מאיר שניידרוביץ' המכניקר | גואל דרורי|

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
טחנת הקמח וחלקת האדמה הראשונה שנרכשה על ידי יהודים בבאר-שבע. סיפורו של מאיר שניידרוביץ'

| פעם צילמתי | 1902 | כאן נולדה עיר |


הודות לחריש עמוק בתולדות משפחת גורדון, שעשתה איילה גורדון, שכלל צילומים, שרטוטים וכתיבה מפורטת, אותם זכיתי לקבל ממנה בפגישות רבות שקיימנו בביתה במושבה הגרמנית בירושלים, נוצר הרושם כי למאיר שניידרוביץ' היה חלק מזערי בטחנת הקמח, ולא כך הוא.
 לאחר שהקמתי את התערוכה לתולדות באר שבע, יצר איתי קשר פרופ' עדי שני (שניידרוביץ') מנס ציונה, צאצא של מאיר שניידרוביץ'  והגיע לביקור בתערוכה יחד עם נכדו (2017). פרופ' שני העביר אלי חומרים רבים של אבי שני ז"ל (המתעד של שבט שניידרוביץ'), הנוגעים למשפחה, ולעיני נתגלה עולם עלום ועצום אודות אחת מהמשפחות שהשפיעו על הישוב היהודי בבאר שבע ובכלל. אבי שני ליקט סיפורים רבים שנשמעו מבני המשפחה בכנס "מפגשני"- מפגש משפחות שני (שניידרוביץ') לדורותיהם.


מאיר שניידרוביץ נולד בעיר דווינסק אשר על נהר דווינסק בליטא בט״ו בשבט תרל״ב (1872).
ככל ילד יהודי למד בחדר. אביו בן ציון שהיה בעל מחשבה עתידית, עשה מעשה די אפיקורסי בימים ההם ושלח את הנער ללמוד בבית ספר מקצועי (בנוסף ללימודי התורה).
בגיל 18 , כשבכיסו תעודת ״מכניקר״ (מה שבימינו נקרא ״הנדסאי״), נשלח הנער לארץ ישראל על מנת להכשיר את הקרקע לעליית המשפחה. 

באותם הימים היה זה מעשה נועז מאין כמותו, נער יהודי ללא דרכון שרצה לצאת את גבולות ליטא היה צריך להיעזר במבריחי גבול, ובסכום גדול של מרשרשים. לאחר מסעות ליליים הצליחו מאיר ואחיו הצעיר מיכאל שהצטרף אליו, להגיע לווינה, משם המשיכו לטריאסט ובאוניה עשו את דרכם ליפו, אליה הגיעו בשנת 1890.

שניידרוביץ הגיע ל״ואדי חנין" (עמק השושנים) היא נס-ציונה, ויחד עם משפחות ״עולים חדשים״ אחרים הקים אוהל בשכנות ל״חווה״ של מייסד המושבה ראובן לרר. בתחילת דרכו בארץ ישראל עבד אצל ״איזנברג״ ברחובות, והיה צועד כל יום מואדי חנין למקום עבודתו ברחובות, ברגל,  ובחזרה לנס ציונה.
לאחר מספר שנים, כשהברון רוטשילד החל לבנות את היקב בראשון לציון, החל שניידרוביץ' לעבוד בהקמת היקב כמסגר ומכונאי מדופלם.
בשנת 1896 נשא מאיר את סימה קורציק לאישה, ולאחר שנה נולדה בתם מלכה.
בשנת 1900 פוטר מהיקב יחד עם עובדי הקמה רבים, וקיבל פיצויי פיטורין.

בעיתון ״הצבי״ של אותם הימים הופיעה מודעה שהממשלה התורכית מחפשת מפעיל לטחנת קמח בעיר ״באר שבע״ שהיא מקימה במרכז הנגב, המכרז הוא ל-20 שנה.

לאחר שמאיר ויעקב גורדון (מפוטר נוסף מהיקב) זכו במכרז, ירדו השותפים לבאר שבע והיו למעשה היהודים הראשונים בעיר. הם השקיעו את כספי הפיצויים ברכישת דונם אדמה, שהייתה ״חלקת האדמה״ הראשונה שנרכשה ע״י יהודים בנגב. (חלקת האדמה נרשמה בטאבו על שמו של יחזקאל (סוכובולסקי) דנין שהיה הנאמן של גורדון ושניידרוביץ', מכיוון שהיה נתין עותמאני, ולפי החוק העותומני רק מי שהיתעתמן היה רשאי לרכוש קרקע בפלסטינה (ארץ ישראל) ולרשמה בשמו.
על אותה חלקה בנו את טחנת הקמח, בפינת הרחובות קק״ל וטרומפלדור בעיר ה״עתיקה״ של ימינו. החלקה נרשמה בטאבו כמגרש ברחוב עשרים המטרים, פינת רחוב החמישה עשר מטרים. כך החלה ההרפתקה החלוצית והציונית שלהם, שנמשכה כמעט שלושים שנה, החל משנת 1901 ועד לקיץ 1929, כשהוא אולץ לעזוב את באר שבע ע״י ה״ועד הציוני״, בראשות מי שהיה לאחר מכן נשיא המדינה, מר יצחק בן-צבי, עקב מאורעות תרפ״ט ובעקבות הטבח בחברון.

ההתיישבות של שניידרוביץ' וגורדון בבאר שבע הייתה פן ייחודי של ״כיבוש הקרקע״ בארץ. לא הייתה הכוונה ממוסדת ומאורגנת, אלא התיישבות מתוך יוזמה ומתוך מניעים ציוניים טהורים של יחידים. מתחם ה״טחנה״ והחצר הפכו עד מהרה למרכז היהודי בעיר (ובנגב כולו) ומוקד לקהילה יהודית עד לקיץ 1929.

בשנים הראשונות היהודים לא גרו בעיר עם משפחותיהם, שכן תנאי המקום היו קשים. הנשים נאלצו להלך בעיר רעולות ומצועפות כמנהג המקומיות, ולא הייתה כל אפשרות להעניק חינוך עברי לילדים. רק ב- 1908 עשתה משפחה יהודית שלמה ניסיון להשתקע בעיר כשפתחה חנות מודרנית ראשונה. טחנת הקמח ה״מודרנית״ והיחס לבדואים שהבחינו שהם מקבלים את כל כמות הקמח שהתקבלה מן הטחינה בשלמות (בניגוד לטחנות הקמח בבעלות ערבית שבהן נלקח ״מעשר״) עשו לטחנה יחסי ציבור טובים.

מיום ליום גדלה הקליינטורה, הבדואים העדיפו לטחון את השעורה שלהם אצל ״אבו שנדרוביץ' ". בשנים ברוכות גשמים נאלצו הבדואים להמתין ימים אחדים עד הגיע תורם לטחינת היבול.
עם התרבות העבודה שכרו השותפים את פנחס קולודיצקי כמנהל חשבונות, ומספר עובדים נוספים, שהתגוררו בחצר הטחנה.

עסקי הטחנה פרחו. השותפים החליטו לרכוש מנוע דיזל גדול וחדיש על מנת להתגבר על היקף העבודה. שניידרוביץ' ושותפו התגברו על הלוגיסטיקה של הזמנת והעברת מנוע דיזל מאירופה לבאר שבע. באחד מימי החורף של שנת 1906 יצא השותף יעקב גורדון לנמל עזה על מנת להביא את המנוע לבאר שבע. בדרכו לעזה חלה יעקב והובל לבית החולים בעיר, שם נפטר.
לאחר מותו של גורדון, התקין מאיר את מנוע הדיזל החדש לבדו. עתה עלה מטחנת הקמח קול תרועת מכונה במקצב קבוע, אשר נשמע בכל רחבי העיר.

עבודת טחינת הקמח הכניסה לטחנה הון רב, ושניידרוביץ' החליט לתרום חלק מההכנסות לטובת האוכלוסייה היהודית בעיר. הוא חפר בחצר הטחנה באר עמוקה שסיפקה מים לדיירי הטחנה. ״עארף אל עארף״ מושל מחוז באר שבע בימי השלטון הבריטי יכנה לימים את הבאר הזו ״ביר אל יהוד" (הבאר של היהודי).

עד לשנת 1912 הפעיל שניידרוביץ' את הטחנה לבדו, עד שמשה גורדון בנו של שותפו בגר ו״ירד״ לבאר שבע והצטרף כמכונאי לטחנה.
בד בבד עם עבודתו בניהול ובהפעלת טחנת הקמח עסק מאיר שניידרוביץ' בענייני הקהילה. היום בדיעבד נראים הדברים כמובנים מאליהם, אך בשנים ההן, לפני למעלה ממאה שנים, בסביבה פרימיטיבית, לתחזק מנועי דיזל, כשהמומחים וחלקי החילוף היו רחוקים ימים רבים משם, היה זה מעשה ראוי לציון. הוא הצליח בתבונת כפיו ובתושייה רבה לתחזק את הטחנה ולהתגבר על כל הבעיות והתקלות המכניות. נוסף לבעיות טכניות שמנועים שעובדים ״נון סטופ״ מייצרים, היה עליו להתגבר על הבעיות בשמירת השבת, מאחר שהוא הקפיד לשמור על תרי״ג מצוות קלה כחמורה גם בהיותו יהודי יחיד בין השכנים.

על מנת לכבות את המכונות עם כניסת השבת ועל מנת לא להפסיד אפילו דקה של עבודה הוא חיבר את המפסק הראשי לפעמון של שעון מעורר שפעל על קפיץ, וקשר חוט שהיה מחובר למפסק מצד אחד ולכפתור הקפיץ המסתובב מצד שני. בשעה המיועדת, כשקפיץ השעון המעורר סובב את הכפתור, החוט נכרך עליו ואגב כך היה מושך את ידית המפסק ומדומם את המנועים.

שניידרוביץ' היה ה״עסקן״ הראשון של הקהילה היהודית בעיר, ולא רק תרם מזמנו בהתנדבות, אלא אף הוסיף ותרם מהונו. הוא הקים על חשבונו בחצר הטחנה בית כנסת ומקווה טהרה, הביא ספר תורה והזמין שוחט שהגיע מחברון.

עם הזמן, כשהקהילה גדלה ועקב מגפות וקרבות במלחמת העולם הראשונה, היו לקהילה נפטרים והרוגים. הוא הצליח, בהיותו מקורב ואהוד על אנשי השלטון, להשיג קרקע לבית עלמין יהודי. בעיית רכישת קרקעות נוספות בעיר פרט לדונם הבודד שהיה בבעלותו הטרידה את מנוחתו של שניידרוביץ'. בשנת 1922 הוא ארגן עם מספר יהודים נוספים אגודה למען בניית שכונה יהודית בעיר. שניידרוביץ' פנה לראש העיר שהסכים למכור 50 דונם במרכז העיר במחיר 25 לירות מנדטוריות לדונם. על אף חשאיות המו״מ קמה התנגדות נמרצת של ערבים לאומנים שהתנגדו למכור אדמות ליהודים ולכן התוכנית נפלה.

בשנים הראשונות (החל מ- 1908) רעייתו סימה והילדים עברו להתגורר בטחנה, אולם לאחר ייסודה של באר טוביה שהייתה ליישוב הדרומי הקרוב ביותר לבאר שבע, העביר שניידרוביץ' את משפחתו לשם, והוא עצמו המשיך להתגורר בטחנה בבאר שבע.
על אף שלא תמיד בני הזוג שניידרוביץ' התגוררו ביחד, מתוקף נסיבות התקופה, נוסף לבת מלכה נולדו לזוג עוד 3 בנים: בן ציון בשנת 1903. אברהם בשנת 1908. אלימלך בשנת 1911.
הוא, כאביו לפניו, הבין אז את הצורך בהשכלה רחבה ובלימודי תעודה, ונוסף לחינוכם הדתי של ילדיו הם נשלחו ללמוד בגימנסיה.
בהמשך, בן ציון למד בחו״ל הנדסת חשמל ובשובו ארצה הצטרף לחברת החשמל הירושלמית, בה שימש כמהנדס החברה.
אברהם למד בטולוז אשר בצרפת לימודי רפואה, חזר ארצה ועבד כרופא משפחה בקופ״ח הכללית. מרפאת שני ברמת יצחק נקראת על שמו.
אלימלך שימש כמנהל עבודה בחברת החשמל הירושלמית. בחסות עבודתו עם הבריטים עסק בפעילות ב״הגנה״. הוא השתתף בליווי השיירה בפעולה שנקראה ״העברת העצירות מכלא בית לחם״. עקב טעות בזיהוי המלווים, נורו יריות ע״י החיילים הבריטים והוא נפצע. לאחר מספר שנים כתוצאה מהפציעה ועקב הידרדרות במצבו הגופני נפטר. אשתו לאה הוכרה כאלמנת צ.ה.ל.


עם פרוץ מאורעות תרפ״ט בארץ, עזבו יהודי באר שבע את העיר לא לפני שאולצו לחתום אצל מושל המחוז ״עארף אל עארף״ על הצהרה לפיה הם עוזבים את רכושם ואת העיר מרצונם החופשי. שניידרוביץ' קיבל הוראה מיצחק בן צבי יו״ר ועד היישוב היהודי בארץ ישראל לעזוב את העיר, ולכן לא הייתה ברירה בידו אלא למכור בזול את הטחנה, לשכנו הערבי חג׳ עיסא בסיסו, שהיה גם הוא בעליה של טחנת קמח. עיסא בנה בשכנות לחצר הטחנה מסגד קטן שלימים הפך ל״סטקיית מוריס״.

הוא עבר להתגורר בנס ציונה. בכספי מכירת הטחנה רכש חלקת קרקע ונטע עליה פרדס. במאורעות 1936 יבול הפרדסים לא נקטף ולא נשלח לחו״ל. שניידרוביץ' הפסיד את רכושו וירד מנכסיו. הוא עבר לגור בתל אביב ונתמך ע״י בניו.
בשנת 1935 נפטרה בתו מלכה והותירה בעל, נח (ז״ל), ושתי בנות הדסה ופסיה.
בשנת 1938 נפטרה אשתו סימה והיא בת 65.
בשנת 1969 נפטר בנו אברהם והותיר אחריו את אשתו פרחיה בן עדי ובת סימה.
בשנת 1964 (חודש אוגוסט) נפטר בנו אלימלך, הותיר אישה לאה (ז״ל), בן אברהם ובת דליה.
באותה שנה (בחודש ספטמבר) נפטר בנו בן ציון והותיר אישה אסתר (ז״ל) ושתי בנות אורה ומלי.

מאיר שניידרוביץ' עקב בעניין רב אחר המתרחש בארץ. בצעירותו הלך רגלי מראשון למקווה ישראל על מנת להיות נוכח בפגישת הרצל עם הקיסר הגרמני וילהלם.

הרברט סמואל ביקר את שניידרוביץ' בטחנת הקמח בבאר שבע והזמין אותו לטקס התמנותו לנציב העליון בא״י. הקמת מדינת ישראל הייתה גולת הכותרת למי שעשה כה רבות למען הקמת בית לעמו. איש עניו ונחבא אל הכלים עזר בהכשרת הקרקע לייסודה של המדינה.

אחרי הסכמי שביתת הנשק עם ירדן עלה לירושלים ברכבת מוזמנים והתקבל ע״י דוד רמז שר התחבורה. שנה לפני מותו הוזמן לטכס הדלקת נרות חנוכה בביתו של מר יצחק בן צבי נשיא המדינה.
נפטר ב – 25/11/61 והוא בן 90 שנה.
הותיר משפחה ענפה, נכדים, נינים ובני נינים.
על שמו של מאיר שניידרוביץ' קרוי רחוב באזור התעשייה שבקריית יהודית ב"ש.

ארכיון גואל דרורי   ©

בצילומים:

  • משפחת הטחנה- מימין לשמאל מאיר שניידרוביץ, בתו יהודית, פנחס קולודיצקי ופוגלמן. יושבים סימה שניידרוביץ, בתיה גורדון ורבקה קולודיצקי.
  • עומדים פנחס קולודיצקי, רבקה קולודיצקי ופוגלמן עובד בטחנה יושבים  בתיה גורדון, סימה שניידרוביץ ומאיר שניידרוביץ.
  • מאיר וסימה שניידרוביץ.
  • ציור של איילה גורדון: בדואים מביאים שקי חיטה לטחינה.
  • ציור של איילה גורדון: מאיר שניידרוביץ' מימין ויעקב גורדון משמאל.

גואל דרורי הוא צלם, אוצר, יוצר, ואמן רב תחומי באומנויות ויזואליות. היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל. הציג עשרות תערוכות יחיד ברחבי הארץ והעולם. הוא יקיר העיר באר שבע ויו"ר "פורום יקירי העיר", חוקר באר שבע, מורה ומרכז המגמות לצילום, טלוויזיה, תקשורת וקולנוע, עד לאחרונה לימד בבתי ספר תיכוניים ובמכללות. הוא הקים את "המכללה לאומניות המסך" בבאר שבע.

גואל אוצר שתי התערוכות ל"תולדות באר שבע 1900-2020" שהוצגו ב"מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח" וב"מתחם הקטר 70414" כמו גם את צרור התערוכות "שבע זום". צילומיו מוצגים ב"מלון בראשית" במצפה רמון, ב"מוזיאון ג'ו אלון" לתרבות הבדואים, ב"פארק קרסו למדע" ולאחרונה הקים תערוכת קבע של תולדות באר שבע ב"מלון הנגב" החדש.

גואל הוא בעל אוסף מצלמות של למעלה מ-1500 מצלמות משנות השמונים של המאה ה-19 ועד ימינו. לאחרונה הוא הקים את עמותת "צלמנייה" העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע ע.ר. ואת "בית הצלמנייה" בבאר שבע – בית לצלמים ולחובבי צילום ומוזיאון למצלמות עתיקות, כמו כן הוא מוציא לאור וכותב ומלקט פרקים עלומים מתולדות העיר בספר "פעם צילמתי, כאן נולדה עיר". הוציא לאור אלבומי הצילום, ביניהם: אלבום באר שבע 25 שנים, אלבום דימונה, ספר  לצליינים בבית-לחם, את השנתונים הכלכליים לנגב.

לצידו של גואל עובדת למעלה מעשר שנים, מיכל קרצמר-מונטל מנהלת התפעול של "בית הצלמנייה" ושל "ארכיון גואל דרורי" המסייעת לו גם בהגהת הפוסטים של "פעם צלמתי – כאן נולדה עיר".

גואל דרורי

גואל דרורי

גואל דרורי הוא צלם, ואמן רב תחומי.
היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל.
יקיר העיר באר שבע.

השאר תגובה

קצת עלי

גואל דרורי הוא צלם, אוצר, יוצר, ואמן רב תחומי באומנויות ויזואליות. היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל. הציג עשרות תערוכות יחיד ברחבי הארץ והעולם. הוא יקיר העיר באר שבע ויו"ר "פורום יקירי העיר", חוקר באר שבע, מורה ומרכז המגמות לצילום, טלוויזיה, תקשורת וקולנוע, עד לאחרונה לימד בבתי ספר תיכוניים ובמכללות. הוא הקים את "המכללה לאומניות המסך" בבאר שבע.

גואל אוצר שתי התערוכות ל"תולדות באר שבע 1900-2020" שהוצגו ב"מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח" וב"מתחם הקטר 70414" כמו גם את צרור התערוכות "שבע זום". צילומיו מוצגים ב"מלון בראשית" במצפה רמון, ב"מוזיאון ג'ו אלון" לתרבות הבדואים, ב"פארק קרסו למדע" ולאחרונה הקים תערוכת קבע של תולדות באר שבע ב"מלון הנגב" החדש.

גואל הוא בעל אוסף מצלמות של למעלה מ-1500 מצלמות משנות השמונים של המאה ה-19 ועד ימינו. לאחרונה הוא הקים את עמותת "צלמנייה" העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע ע.ר. ואת "בית הצלמנייה" בבאר שבע – בית לצלמים ולחובבי צילום ומוזיאון למצלמות עתיקות, כמו כן הוא מוציא לאור וכותב ומלקט פרקים עלומים מתולדות העיר בספר "פעם צילמתי, כאן נולדה עיר". הוציא לאור אלבומי הצילום, ביניהם: אלבום באר שבע 25 שנים, אלבום דימונה, ספר  לצליינים בבית-לחם, את השנתונים הכלכליים לנגב.

לצידו של גואל עובדת למעלה מעשר שנים, מיכל קרצמר-מונטל מנהלת התפעול של "בית הצלמנייה" ושל "ארכיון גואל דרורי" המסייעת לו גם בהגהת הפוסטים של "פעם צלמתי – כאן נולדה עיר".

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit