קבר האחים היהודי בבאר שבע | גואל דרורי

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
סיפור קבר האחים בו נקברו הרוגי הפצצת תחנת הרכבת בבאר שבע בלילה שבין ה- 14-15 בינואר 1917.

בבית הקברות העתיק בבאר-שבע ניצבת מצבה יוצאת דופן המציינת את מקום קבורתם של יהודים שנהרגו בעיר במלחמת העולם הראשונה, על המצבה הופיע הכיתוב הבא (על הכיתוב החדש בהמשך):
"קבר אחים
שנהרגו בזמן הרעשה אוירית
במלחמה העולמית
כ' טבת שנת תרע"ז 1917"
ולידה רשומים תשעה שמות:
דבורה קרמין, חיים קרמין, יחזקאל קיטייניק, אביגדור מילר, מיכאל קרמין, שמואל גרוס, יונה פרידמן, ראובן סורקין. שרה דינה בת חיים וטויבה ברודקין.

מידע כללי על המצבה מופיע בספרו של מרדכי (מרקו) אלקיים, בנו של חכם נסים אלקיים "40 שנות יישוב יהודי בעזה ובבאר שבע והקמת חוות רוחמה" בהוצאת המרכז למורשת יהודי עזה בנצרים.

ביום שלישי בלילה שבין ה- 14-15 בינואר 1917, אחרי שכל פועלי המהנדס קטינקא – מהנדס הרכבות הראשי – סיימו את עבודתם והחלו לחזור לבתיהם, נשארה בבאר שבע קבוצה בת 30 אנשים, שגם הם היו אמורים לעזוב ביום המחרת. כדי להתחמם מצינת הלילה התכנסו באחד הקרונות ושיחקו בקלפים לאור עששית שניצבה בתוך קופסת שימורים מלאה שמן ובתוכה פתיל צמר גפן (זוהי אחת הגרסאות לסיפור).

הם כנראה לא צייתו לאזהרתו של קטינקא להאפיל את פתח הקרון והוא נשאר פתוח. סילון האור סייע ללהק של שלושה מטוסי B.E.2 בריטיים, שדחו את משימתם ביום הקודם בשל תנאי מזג האוויר הקשים ששררו. מטרתם הייתה פגיעה בשדה התעופה (כיום נמצאת שם מכללת סמי שמעון) עם שני מטוסים ומטוס שלישי שיפגע בתחנת הרכבת. המטוסים יצאו בארבע לפנות בוקר למשימתם אשר בה הטילו שש פצצות בנות 45 ק"ג כל אחת על שדה התעופה ותחנת הרכבת. בשל הבוץ הרב בשדה התעופה, לא יכלו המטוסים הגרמנים לצאת להתקפת נגד, וכוחות הגרמנים והעות'מאנים נאלצו להשיב באש מן הקרקע בלבד, שלא הצליחה לפגוע במטוסים.

במתקפה על תחנת הרכבת נהרגו 16 פועלים, שהיו אנשי ירושלים ואזור תל אביב, אחרים נפצעו ויש שלא נפגעו, למרבה המזל המהנדס קטינקא ודר' אהרון בנימיני, הרופא הצבאי של הדיוויזיה הטורקית ה-53, עזבו את המתחם זמן קצר לפני ההתקפה, כדי לשתות כוס תה בבית גורדון וכך ניצלו מפגיעה.

בדרך כלל הצליחו צופי הצבא העות'מאני להבחין במטוסים בעודם בדרך ולהודיע על כך לתחנה בטלגרף, לפני שהגיעו המטוסים האיטיים. אז היה ניתן אות אזעקה וכל הקטרים היו עוזבים מיד את התחנה ועמם הקרונות העמוסים ציוד מלחמתי.

על פי גרסה של אילן גל-פאר, שאותה פרסם בחוברת של בי"ס שדה באר שבע (תשמ"ז), אחת הפצצות נפלה בין משרדו של קטינקא (שליד מגדל המים ג.ד.) לבין הקרון החונה וגרמה הרס כבד לשניהם. הקרון התרסק וכך אף המשרד הסמוך לו. מתוך היהודים שישבו בקרון נהרגו 11 אנשים וחמישה נפצעו קשה ונפטרו לאחר מכן מפציעתם.

התברר שהבאת ההרוגים לקבורה היא מבצע מסובך. בבאר שבע לא היה בית קברות יהודי וחברי החללים לא הסכימו לקבור אותם בבית הקברות המוסלמי. שניים מהם יצאו ברכיבה לחברה-קדישא בירושלים ושניים לחברה-קדישא ביפו כדי שנציגי החברות יבואו לקבור את המתים. בשתי הערים הסבירו להם שבתנאים שהיו קיימים באותה תקופה בארץ ישראל אי-אפשר להעביר את המתים מרחק כה רב. האפשרות היחידה היא לפנות לחכם נסים אלקיים בחוות רוחמה, כדי שזה יקבור את ההרוגים בחברון, או בעזה, שם היו בתי קברות יהודיים. השליחים חזרו לבאר שבע רק ביום חמישי, בידיים ריקות. ראש העיר שלח שליח ערבי לרוחמה כדי להזעיק את חכם נסים אלקיים. אנשי רוחמה הודיעו לשליח שהחכם נמצא בביתו שבעזה.
הרכיבה לרוחמה ומשם לעזה נמשכה כ-14 שעות, ורק בערב שבת נפגש השליח עם החכם. כאשר שמע את הסיפור, קם מייד באומרו לאשתו, מזל, כי פיקוח נפש דוחה שבת. הוא עלה על סוסו ורכב לבאר שבע. עם עלות השחר הגיע לבית ידידו, השייח' עלי אל-עטאונה (שהיה מושל העיר ביר א סבע).

בבאר שבע התברר שאין כל אפשרות לטלטל את גופות ההרוגים, שהתנפחו בינתיים מהחום. לא נותרה ברירה, חברי ההרוגים הובילו את הגופות לחלקת קבורה שהועיד מושל העיר לבית עלמין יהודי בבאר שבע, ממערב לעיר, בדרך לחאן יונס. האתר לא היה עד אז בשימוש משום שאיש לא שילם תמורת החלקה.

חכם נסים אלקיים ואנשי הקהילה היהודית בבאר שבע קברו את המתים בקבר אחים, מחשש שבעלי השטח יחרשו את האתר ויהרסו את הקבר, ניצל אלקיים את נתינותו העות'מאנית וקנה את השטח בכספו. הוא שילם למופתי ולמושל העיר 20 לירות זהב דמי שמירת השטח.
הגופות נקברו בשני טורים מקבילים: בטור המזרחי נקברו שמונת החללים מירושלים, ובטור המערבי נטמנו שמונת בני יפו. הם נקברו כשרגליהם פונות מזרחה, לכיוון ירושלים. כל מת נקבר עם בקבוק חתום למראשותיו ובו פתק הנושא את שמו.

בקיץ , תרפ"ט ביום ה-29 באוגוסט 1929, כאשר הערבים החלו לפרוע ביהודים חששו יהודי באר שבע להישאר בעיר, הם עזבו ומכרו את רכושם בעיר. כשהרוחות נרגעו, הועברו גופות שמונת הירושלמים ויפואי אחד מבית הקברות שבבאר שבע לקבורה מחדש בירושלים, כדי שהמשפחות יוכלו לבקר את קברי יקיריהם. מבין הרוגי ההפצצה נותרו רק גופות יהודי יפו. האלמנה והאם השכולה – דבורה קרמין התנגדה להעברת יקיריה צפונה, "גם באר שבע היא ארץ ישראל" אמרה. הישוב היהודי שילם חמש לירות בשנה לערבי שהיה בעל קרקעות שכנות תמורת השגחה על הקבר.

גירסה אחרת מספרת כי בשנת 1916 גייסו העות'מאנים עובדי כפייה "עמאלייה" שעסקו בהתקנת קו מסילת הברזל בבאר שבע, בבוקרו של אותו יום נכנסה קבוצה של כ-15 אנשים לאחד מקרונות הרכבת כדי להתפלל תפילת שחרית, במהלך התפילה הפציץ אותם המטוס הבריטי.

בראשית מלחמת העצמאות, כשהצבא המצרי כבש את באר שבע החריבו הערבים בכוונה את חלקת הקבר. בעת שחרור באר שבע מידי הצבא המצרי, מיהרו צאצאי ההרוגים לחפש את קבר האחים, הם מצאו כי בית הקברות חרב והרוס. ניכר היה שערביי המקום ניסו להשמיד כל זכר לבית הקברות היהודי. הלוחמים חפרו שעה ארוכה עד שמצאו את הבקבוקים שבהם נמצאו הפתקים עם שמות הנקברים (לדוגמא הפתק של מיכאל קרמין: "פ"נ מר מכאל קרעמין מיפו נהרג מפצצי אנגלים ביום ב כא טבת תרע"ז") הם תיקנו את המצבה המנופצת והציבו שלט שעליו רשמו באותיות גדולות: "בית קברות יהודי". מאוחר יותר נבנתה ביוזמת המשפחות מצבה משותפת (בתצלום המצורף), שהחליפה בשנת 2011 את המצבה שהציבו משפחות ההרוגים, במצבת שיש חדשה עליה, מופיע בפעם הרביעית כיתוב מחודש. בפעם זו שונה לראשונה הנוסח המקורי, לטובת נוסח מובן יותר למבקרים בבית העלמין.

על מצבת קבר האחים המקורית, שהושחתה ברבות הימים, היה כתוב:
"קבר האחים
שנהרגו בזמן הרעשה אווירית
במלחמה העולמית
כ' טבת, שנת תרע"ז, 1917"

על המצבה כיום, הרביעית במספר, רשום הנוסח הבא:
"קבר אחים
לנופלים בהפצצה על תחנת הרכבת הטורקית בבאר שבע
במלחמת העולם הראשונה
כ"א טבת תרע"ז, 15.1.1917"

בשנת 1964 נפטרה דבורה, אם משפחת קרמין. על פי בקשתה נקברה ליד בעלה ובנה בבאר שבע, צמוד לקבר האחים.
האישה השנייה שקבורה שם היא שרה דינה ברודקין מנווה-צדק ביפו, במלחמת העולם הראשונה שהתה שרה דינה בבאר-שבע ובישלה אוכל כשר לחיילים ולעובדים היהודים שהיו שם. לאחר ההפצצה היא נפצעה מרסיס ומתה מפצעיה ונקברה בקצה הדרומי של שורת הנספים מיפו.

לאירוע ההפצצה היה המשך מפתיע. בטרם חלף חודש ימים, הופל מטוס אנגלי. הטייס ניצל וכשמצאו אותו, התברר כי היה זה לורד סשין (ששון?), יהודי מלונדון. הוא שאל: "איזה נזק גרמתי לתורכים לפני כחודש, כאשר הפצצתי את מסילת הברזל בבאר שבע?, הוא סבר שאם בצד המסילה עומד קרון, בוודאי יש בו תחמושת. כשנתברר לו שהרג 16 יהודים, לא ידע הטייס את נפשו מרוב צער. ועל כך בפוסט נפרד, היה או לא היה ?

ארכיון וצילום: גואל דרורי ©
צילום העליון: קבר האחים והמצבה שהוקמה לאחר שחרור באר שבע , 1956,
צילום ימני: פתק עליו רשום סדר הקבורה, 1917.
צילום שמאלי: הכיתוב על המצבה שהוקמה אחרי שחרור באר שבע, 2009.

גואל דרורי הוא צלם, אוצר, יוצר, ואמן רב תחומי באומנויות ויזואליות. היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל. הציג עשרות תערוכות יחיד ברחבי הארץ והעולם. הוא יקיר העיר באר שבע ויו"ר "פורום יקירי העיר", חוקר באר שבע, מורה ומרכז המגמות לצילום, טלוויזיה, תקשורת וקולנוע, עד לאחרונה לימד בבתי ספר תיכוניים ובמכללות. הוא הקים את "המכללה לאומניות המסך" בבאר שבע.

גואל אוצר שתי התערוכות ל"תולדות באר שבע 1900-2020" שהוצגו ב"מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח" וב"מתחם הקטר 70414" כמו גם את צרור התערוכות "שבע זום". צילומיו מוצגים ב"מלון בראשית" במצפה רמון, ב"מוזיאון ג'ו אלון" לתרבות הבדואים, ב"פארק קרסו למדע" ולאחרונה הקים תערוכת קבע של תולדות באר שבע ב"מלון הנגב" החדש.

גואל הוא בעל אוסף מצלמות של למעלה מ-1500 מצלמות משנות השמונים של המאה ה-19 ועד ימינו. לאחרונה הוא הקים את עמותת "צלמנייה" העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע ע.ר. ואת "בית הצלמנייה" בבאר שבע – בית לצלמים ולחובבי צילום ומוזיאון למצלמות עתיקות, כמו כן הוא מוציא לאור וכותב ומלקט פרקים עלומים מתולדות העיר בספר "פעם צילמתי, כאן נולדה עיר". הוציא לאור אלבומי הצילום, ביניהם: אלבום באר שבע 25 שנים, אלבום דימונה, ספר  לצליינים בבית-לחם, את השנתונים הכלכליים לנגב.

לצידו של גואל עובדת למעלה מעשר שנים, מיכל קרצמר-מונטל מנהלת התפעול של "בית הצלמנייה" ושל "ארכיון גואל דרורי" המסייעת לו גם בהגהת הפוסטים של "פעם צלמתי – כאן נולדה עיר".

 

גואל דרורי

גואל דרורי

גואל דרורי הוא צלם, ואמן רב תחומי.
היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל.
יקיר העיר באר שבע.

השאר תגובה

קצת עלי

גואל דרורי הוא צלם, אוצר, יוצר, ואמן רב תחומי באומנויות ויזואליות. היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל. הציג עשרות תערוכות יחיד ברחבי הארץ והעולם. הוא יקיר העיר באר שבע ויו"ר "פורום יקירי העיר", חוקר באר שבע, מורה ומרכז המגמות לצילום, טלוויזיה, תקשורת וקולנוע, עד לאחרונה לימד בבתי ספר תיכוניים ובמכללות. הוא הקים את "המכללה לאומניות המסך" בבאר שבע.

גואל אוצר שתי התערוכות ל"תולדות באר שבע 1900-2020" שהוצגו ב"מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח" וב"מתחם הקטר 70414" כמו גם את צרור התערוכות "שבע זום". צילומיו מוצגים ב"מלון בראשית" במצפה רמון, ב"מוזיאון ג'ו אלון" לתרבות הבדואים, ב"פארק קרסו למדע" ולאחרונה הקים תערוכת קבע של תולדות באר שבע ב"מלון הנגב" החדש.

גואל הוא בעל אוסף מצלמות של למעלה מ-1500 מצלמות משנות השמונים של המאה ה-19 ועד ימינו. לאחרונה הוא הקים את עמותת "צלמנייה" העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע ע.ר. ואת "בית הצלמנייה" בבאר שבע – בית לצלמים ולחובבי צילום ומוזיאון למצלמות עתיקות, כמו כן הוא מוציא לאור וכותב ומלקט פרקים עלומים מתולדות העיר בספר "פעם צילמתי, כאן נולדה עיר". הוציא לאור אלבומי הצילום, ביניהם: אלבום באר שבע 25 שנים, אלבום דימונה, ספר  לצליינים בבית-לחם, את השנתונים הכלכליים לנגב.

לצידו של גואל עובדת למעלה מעשר שנים, מיכל קרצמר-מונטל מנהלת התפעול של "בית הצלמנייה" ושל "ארכיון גואל דרורי" המסייעת לו גם בהגהת הפוסטים של "פעם צלמתי – כאן נולדה עיר".

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit