בית הדר מאיר בית האמנים

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
המבנה בפינת הרחובות ההגנה–האבות, הוקם בתקופת המנדט הבריטי ע"י "הכשרת הישוב". בשנת 1935  מסר אותו יהושע חנקין לידי ד"ר ראובן מאיר (ריכארד מאייר) ולאשתו יהודית, על מנת שיקימו בו מרפאה שתעניק לבדואים שירות רפואי ללא עלות, במטרה להפגין רצון טוב של הישוב היהודי בארץ.

המבנה בפינת הרחובות ההגנה–האבות, הוקם בתקופת המנדט הבריטי ע"י "הכשרת הישוב". בשנת 1935  מסר אותו יהושע חנקין לידי ד"ר ראובן מאיר (ריכארד מאייר) ולאשתו יהודית, על מנת שיקימו בו מרפאה שתעניק לבדואים שירות רפואי ללא עלות, במטרה להפגין רצון טוב של הישוב היהודי בארץ. ד"ר מאיר, שלא ידע ערבית, (עלה ארצה מברלין ב-1933) נעזר באשתו ילידת הארץ שתקשרה עם המטופלים בערבית, והמקום הפך מרכז חברתי עבור בדואים ויהודים.

 

ד"ר ראובן מאיר ויהודית עזבו את הבית בשנת 1936  לאחר שהחלה הסתה נגד היהודים בעיר, מספר המטופלים פחת והם בחרו לעזוב את באר שבע. לאחר עזיבתם התגוררו בבית יהודים נוספים שעזבו במהרה בשל המצב הביטחוני. בסמוך גר הקאדי של באר שבע בבית תאום לבית זה, לאחר קום המדינה שימש כבית הדין הרבני ואחר כך כבית הדין השרעי , והיום משופץ להיות "בית הסופרים", אבל על כך בפוסט נפרד.

 

ב-1939 התגייס דר' ראובן מאיר לצבא בריטי ועם תום המלחמה חזר ארצה והיה ממקימי השירות הרפואי בצפון הארץ לקראת מלחמת השחרור. הוא שרת כרופא צבאי בירושלים בשלהי הקרבות. רעייתו, יהודית, הייתה מפקדת בארגון ב' ופעילה במשמר העם.

 

מצאתי את שני הסיפורים הבאים במאגר מת"ל במכללה האקדמית ע"ש קיי – באר שבע.

 

מספר חירם דנין, גואל הקרקעות ואיש הכשרת הישוב:

 

"בשנת 1935 כאשר נרכשו כבר עשרות דונמים כאן, החליטה הנהלת "הכשרת הישוב" (שקנתה את הקרקע) ובעיקר הד"ר טהון – שהיה לו לב רך אל הערבים, שצריך לשפר אתם את היחסים, ע"י הבאת רופא שיגיש לבדווים עזרה רפואית חינם. אז בחרה הנהלת הכשרת היישוב בד"ר ראובן מאיר, שנקרא אז ריכרד מאייר, והחליטו להביאו לב"ש. הוא היה אז בחור צעיר לימים, בא לכאן ישר מגרמניה, שם השלים את לימודי הרפואה בשנת 1933 ועלה לארץ עם גל העלייה הגרמנית.

שאלתי אז את הד"ר טהון: "איך הוא ידבר עם הבדווים?" ענה לי: "אל תדאג! אשתו היא בת הארץ ויודעת ערבית. אני מקווה שהוא יוכל למלא את התפקיד". אז שכרנו לו בית שעמד סמוך לארמון הממשלה סראייה – (כיום חלק מפיקוד דרום ובניין משטרת הטיגרט), והוא התחיל בעבודתו. הוא הגיש לבדווים עזרה רפואית חינם. ולא היה מסתפק בכתיבת המרשם- אלא היה נותן להם גם את הרפואות. אבקש מד"ר מאיר לספר לנו על תקופה זו.

 

ד"ר ראובן מאיר מספר:

 

באביב שנת ,1935 כשהייתי רופא צעיר, עבדתי בבית החולים הדסה בירושלים. ביום בהיר אחד אמרה לי אשתי: "מחפשים רופא לב"ש". העניין קסם לי מאוד: נגב, ראשונים, אתם יודעים מה זה, הלכתי להתעניין, סודרה לי פגישה עם מר יהושע חנקין. לא אשכח אותו לעולם! זו הייתה דמות פטריארכלית: זקן ושיער ארוך ולבן, לבוש בגדים בצבע בהיר, הוא עשה עלי רושם רב מאוד! הוא הסביר לי את מטרת העניין ואני קבלתי את זה ברצון רב.

הלכתי להיפרד מחברי בהדסה. זכורה לי במיוחד השיחה עם פרופסור צונדק המנוח. אמרתי לו: "פרופסור, באתי להיפרד. אני עוזב את בית החולים". שאל: "מה יש? מה קרה?" אמרתי: "אני הולך לב"ש". אמר : "למה? מספרים לי שאין שם כלום!" עניתי: "יהיה טוב". נסענו אני ואשתי, באוטובוס ערבי משער יפו, דרך חברון לב"ש. על רכב פרטי משלי לא חלמתי אפילו. הרופא בחברון היה ד"ר מני. כאשר אנחנו נפגשים כיום אנו קוראים זה לזה: הלו שכן! שכנים, חברון באר-שבע! הגענו לב"ש. סידרו לנו בית יפה. אשתי הביאה תמונות, קנינו את הציוד הדרוש: מנורת לוקס, פרימוס למטבח, פרימוס למרפאה, להרתחת מכשירים ועוד. פח נפט ישן שימש לנו כמקלחת, אינסטלציה לא הייתה אז. וכך התחלנו. היום, במבט אחורנית אני חייב לומר שאינני חושב שהייתי שאנן בגלל זה: הייתי עולה חדש מגרמניה- עם כל המושגים הגרמניים, לא ידעתי אף מלה ערבית ולא על המנהגים של הערבים. בכל זאת, העניין "הלך" בסדר, אינני יודע למה. שבוע ימים לאחר פתיחת המרפאה כבר הגיעו אלי שלושים עד ארבעים איש ליום. העבודה הייתה מגוונת: מחלות עור, עיניים ומחלות אחרות. פה ושם נקראתי למיטת יולדת. היהודים הסבירו לי שזה דבר גדול. כי יותר נוח לערבי לתת לאשתו למות מאשר לאפשר לגבר זר לראות אותה. הם הסבירו לי שזה סימן להצלחה והערכה. השכן שלנו למשל, היה קאדי והיה בא אלינו לפעמים. ערבית לא ידעתי אבל למדתי אגב עבודה, והידע שלי בערבית הספיק לי לשם ניהול שיחה עם החולים. אבל בדרך כלל רבץ עומס השיחה על אשתי, אני ישבתי ועשיתי פרצוף ידידותי. אשתי כבר סיפרה על מודדים שעבדו בעיקר בביר עסלוג' ושהיינו מארחים אותם בבואם לבאר-שבע.

קשה לי שלא להזכיר את עמינדב אלטשולר המנוח שיחד עם חירם דנין, יבדל לחיים, היו  המוכתרים שלנו. בביתו של עמינדב שחקתי בדומינו עם אחד השייח'ים, לאחר מכן הוסבר לי שהשיח' עשה מזה "עסק גדול". ואני זוכר את החנווני גו'מעה נאג'י שהייתה לו חנות מכולת ברחוב הראשי, היום רחוב קרן הקיימת. כשבאתי לקנות ממנו פיתה היה אומר: "זה בשביל האדון הרופא!" והיה מנקה את הפיתה על המעיל שלו.

העבודה הייתה מעניינת עד מרס 1936. כחמישה או שישה שבועות לפני פרוץ המהומות התחלנו להרגיש שמשתנה משהו. האוירה בעיר הייתה עוינת, פה ושם התגודדו אנשים שמישהו שידע לקרוא קרא באזניהם מהעיתון. האנשים חדלו לבוא אל המרפאה. ביום בהיר אחד באו אלינו חירם דנין ועמינדב אלטשולר ואמרו: "האויר כאן לא כל כך בריא. הסתלקו מכאן כמה שיותר מהר!". זה היה מספר ימים לפני פרוץ המאורעות. היינו כאן שמונה יהודים: חירם ושרה, אשתי ואני,ושני טרקטוריסטים עם נשותיהם, נדמה לי שלאחד היה גם ילד. היום כשאני בא לאזור אני מתרגש ביותר; למשל, הכביש מב"ש לא דרך דימונה כל כך רחב! אז אני מרגיש טוב. לירוחם אני נוסע בכביש הישן, לא דרך דימונה ולפעמים אני נעצר באמצע הדרך ומסתכל סתם בנוף. אני חושב לפעמים שגם לנו יש חלק בזה."

לאחר שחרור באר שבע ע"י הפלמ"ח, הוקמה מעברה א' לקליטת גלי העלייה שהגיעה לעיר, במקום בו נמצא כיום השוק העירוני, ילדי מעברה א' של תחילת שנות החמישים, סיפרו בערב מספרי סיפורים שהנחיתי, ושהוקדש לעלייה הבבלית, במסגרת שבוע שמור אתרים 2015, כי היו הולכים ברגל לשני בתי הספר ממלכתיים דתיים, שהיו ברחוב האבות, הראשון "אוהל שרה"  שהיה בבית דר' מאיר (כיום בית האמנים רח' האבות 55) ובו למדו הבנות. ואילו הבנים למדו ב"אוהל אברהם" בית הספר לבנים שהיה במבנה בו אני ומיכל קרצמר מונטל מקימים באמצעות עיריית באר שבע וחברת כיוונים את "בית הצלמנייה" (האבות 63)

באותם ימים היו בעיר עוד שני בתי ספר ממלכתיים נוספים "מצדה" שהיה בתקופת המנדט, בית ספר לבנות, ו"בארי" שהיה אגף נוסף של ביה"ס לילדי השייח'ים ושימש את הבנים.

עם הקמת העיר החדשה (שכונות א ו-ג') והקמת בתי ספר חדשים למפוני המעברות, שונה ייעודו של הבית, והוא שימש במשך שנים רבות כבית מלאכה שהעסיק 'מתמודדים' בעבודות שונות תחת אגודת "אקי"ם" שהחזון שלה הוא: "לעשות את החברה הישראלית מקום טוב יותר לאנשים עם מוגבלות שכלית ולבני משפחותיהם. חברה מכבדת, חמה ומקבלת, המאפשרת מימוש עצמי מתוך הכרה בשונות ומחויבת לשוויון הזדמנויות."

לאחר שאגודת אקי"ם עזבה את המבנה, הוא חזר לרשות עיריית באר שבע. שהחליטה להקים בו את "בית האמנים בנגב"  השוכן ברחוב האבות 55 והוא מנוהל על ידי חברת "כיוונים" ומתוחזק בהתנדבות על ידי "עמותת היוצרים בנגב".

 

בית האמנים נחנך בשנת 2005 , תחילה פעלו בו בהתנדבות פחות מעשרה אמנים שישבו ב"רובע האמנים" בשוק הלמן, ואליו הוזמנו רק אמני הנגב במטרה לקדם את האמנות הדרומית. תחילה שכרה העמותה בית ברחוב הגר ובאותה שנה, לאחר קשיים רבים, העניק סגן ראש העיר מר רוביק דנילוביץ וראש העיר לשעבר יעקב טרנר לקבוצת האמנים את משכנה הנוכחי. בראש הקבוצה ומי שהובילו את הקבוצה היו יקירת העיר ויקירת הנגב גב' יהודית מאיר ועזרה לה הגב' אריאלה חבין .

 

לקראת כניסתם של האמנים לבית הוא שופץ במימון חברת "מכתשים" (אדמה) , ו"עמותת היוצרים בנגב" הקימה ועדת קבלה, שהייתי חבר בה, תוך שימת דגש על קבלת אמני הנגב בלבד .

גואל דרורי

גואל דרורי

גואל דרורי הוא צלם, ואמן רב תחומי.
היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל.
יקיר העיר באר שבע.

השאר תגובה

קצת עלי

גואל דרורי הוא צלם, אוצר, יוצר, ואמן רב תחומי באומנויות ויזואליות. היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל. הציג עשרות תערוכות יחיד ברחבי הארץ והעולם. הוא יקיר העיר באר שבע ויו"ר "פורום יקירי העיר", חוקר באר שבע, מורה ומרכז המגמות לצילום, טלוויזיה, תקשורת וקולנוע, עד לאחרונה לימד בבתי ספר תיכוניים ובמכללות. הוא הקים את "המכללה לאומניות המסך" בבאר שבע.

גואל אוצר שתי התערוכות ל"תולדות באר שבע 1900-2020" שהוצגו ב"מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח" וב"מתחם הקטר 70414" כמו גם את צרור התערוכות "שבע זום". צילומיו מוצגים ב"מלון בראשית" במצפה רמון, ב"מוזיאון ג'ו אלון" לתרבות הבדואים, ב"פארק קרסו למדע" ולאחרונה הקים תערוכת קבע של תולדות באר שבע ב"מלון הנגב" החדש.

גואל הוא בעל אוסף מצלמות של למעלה מ-1500 מצלמות משנות השמונים של המאה ה-19 ועד ימינו. לאחרונה הוא הקים את עמותת "צלמנייה" העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע ע.ר. ואת "בית הצלמנייה" בבאר שבע – בית לצלמים ולחובבי צילום ומוזיאון למצלמות עתיקות, כמו כן הוא מוציא לאור וכותב ומלקט פרקים עלומים מתולדות העיר בספר "פעם צילמתי, כאן נולדה עיר". הוציא לאור אלבומי הצילום, ביניהם: אלבום באר שבע 25 שנים, אלבום דימונה, ספר  לצליינים בבית-לחם, את השנתונים הכלכליים לנגב.

לצידו של גואל עובדת למעלה מעשר שנים, מיכל קרצמר-מונטל מנהלת התפעול של "בית הצלמנייה" ושל "ארכיון גואל דרורי" המסייעת לו גם בהגהת הפוסטים של "פעם צלמתי – כאן נולדה עיר".

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit