינה נשארה בבאר שבע וניסתה לשרוד את החיים הקשים כאן.

דינה היא בתם של יעקב ובאשה (בתיה) גורדון שותפיו של מאיר שניידרוביץ' בטחנת הקמח של באר שבע, ואחות ליהודית, ציפורה, שמשון ומשה המוכתר. לאחר מותו של יעקב ב- 1911 , עברו בתיה ובנותיה מבאר שבע ליפו, שם פתחה האם בית הארחה לתלמידי הגימנסיה הרצליה. גם אחדים מן המורים בגימנסיה ופעילי התנועה הציונית אכלו אצלה, ביניהם המורה להנדסה ומתמטיקה קפלנסקי ויצחק בן צבי.

בשנת 1914 החליטה בתיה לחזור לבאר שבע עם כל ילדיה, החלטה קשה מאוד בימים ההם שהרי לא היו יהודים רבים בבאר שבע. יהודית הייתה אז בת 7 בלבד, צפורה בת  13 ודינה בת 18, השיקול העיקרי שדחף למעבר כל המשפחה לבאר-שבע הייתה סיבה שהצניעו אותה מתוך בושה. שהרי בכל זאת מוזר שאישה מטופלת בשלוש בנות, תרד לגור בבאר שבע. הסיבה הייתה שביפו הופיע מחזר עיקש לדינה, הבת היפהפיה של המשפחה, שכבר מלאו לה 18 שנה, היה זה אהרון הלוי,  איש נשוי ואב לילדה. חיזור זה שנראה בלתי רצוי לחלוטין בעיני בתיה הוא שהכריע את הכף לברוח, מתוך תקוה שהמרחק והארץ השוממה המפרידה בין הישוב לבין באר שבע ירחיקו את המחזר. וכך, בעגלת סוסים שהורידה מצרכים לעיר, ירדה המשפחה לגור בטחנה בבאר שבע.

ב-1916 הפעילו את הטחנה מאיר שניידרוביץ ומשה גורדון וגם בתיה עזרה בניהול הטחנה. הבן השני שמשון הצטרף גם הוא עד מהרה לאחר סיום לימודיו בבית ספר למל בירושלים.

ההתמקמות בבאר שבע המרוחקת לא "הצילה" את דינה מן המחזר שלה שהגיע זמן קצר אחר כך כשהוא רכוב על חמור. בתיה נכנעה, וזמן מה לאחר מכן נערכה החתונה. אהרון הלוי הבעל הטרי, לא מצא עבודה בבאר שבע, ובנוסף על כך לא נתנו לו לחזור לעבודתו כמורה בתל אביב כי גירושים נחשבו עניין שאינו נאות למורה בישראל. הוא חיפש עבודה באזור תל אביב בעוד שדינה נשארה בבאר שבע, חייה של דינה בבאר שבע לא היו קלים כלל.
דינה ניסתה לקיים את עצמה באמצעות אפיית לחם ומכירתו, ואת יחסיה עם אהרון קיימה באמצעות חליפת מכתבים, שאת אחד מהם אני מביא כאן ככתבו וכלשונו:

רביעי  27 לאב

אהרון היקר שלי,

ביום שני בערב קיבלתי את מכתבך מגזה ושמחתי עליו מאד ואני חושבת שבאותו יום היית כבר ביפו. היום אני מקוה לקבל ממך שוב מכתב.
אתמול בא הנה מאיר (שניידרוביץ' ג.ד.) ואני חשבתי אולי ראה אותך, הוא כעס עליך למה שלא באת אליו למסור לי איזה דרישה, עניתי לו כבר עברו הזמנים הטובים שטרם כל היית בא אליו.
ביום השלישי השתדלתי שהלחם יהיה לשעה עשר אבל זה כבר לא לפי כוחותי, משעה שלוש בלילה לא לישן, אתמול כל היום הייתי הרוגה ראשי הסתובב עלי כגלגל שכבתי אחר הצהרים לישן. אבל בשביל זה לא יכלתי כבר לישן בלילה עד שעה אחת. התגוללתי במיטה.
היום לשתי שני פחים מפני שברומצקי  יבוא היום וצריכים ללחם. היום היה לי ויכוח חריף מאד עם פנחס (קולודיצקי , החנווני ג.ד.), אני חודלת מראשון לחדש לתת לו לחם. עד ראשון לחדש אתן לו מעט מאד כמו ככר אחד או שניים ואחר כך כלל לא. אני אתן לו כל שבוע 15 או 20 גרוש ודי. הוא חושב את כל הלחם על החשבון שאנו חייבים לו. אמרתי לו הלא הסכמת מכל פונט 25 גרוש על החוב והוא בשום אופן לא רוצה. תשאל איך זה בא ויכוח כזה פתאם, אתמול נכנסתי בחנות לקנות בגרוש תפוח אדמה וחצי גרוש אחד ולא היה לי כבר כסף קטן, וכשזה אמר שביום הבא יתן לי כל יום אני שולחת לו 2 ככרים. האם קבלת כבר ממנו 22 גרוש? ענה לי פנחס שאי אפשר לו לתת לי בהקפה מה ישאר על החוב. באותו רגע התרגזתי עד מאד השלכתי לו בפנים והלכתי הביתה. והיום כשנהיתי יותר שקטה שאלתי אותו מה זה חושב שלא אחר בהקפה, הלא אתה מגיע לי כבר כסף, ענה לי שבשום אפן לא, כמה שנותנים לו לחם יתן, זה על חשבון החוב. עניתי לו הלא זה כבר אי אפשר, אין כל כך הרבה רווח שנוכל סכום כל כך גדול בפעם לתת. לא יהיה בשביל הקמח לשלם, אז אמר שבראשון לחדש יעשה החשבון. כמה שהוא יתן לי והיתר ישאר.

ראיתי שלא אוכל להועיל שום דבר הלכתי לי. ויותר לחם לא אתן לו בכלל. אני אשלם לו במזומנים כמה שאוכל ויותר לא. ולא תוכלנה להיות עלי שום תענות (טענות ג.ד.). אינני יכולה יותר לשלם. וקראתי אותו למשפט, הלא אנכי משלמת, הרבה לא אוכל.
כבר בלבלתי לך את המח כל המכתב עם לחם ועם חוב. אחרי כל העניינים האלו אני כל כך מתגעגעת אליך אהרון, אתמול בלילה לא יכלתי להירדם וכל הזמן חשבתי על אודותיך בכלל מהזמנים העברו ואיזה צער תקף אותי ולחץ את ליבי ובכיתי אהרון כל כך בכיתי, אבל אני מקוה שלהלאה נהיה שנינו ילדים טובים. את כל דרישותיך אני אמלא הכל הכל, מלבד שתאהב אותי ויחוסיך אלי תהיינה טובות. הלא אנכי כל כך אוהבת אותך, כותבת עכשיו ודמעות חונקות בצוארי. אהרן להבא אנחנו מוכרחים לסדר חיינו באופן אחר לגמרי כמו שחיינו בשנים האחרונות, היחוסים בינינו צריכים להיות יפים ועדינים באהבה ובשלום ובכבוד.
אהרן מצדיי אפשר מאד אבל אתה תשתדל גם כן, הלא אתה אוהב אותי כל כך, אתה אומר לי ואני מרגישה זה שאתה אוהב אותי. אהרן היש כבר חדשות, איזה תקוה לטובה למסרה לעבודה או מה שהיא, איך אתה  מרגיש את עצמך, אתה בריא, איך אתה מבלה את הזמן, כתוב לי אבאלה כתוב לי הכל הכל.

דינה

הצילומים באדיבות איילה גורדון.

גואל דרורי

גואל דרורי

גואל דרורי הוא צלם, ואמן רב תחומי.
היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל.
יקיר העיר באר שבע.

השאר תגובה

קצת עלי

גואל דרורי הוא צלם, אוצר, יוצר, ואמן רב תחומי באומנויות ויזואליות. היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל. הציג עשרות תערוכות יחיד ברחבי הארץ והעולם. הוא יקיר העיר באר שבע ויו"ר "פורום יקירי העיר", חוקר באר שבע, מורה ומרכז המגמות לצילום, טלוויזיה, תקשורת וקולנוע, עד לאחרונה לימד בבתי ספר תיכוניים ובמכללות. הוא הקים את "המכללה לאומניות המסך" בבאר שבע.

גואל אוצר שתי התערוכות ל"תולדות באר שבע 1900-2020" שהוצגו ב"מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח" וב"מתחם הקטר 70414" כמו גם את צרור התערוכות "שבע זום". צילומיו מוצגים ב"מלון בראשית" במצפה רמון, ב"מוזיאון ג'ו אלון" לתרבות הבדואים, ב"פארק קרסו למדע" ולאחרונה הקים תערוכת קבע של תולדות באר שבע ב"מלון הנגב" החדש.

גואל הוא בעל אוסף מצלמות של למעלה מ-1500 מצלמות משנות השמונים של המאה ה-19 ועד ימינו. לאחרונה הוא הקים את עמותת "צלמנייה" העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע ע.ר. ואת "בית הצלמנייה" בבאר שבע – בית לצלמים ולחובבי צילום ומוזיאון למצלמות עתיקות, כמו כן הוא מוציא לאור וכותב ומלקט פרקים עלומים מתולדות העיר בספר "פעם צילמתי, כאן נולדה עיר". הוציא לאור אלבומי הצילום, ביניהם: אלבום באר שבע 25 שנים, אלבום דימונה, ספר  לצליינים בבית-לחם, את השנתונים הכלכליים לנגב.

לצידו של גואל עובדת למעלה מעשר שנים, מיכל קרצמר-מונטל מנהלת התפעול של "בית הצלמנייה" ושל "ארכיון גואל דרורי" המסייעת לו גם בהגהת הפוסטים של "פעם צלמתי – כאן נולדה עיר".

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit