מגדל המים של הרכבת העות'מאנית | גואל דרורי

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

מול הבניין ברח׳ הרמב״ם 54, ניצב מגדל אבן בצורת אליפסה בן שתי קומות מהתקופה העות'מאנית. לא כל אחד רואה את המגדל מאחר והוא מוסתר מכל הכיוונים ע"י בתים רבי קומות.
בתחילת שנות השבעים, בימים בהם בנ"צ כרמל שימש כסגן ראש העיר וממונה על התרבות והחינוך, ולפני שהמגדלים הראשונים ברחוב רמב"ם נבנו וחנקו את מגדל המים, הוא רצה לשפץ אותו, להופכו לגלריה שתציג יצירות אמנות וסביבו יוקם גן ציבורי לרווחת המבקרים.

שימושו המקורי של המגדל היה מילוי מיכלי המים של קטרי הקיטור והוא היה חלק ממתחם תחנת הרכבת העות'מאנית. מעל מעטפת האבן של המגדל בלטו פעם שני דוודים גליליים מברזל, שבהם נאגרו המים לשימוש הקטרים. המבנה, שסגנונו תואם את יתר מבני התחנה, נבנה בסתיו 1915 ופעל עד לסגירת התחנה ב־1927. המבנה דומה למגדלי מים אחרים שתכנן מייסנר פחה, שהיה מהנדס גרמני, מומחה בבניית מסילות רכבת ופעל בעיקר באימפריה העות'מאנית,  שם זכה לתואר פאשה. הקומה התחתונה שימשה למשאבות, ואילו הדוודים עצמם היו בקומה השנייה והזדקרו מעל מבנה האבן. המיכל בבאר שבע היה בעל דוד כפול, ונבנה בצורת אליפסה ולא עגולה כדרך מגדלים אחרים לאורך הקו.

בתקופת רכבות הקיטור מילא מגדל המים תפקיד חיוני בכל תחנת רכבת. הקטרים הישנים היו תלויים באספקה סדירה של פחם ומים. הפחם, שיובא ברובו מבריטניה, כבר לא היה ניתן להשגה בשנות המלחמה. התורכים נאלצו, על כן, להשתמש בגזרי עץ, וכרתו לשם כך כמעט את כל החורש הטבעי בארץ. בתחנות הרכבת העיקריות, ובהן באר שבע, השתמשו בעובדי כפיה כדי להבין את גזרי העץ בגודל המתאים להסקת הקטרים. רוב העובדים במלאכה זו היו יהודים. קבוצה גדולה במיוחד של חוטבי עצים פעלה בבאר שבע, ונעזרה בהמצאה שאילתר המהנדס הטכני הראשי של הקו, ברוך קטינקא, הוא חיבר מנוע של קטר קטן ללהב מסתובב ויצר מסור מכני, שהקל על עבודת החוטבים.

קטינקא מצא פתרון גם לבעיית המים – ולא היה זה עניין של מה בכך בעיר המדברית.

בעיית המים במדבר העסיקה רבות את העות'מאנים ואת בני בריתם הגרמנים. בקיץ 1915 הובא לחזית מצרים אדם שנודע כמומחה לחיפושי מים. האיש השתמש באמצעי מימי הביניים, ענף בעל זווית, שצריך היה לאחוז בו בשתי הידיים ולסייר איתו בחיפוש אחר מקורות המים. כשנמצא הענף מעל מקור המים, כפי שהאמינו, הייתה הזווית אמורה להסתובב ולהצביע לכיוון המים. הענף המקורי בגרמניה היה עשוי עץ לבנה, ואילו המומחה שיכלל את המיתקן ובנה אותו מאלומיניום. הוא אף הוסיף לו חוגה, שמדדה בדייקנות את זווית הנטייה של הגלאי. וכך ניתן היה, לדברי הממציא, לחשב בדיוק גם את עומק המים. בעזרת מכשיר זה, סייר ״המומחה הגרמני״ ברחבי הנגב וסיני, ״גילה״ עשרות מקורות מים, ועל כל מקור הציב שלט, שעליו רשם שם גרמני פטריוטי כמו ״באר הקייזר״ או ״מעיין ביסמארק״, וכן ציין את עומק המים. כשהגיע המומחה לבאר שבע, ״גילה״ באזור התחנה מעיין תת־קרקעי. הוא סימן, כנהוג, את תגליתו על גבי שלט: ״מקורות שבע, עומק 36 מ'." ניתנה פקודה להתחיל לחפור באר בקוטר 3 מ׳ כדי להשתמש במים לצרכי הקטרים. הבאר נחפרה לפי ההוראות ודופנה באבן. אך מים לא נמצאו, גם כשהחופרים העמיקו לחפור עד 72 מ'.

מאחר שלא נמצאו מים בבאר זו, נאלצו להביא מים במיכלים ואגרו אותם במגדל המים. אך קטינקא, שחיפש פתרון יעיל יותר, החליט לנסות למצוא מים באזור נחל באר שבע, שם חלחלו מי השטפונות ויצרו מאגר תת־קרקעי. הוא הורה לבנות מסילה צדדית לאורך הנחל, באזור התעשיה של היום. שם נחפרו שתי בארות לא עמוקות. הקטרים המשיכו לאזור הבארות, ושם מולאו בעזרת משאבה ניידת, ששאבה את המים היישר מן הבארות לדוד הקטר. יום בהיר אחד הגיע לביקורת המהנדס הראשי מייסנר פחה, ועמו המומחה לחיפושי מים. הוא התפלא שהקטר נשלח לכיוון הנחל ולא ניצל את מי ״מקורות שבע״ שבתחנה. קטינקא הראה להם את הבור היבש והסביר את שיטתו. ״המומחה״ נעלב קשות, אך העובדות דיברו בעד עצמן: אף שחפרו הרבה מעבר לעומק שקבע המומחה, לא נמצאו המים המיוחלים. נותרה השאלה מה לעשות בבור הגדול שבאזור התחנה. קטינקא הציע מיד: בור ספיגה לשירותים של תחנת הרכבת שחסרונם הורגש בתחנה. אך הגרמנים הנבוכים לא היו במצב רוח מבודח, וניתנה פקודה לסתום את הבאר.

מגדל המים עומד במקום שבו הסתעפה מסילה צדדית בתוואי אל רח׳ גרשון כיום, והובילה אל מחסני הרכבת שהיו מבני אבן מלבניים הסדורים בשלושה טורים, ושימשו כמחסנים לציוד צבאי. שניים ממבנים אלה עומדים עדיין על תילם: אחד במחנה ״ורד״, והשני מאחורי השק״ם הישן (שם הוקם "הבית למחול").

 המגדל שימש מטרה מועדפת להתקפות חיל האוויר הבריטי, אך ההפצצות לא הצליחו לגרום לו נזק, בהתקפות אלה נהרגו שישה-עשר עובדי כפיה יהודים מעובדי הרכבת העות'מאנית  בליל ה-14-15 בינואר  1917, בשל הקור ששרר, החליטו ללון בקרון משא נטוש, שהיה ממוקם בסמוך למגדל המים. הקרון היה ממוקם ממול למשרדו של המהנדס היהודי ברוך קטינקא.  כעשרים ישנו בתוך הקרון, ועוד קבוצה קטנה שהתמקמה בקצה הקרון הפתוח, קטינקא, שראה את אנשי הקבוצה הזהיר אותם שלא ידליקו פנסים מחשש להפצצות הבריטים . הם קבורים בקבר אחים בבית העלמין העתיק של באר שבע.

המגדל המשיך בתפקידו במגדל מים לקטרים גם לאחר הכיבוש הבריטי.

כשנסגר קו רכבת זה, שירת מגדל המים את התחנה הווטרינרית שהייתה שם. את המיכלים במגדל מילאו במי באר בעיר שאליה חובר בצינור.

בשנותיה הראשונות של באר שבע העברית היה המבנה מסוגל לספק מים זורמים לכל העיר העות'מאנית (השכונות החדשות עדיין לא הוקמו ג.ד.). את הדוודים מילאו ממימי בארות ערביות.

כשנבנתה בריכת המים החדשה מבטון, בשכונה א׳, בשנת 1950, הייתה המערכת הישנה מיותרת. אחד מדודי הברזל המקוריים נלקח לשמש את צרכי מפעל ״חרסה״ שהיה בין המפעלים שסיפקו עבודה לעולים החדשים שהתגוררו בשכונות א' ו-ג'.

למרגלות המגדל היה קיים עד לשנת 1959, (השנה בא נחנך אצטדיון וסרמיל), מגרש הכדורגל של העיר (כיום שדרות טוביהו) המגרש הוקם על שרידי ההיפודרום הבריטי (למרוצי גמלים וסוסים) שהידוע ביניהם היה בשנת 1920 כאשר ביקר בבאר שבע הנציב העליון הבריטי הרברט סמואל. האמיצים מבין גברברי באר שבע היו מטפסים על מגדל המים כדי לצפות במשחקי הכדורגל של הפועל באר שבע לאורך שנות החמישים.

המגדל נטוש כיום, הוא מוקף במבני מגורים מסוף שנות ה־70, ולמרות שהוא מוסתר בין בניינים צפופים, ולאור תנופת השימור בעיר העתיקה, הוא ישופץ וישמש כמוזיאון לתולדות העיר.

גואל דרורי

גואל דרורי

גואל דרורי הוא צלם, ואמן רב תחומי.
היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל.
יקיר העיר באר שבע.

השאר תגובה

קצת עלי

גואל דרורי הוא צלם, אוצר, יוצר, ואמן רב תחומי באומנויות ויזואליות. היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל. הציג עשרות תערוכות יחיד ברחבי הארץ והעולם. הוא יקיר העיר באר שבע ויו"ר "פורום יקירי העיר", חוקר באר שבע, מורה ומרכז המגמות לצילום, טלוויזיה, תקשורת וקולנוע, עד לאחרונה לימד בבתי ספר תיכוניים ובמכללות. הוא הקים את "המכללה לאומניות המסך" בבאר שבע.

גואל אוצר שתי התערוכות ל"תולדות באר שבע 1900-2020" שהוצגו ב"מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח" וב"מתחם הקטר 70414" כמו גם את צרור התערוכות "שבע זום". צילומיו מוצגים ב"מלון בראשית" במצפה רמון, ב"מוזיאון ג'ו אלון" לתרבות הבדואים, ב"פארק קרסו למדע" ולאחרונה הקים תערוכת קבע של תולדות באר שבע ב"מלון הנגב" החדש.

גואל הוא בעל אוסף מצלמות של למעלה מ-1500 מצלמות משנות השמונים של המאה ה-19 ועד ימינו. לאחרונה הוא הקים את עמותת "צלמנייה" העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע ע.ר. ואת "בית הצלמנייה" בבאר שבע – בית לצלמים ולחובבי צילום ומוזיאון למצלמות עתיקות, כמו כן הוא מוציא לאור וכותב ומלקט פרקים עלומים מתולדות העיר בספר "פעם צילמתי, כאן נולדה עיר". הוציא לאור אלבומי הצילום, ביניהם: אלבום באר שבע 25 שנים, אלבום דימונה, ספר  לצליינים בבית-לחם, את השנתונים הכלכליים לנגב.

לצידו של גואל עובדת למעלה מעשר שנים, מיכל קרצמר-מונטל מנהלת התפעול של "בית הצלמנייה" ושל "ארכיון גואל דרורי" המסייעת לו גם בהגהת הפוסטים של "פעם צלמתי – כאן נולדה עיר".

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit