בית פריח אבו מדיין, ראש העיר המעוטר 1922

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
סיפורו של פריח אבו מדין ( فريح أبو مدين,1871–1955, ראש שבט חנאג'רה, מהשייח'ים הבדואים הבולטים והמכובדים בנגב שכיהן כראש עיריית ביר א סבע, כחבר מועצת העיר וכדיין בבית הדין השבטי של האוכלוסייה הבדואית.

| פעם צילמתי | 1922 | כאן נולדה עיר |

פריח אבו מדין (בערבית: فريح أبو مدين,1871–1955 (היה ראש שבט חנאג'רה, מהשייח'ים הבדואים הבולטים והמכובדים בנגב. כיהן כראש עיריית ביר א סבע, כחבר מועצת העיר וכדיין בבית הדין השבטי של האוכלוסייה הבדואית. מוצא משפחתו מהקרקעות המשתרעות בחוף הים בין עזה ובין דיר אל-בלח. כשהיה בן חמש, נהרג אביו בקרבות בין שבט תיאהא ושבט תראבין הידועים בשם "מלחמת זארע". בצעירותו היה יתום עני.

בשנת 1910 התמנה ע"י העות'מאנים, כחבר במועצת הנהלת העיר ביר א סבע וכיהן בתפקיד זה עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה. במהלך המלחמה שימש כפקיד גביית התבואה מטעם הצבא העות'מאני שחנה בנגב. עם התקדמות הצבא הבריטי, עזבו הבדואים את אזורי הקרבות בפקודת הממשל העות'מאני. אבו מדין, שהיה חולה באותו זמן ולא יכול היה לנדוד עם שבטו, נעצר על ידי הבריטים, בהיותו שבוי, התוודעו אליו מספר קצינים בריטים, ביניהם מפקד הריגול הנגדי. על ייסוד האמון שנוצר וההסכם שכרתו הבריטים עם חוסיין בן עלי, שהצטרף למלחמה באימפריה העות'מאנית ומי שהיה ראש השושלת ההאשמית המלכותית ושימש כשריף ואמיר של מכה בין 1908 ל־1917, לפיו הובטחה לו השליטה באזורים שישוחררו על ידי בעלות הברית. בתמיכתו פוזרו מטוסים כרזות תעמולה הקוראות לציבור הערבי בארץ ישראל לתמוך בבריטים. כמו כן נשלחו מכתבים ברוח זו לשייח'ים בנפת באר שבע.

אבו מדין שימש כמורה דרך לכוחות אנזא"ק בזמן כיבוש באר שבע והנגב. לאחר המלחמה חזר לשבטו, שבט החנאג'רה ונתמנה לשייח, הממשלה הבריטית העניקה לו אות כבוד: "חבר נכבד של האימפריה הבריטית" וזאת מאחר שסייע לבריטים כמורה דרך, בקרב במדבר באר- שבע, בשנת 1917, בנוסף זכה מהם לכבוד ולעיטור צבאי השמור לחיילי הצבא. הוא קיבל אישור לקצור את התבואות של בני שבטו. ושל תושבי הכפרים הסמוכים: ח'אן יונס, בני סוהילה ודיר אל-בלח, שעליהם הוטל לסייע לו במלאכת הקציר. כמו כן, הועמדו לרשותו מספר חיילים להגנתו האישית ולשמירה על התבואה.

בראשית השלטון הבריטי בארץ ישראל, יסדו השלטונות את בית הדין השבטי, שבסמכותו היה לשפוט במקרים של הפרת החוק והמנהג הבדואי ולהוציא פסקי דין ברוח מנהגים אלה. מקום מושבו של בית הדין היה בקומה השנייה בבית הסיראייה. בדין ישבו השייחים של שבטי הבדואים, ביניהם השייח' אבו מדין, ובראשם ישב קצין המחוז עארף אל-עארף. מוסד שיפוטי נוסף שהקימו הבריטים בבאר שבע בשנת 1919 היה "מועצת הדמים". המועצה נוסדה כדי ליישב סכסוכי דם ישנים בין שבטי הבדואים בנגב. המועצה הורכבה משבעה נשיאי המטות, ביניהם השייח' אבו מדין, ובראשם, ראש עיריית באר שבע, חאג' סלימן עלי אל-עטאונה. המועצה הצליחה למנוע שפיכות דמים וליישב את רוב הסכסוכים בין השבטים, ובוטלה בשנת 1922, סמכויותיה נוספו לבית הדין השבטי.

בשנת 1922 מינו הבריטים את השייח' לראש עיריית באר שבע, תפקיד בו כיהן כשנתיים. השייח' היה אחד הבדואים הבודדים שגרו אז בעיר ביר א- סבע (באר- שבע) בתקופת המנדט הבריטי. ביתו הוקם כבית מגורים דו קומתי (בפינת הרחובות ההסתדרות והעצמאות ג.ד.) בראשית שנות העשרים כבית ראש העיר הבדווי השני של באר- שבע משבט החנאג'רה. חלקו התחתון שימש לחנויות שהושכרו וחלקו העליון למגורים. בנוסף לביתו, הקים גם חאן למתארחים בעיר. חלק ממבנה המגורים הושכר בשנים 1925-28 לחנקין , גואל הקרקעות, שפתח עם חברת הכשרת הישוב, שעמד בראשה משרד לרכישת קרקעות באזור באר שבע ובעיר, המשרד כלל ארבעה חדרי משרד בקומת הקרקע וחדרי מגורים בקומה השנייה לעובדיו אנשי המשרד והמודדים.

בשנת 1938 נכנסו למבנה חברי הכנופיות הלאומניות, שהחלו לפעול ביתר שאת בעיר באר שבע, הם אף פתחו במבנה מועדון חברים ערבי לאומי, כיוון שהחל לפעול כנגד רכישת האדמות בידי היהודים ובפעילות לאומנית בטענה שהיהודים שרכשו את האדמות לא הותירו לבדואים שטחי מחייה כבעבר.

אבו מדין העיד בפני 'ועדת שו' בשם הבדואים מנפת באר שבע. הוא טען כי הבדואים במחוזו חרדים מפני גזילת קרקעותיהם. כמו כן טען בפני הוועדה שארץ ישראל היא ארץ קטנה, ואין ביכולתה להכיל את העולים היהודים הנוספים. לפיכך לערבים לא תהיה ברירה אלא למות או לעזוב את הארץ.

הוא אף מונה כאחד מעשרים ואחד חברי המועצה המייעצת שייסד הנציב העליון, הרברט סמואל. המועצה הורכבה מעשרה נציגי ציבור (ארבעה מוסלמים, שלושה נוצרים ושלושה יהודים), מעשרה פקידים מן המחלקות השונות בממשל הבריטי ובראשה עמד הנציב העליון.

לאחר קום מדינת ישראל, נמלט עם משפחתו לרצועת עזה ובה נפטר בשנת 1955 בגיל 84.

נכדו, פריח אבו מדין, כיהן כשר המשפטים ברשות הפלסטינית.

בית פריח אבו מדין שימש בשנות החמישים כבית ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל, ארגון שנשא על כתפיו את הקמתה של העיר החדשה. בעיר פעלו מטעם ההסתדרות: לשכת העבודה, קופת חולים, המרכז לתרבות וחינוך, 'סולל בונה', 'חרות', 'תנובה', בנק הפועלים והקואופרטיבים לתחבורה. חזיתו של הבניין פונה לרחבה בה הייתה תחנת האוטובוסים המרכזית של העיר, או כפי שנקראה "התחנה המרכזית". הרחוב המתחיל ברחוב כפר דרום ונמשך עד לרחוב אצ"ג (ישמעאל לשעבר) נקרא רחוב ההסתדרות. בין השנים 1949 ועד 1959 חלקו של הרחוב היה סגור לתנועה ושימש את "בית החולים הדסה".

__________________________________

תמיד תהיתי מה הסיבה שפריח אבו מדיין היה הבדואי היחיד שהסכים להתגורר בבאר שבע וכל שאר הבדואים בנגב, לא הסכימו לגור שם למרות שהעות'מאנים הבטיחו להם מגרשים בחינם לבנות שם את בתיהם. הסבר לכך, ויכול להיות שזו הסיבה, קיבלתי מישראל לולי סמילנסקי בו הוא מספר על ביקורו של משה סמילנסקי, הוא חאווג'ה מוסה בבאר שבע:

"…זה מה שמספר הדוד משה על ביקורו בבאר־שבע, בראשית המאה העשרים, אליה הוזמן לרגל ניצחון שבט התארבין על שבט העזזמה, ועל שאלה ששאלו האורחים היהודים את המארחים הבדווים: “– ומדוע אין אף עץ ושיח על פני כל מרחבי העמק הנפלא הזה?.. היפנה השייך אבו־חסן את ראשו כלפי האורח, ואמר: – בני־ערב אנו, ואבותינו הקדמונים ציווּ עלינו: בבתי־אבן אל תשבו, כי יסודותיהם פ ו צ ע י ם את לב האדמה; באוהלים תשבו, אשר משערות גמליכם תארגנה נשותיכם את יריעותיהם. ועץ אל תטעו, לבל יסתיר את מראה האדמה הקדושה מעיניכם.

בדמותו כחואג'ה מוסה מספר הדוד משה על מוחמד הבדווי, שומר כרמו, שקרה לו אסון ובנו הקטן מת. מוחמד השבור מבקש להתפטר ולחזור לדרום: “ – מה שלומך מוחמד! – לא טוב… – מדוע? – מתגעגע אני על הדרום… – על הדרום? – שאלתי בתמיהה ואצחק, – הלא אין שם עתה לא עץ מצל ולא עשב ירוק, הכל שם נשרף מחום השמש הלוהט… פניו של מוחמד הביעו סערת־נפש. עיניו הבריקו, וכולו נשתנה ויהי לאחר. איזה דבר התקומם בו, איזה רגש חי וחזק. אל נא, חווג'ה, אל תדבר ככה. אין מקום יפה מן הדרום. שם מרחב־יה, שם ברכת־אללה. אין דבר מבדיל שם בין השמים ובין הארץ. האדמה נשמרה כביום שבראה האלהים; העצים לא עשו בה פצעים… ואין דבר אשר יעצור את מבטך מהביט עד סוף השמים…

ובמקום אחר מסכם הדוד משה בפשטות: “בדואי הנגב היו לפנים נודדים ככל שוכני מדבר… ערך האדמה לא היה גדול אז בעיניהם ולפלח בזו בליבם וחשבוהו לבריה שפלה, בחינת בהמה־למחצה. בביקורים הראשונים שלנו אצל שבטי הנגב היו מספרים לנו על מאות דונמי קרקע שִפלוני אלמוני נתן בעד עז, ואין צריך לומר שבעד סוסה או נערה היה שייך מוכן למכור את חצי אדמת "מלכותו". גם את העץ לא אהבו בשנים הקודמות. זוכרני כיצד התפאר בפנינּו שייך זקן, שעל פני כל אדמתו אין אף עץ אחד שידקור את העין ויסתיר ממנה את מרחב עולמו של אללה…

_______________________________

ארכיון גואל דרורי ©

בצילומים המצורפים:

• 1920, נובמבר – שייח פריח אבו מדיין מימין בשיחה עם בישרה אפנדי

בזמן מרוץ סוסים וגמלים שארגנו הבריטים.

• 1930- דייני בית הדין השבטי הבדואי בבאר שבע.

• 1935- השייח' פריח אבו מדין, צילום למשקפי תלת מימד.

• 1950- תמונה ייחודית של בית ההסתדרות בעיר.

• 1971 – בית פריח אבו מדין רחוב העצמאות פינת ההסתדרות.

 

גואל דרורי הוא צלם, אוצר, יוצר, ואמן רב תחומי באומנויות ויזואליות. היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל. הציג עשרות תערוכות יחיד ברחבי הארץ והעולם. הוא יקיר העיר באר שבע ויו"ר "פורום יקירי העיר", חוקר באר שבע, מורה ומרכז המגמות לצילום, טלוויזיה, תקשורת וקולנוע, עד לאחרונה לימד בבתי ספר תיכוניים ובמכללות. הוא הקים את "המכללה לאומניות המסך" בבאר שבע.

גואל אוצר שתי התערוכות ל"תולדות באר שבע 1900-2020" שהוצגו ב"מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח" וב"מתחם הקטר 70414" כמו גם את צרור התערוכות "שבע זום". צילומיו מוצגים ב"מלון בראשית" במצפה רמון, ב"מוזיאון ג'ו אלון" לתרבות הבדואים, ב"פארק קרסו למדע" ולאחרונה הקים תערוכת קבע של תולדות באר שבע ב"מלון הנגב" החדש.

גואל הוא בעל אוסף מצלמות של למעלה מ-1500 מצלמות משנות השמונים של המאה ה-19 ועד ימינו. לאחרונה הוא הקים את עמותת "צלמנייה" העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע ע.ר. ואת "בית הצלמנייה" בבאר שבע – בית לצלמים ולחובבי צילום ומוזיאון למצלמות עתיקות, כמו כן הוא מוציא לאור וכותב ומלקט פרקים עלומים מתולדות העיר בספר "פעם צילמתי, כאן נולדה עיר". הוציא לאור אלבומי הצילום, ביניהם: אלבום באר שבע 25 שנים, אלבום דימונה, ספר  לצליינים בבית-לחם, את השנתונים הכלכליים לנגב.

לצידו של גואל עובדת למעלה מעשר שנים, מיכל קרצמר-מונטל מנהלת התפעול של "בית הצלמנייה" ושל "ארכיון גואל דרורי" המסייעת לו גם בהגהת הפוסטים של "פעם צלמתי – כאן נולדה עיר".

 

גואל דרורי

גואל דרורי

גואל דרורי הוא צלם, ואמן רב תחומי.
היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל.
יקיר העיר באר שבע.

השאר תגובה

קצת עלי

גואל דרורי הוא צלם, אוצר, יוצר, ואמן רב תחומי באומנויות ויזואליות. היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל. הציג עשרות תערוכות יחיד ברחבי הארץ והעולם. הוא יקיר העיר באר שבע ויו"ר "פורום יקירי העיר", חוקר באר שבע, מורה ומרכז המגמות לצילום, טלוויזיה, תקשורת וקולנוע, עד לאחרונה לימד בבתי ספר תיכוניים ובמכללות. הוא הקים את "המכללה לאומניות המסך" בבאר שבע.

גואל אוצר שתי התערוכות ל"תולדות באר שבע 1900-2020" שהוצגו ב"מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח" וב"מתחם הקטר 70414" כמו גם את צרור התערוכות "שבע זום". צילומיו מוצגים ב"מלון בראשית" במצפה רמון, ב"מוזיאון ג'ו אלון" לתרבות הבדואים, ב"פארק קרסו למדע" ולאחרונה הקים תערוכת קבע של תולדות באר שבע ב"מלון הנגב" החדש.

גואל הוא בעל אוסף מצלמות של למעלה מ-1500 מצלמות משנות השמונים של המאה ה-19 ועד ימינו. לאחרונה הוא הקים את עמותת "צלמנייה" העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע ע.ר. ואת "בית הצלמנייה" בבאר שבע – בית לצלמים ולחובבי צילום ומוזיאון למצלמות עתיקות, כמו כן הוא מוציא לאור וכותב ומלקט פרקים עלומים מתולדות העיר בספר "פעם צילמתי, כאן נולדה עיר". הוציא לאור אלבומי הצילום, ביניהם: אלבום באר שבע 25 שנים, אלבום דימונה, ספר  לצליינים בבית-לחם, את השנתונים הכלכליים לנגב.

לצידו של גואל עובדת למעלה מעשר שנים, מיכל קרצמר-מונטל מנהלת התפעול של "בית הצלמנייה" ושל "ארכיון גואל דרורי" המסייעת לו גם בהגהת הפוסטים של "פעם צלמתי – כאן נולדה עיר".

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit