| משפחת גורדון יקירי העיר? | גואל דרורי |

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

| פעם צילמתי | 1902 | כאן נולדה עיר |

לקראת אירוע ההצדעה ליולדות, לעובדי וילודי בית החולים "הדסה" (1949-1959) במסגרת שבוע שימור אתרים 2012 , ביום בהיר אחד נוחת לו בשקט, בתיבת הדואר שלי – מייל מאישה בשם טובה מי טל שאיני מכיר. וכך פותחת טובה את מכתבה:

גואל שלום,
אני באמת רואה בך "גואל" בתחום שימור המורשת, מי ייתן ויהיו בפיך "בשורות" לפני האירוע. שמי טובה מי-טל ילידת בית החולים "הדסה" בבאר שבע, אני מוזמנת לאירוע בתאריך 22.5.2012. אני פונה אליך בגלל סיפור מאוד מעניין של אישה בת 84 , המתגוררת כיום בבית זית הסמוכה לירושלים. שמה תקוה והיא בתו (נכדתו ג.ד.) של יעקב גורדון ממקימי תחנת הקמח באר שבע והמוכתר של הקהילה היהודית (מוסה בנו היה המוכתר ג.ד.), בתחילת המאה הקודמת. הם גרו בבאר שבע והנהיגו את הקהילה היהודית המצליחה הראשונה בבאר שבע, טרם התערבות המפעל הציוני.

עם תחילת בנייתה של העיר בשנת 1900 הקימו זוג יהודים יעקב גורדון איש 'חובבי ציון' ומאיר שניידרוביץ' , טחנת קמח לאורך הציר המרכזי של העיר המתחדשת. זאת בעקבות קריאתה של הממשלה התורכית שהציעה זיכיון להקמת טחנת קמח בבאר שבע. מאז ועד מאורעות תרפ"ט הייתה טחנת הקמח למאחז היהודי היציב והמוכר ביותר בעיר והייתה הכתובת לכל יהודי שהגיע אל באר שבע וביקש למצוא בה חברה יהודית ושירותים בסיסיים. הקשר של בעלי הטחנה ומשפחותיהם לבאר שבע היה מאוד חזק. נראה שבבאר שבע השתלבה רוח העשייה של חובבי ציון שהחשיבה פחות את השיקול המדיני, עם המגמה העות'מאנית לפתח אזורי ספר באמצעות כוחות חברתיים מתקדמים.

יעקב גורדון הוביל את המגמה שעל היהודים להצטיין באספקת רמת שירותים גבוהה לאוכלוסייה המקומית, בעיקר בתחומים כמו רפואה וטכנולוגיה הנחשבים למתקדמים ביותר. בדואים רבים נשארו נאמנים לטחנה היהודית למרות קיומן של טחנות ממשלתיות ערביות. למגמת ההשתלבות היה גם פן נוסף, תרבותי. אל הגישה הציונית הרואה בקדמה והשתלבות את העיקר, נוספה גם הנטייה לנסות ולקיים חיים קהילתיים יהודיים ועבריים מלאים. אנשי הקהילה היהודית ברוח חלוצית פעלו פעולה בעלת אופי אוניברסלי.

לאחר הכיבוש הבריטי של באר שבע ושל פלשתינה כולה, הגיע המרכז היהודי לשיאו, עשה לו שם ומשך אליו צעירים וצעירות רווקים. ואולם באמצע שנות העשרים נפגמה חדוות החיים של הקהילה היהודית העירונית, ורבים מחבריה עזבו את העיר. פרץ מפתיע של התעניינות בנגב מצד גורמים לאומיים יהודיים והגברת נוכחותם בבאר שבע, יצרו מתיחות ניכרת בין ערבים ליהודים בעיר והעכירו את האווירה בה. ערב מאורעות תרפ"ט, עם התגברות ההסתה הלאומנית, עזבה הקהילה היהודית את באר שבע. המרכז היהודי שפעל מטחנת הקמח לא שוקם והטחנה נמכרה לערבי תושב העיר חאג' עיסא בסיסו. כאשר החלו גורמי היישוב לגלות עניין ממשי בנגב הופנו עיקר מאמציהם לפיתוחו כאזור התיישבות חקלאי, ואילו לבאר שבע נועד רק תפקיד של מרכז שירותים הכרחי. בשנת 1936 כבר לא נותרו יהודים בבאר שבע והעיר הפכה להיות עיר ערבית.

הזמנה לאירוע ההצדעה לילידי בית החולים הדסה נשלחה גם לתקוה, בתו של מוסא (משה) גורדון (בתו של שמשון גורדון, אחיו של מוסה ג.ד.). המכתב העציב אותי מאוד ולכן החלטתי לפנות אליך בתקוה שתעזור בבירוקרטיה המצערת וגם ראה תגובתה לגבי התמונות במוזיאון.

טובה מי-טל

______________

המכתב של תקוה:

שלום

עכשיו כשראיתי את ההזמנה זה ממש מגרה אותי לבוא למפגש בית חולים הדסה, כי: לפני שלושה שבועות הייתי שם במוזיאון הזה ('המוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח' בו מוצגת התערוכה "תולדות באר שבע 1900-2012" שאצרתי , ג.ד.) וראיתי את כל בני משפחתי בתמונות אשר באופן לא מובן נמצאות באגף היותר מאוחר של העיר ולא בראשיתה, בכל אופן זיהיתי את כולם כי כל התמונות באו מאתנו, כולל רחוב המוכתר שנמצא לא הרחק, וגם השלט על שארית הבניין של הטחנה. אבל כשבקשתי בכתב וגם בעל פה שיכירו במשפחתנו כ"יקירי העיר" ביקשו שנביא שני ממליצים, וכשהסברתי שכל מי שיכול היה להמליץ כבר מת אבל יש אותו בכתב ובתמונות – לא עזר לי כי אין לנו שני ממליצים חיים. איזה ראש סתום ! (לאחר שהכרנו אותה הבנו שזו שפתה של תקוה ג.ד.)

זה בכלל לא חשוב לי או לעמירב אחי אבל יש לנו צאצאים מפוזרים בארץ השייכים לדודים ודודות שלי ואולי הם כבר לא יודעים את תולדות המשפחה. לכן זה היה לי חשוב, אבל כבר הרמתי ידיים. במיוחד אחרי שדברתי עם הרל"שית של ראש העיר כי חשבתי שפקידה בדרגה כזאת יש לה ודאי ראש יותר פתוח, אבל טעיתי מאד.

להתראות.

תקוה.

_____________

לאחר האירוע שקיימנו בשנת 2012 ליולדות, לילידי ועובדי בית החולים הדסה, שאליו תקוה ניב-גורדון, לא יכולה הייתה להגיע, המשכנו מיכל ואני לחפור בקורות משפחת גורדון כי סוף סוף מצאנו קצה חוט שיוביל אותנו אליה והיא הזמינה אותנו כפי שכתוב במכתבה מיום 3.5.2015 לביתה בבית זית. אספנו כלי כתיבה, מצלמות וידאו וסטילס ונסענו לתעד את הפגישות איתה ועם איילה גורדון אשת עמירב אחיה של תקוה.

לקראת הפגישה עם תקוה  סיפרתי לה על המכתב של טובה מי-טל והיא השיבה לי , בדרך הישנה, במכתב עם בול.

"שלום לך גואל דרורי
באופן מוזר ופתלתל הגיעו אלי הדברים המצורפים.
אינני יודעת כלל מי הגב' טובה ולא זכור לי ששוחחתי עמה אי פעם. אבל עובדה זו אינה כה חשובה.
יש כמובן בלבול בשמות בני המשפחה בכתבות וגם באינפורמציה הכללית. אבל גם עובדות אלו חשובות רק לנוגעים בדבר או למתענינים באמת.
אם אכן מעונין אתה לדעת אודות שנת 1900 בה רכש סבי את חלקת האדמה ברח קק"ל פינת טרומפלדור , את קורות המשפחה והטחנה , אשמח להאיר את עיניך באמצעות דברים שנאספו ונכתבו ע"י אילה גורדון שהיא אלמנתו של אחי עמירב אשר נפטר לפני חודשים מספר."

תקוה

_______________

אני מביא את הדברים כאן כי בקשתה של תקוה להכיר במשפחתה כיקירי העיר לא צלחה, מאחר והתקנון קובע, שרק מי שהוא בין החיים יכול לקבל את העיטור.

ארכיון גואל דרורי ©


גואל דרורי הוא צלם, אוצר, יוצר, ואמן רב תחומי באומנויות ויזואליות. היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל. הציג עשרות תערוכות יחיד ברחבי הארץ והעולם. הוא יקיר העיר באר שבע ויו"ר "פורום יקירי העיר", חוקר באר שבע, מורה ומרכז המגמות לצילום, טלוויזיה, תקשורת וקולנוע, עד לאחרונה לימד בבתי ספר תיכוניים ובמכללות. הוא הקים את "המכללה לאומניות המסך" בבאר שבע.

גואל אוצר שתי התערוכות ל"תולדות באר שבע 1900-2020" שהוצגו ב"מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח" וב"מתחם הקטר 70414" כמו גם את צרור התערוכות "שבע זום". צילומיו מוצגים ב"מלון בראשית" במצפה רמון, ב"מוזיאון ג'ו אלון" לתרבות הבדואים, ב"פארק קרסו למדע" ולאחרונה הקים תערוכת קבע של תולדות באר שבע ב"מלון הנגב" החדש.

גואל הוא בעל אוסף מצלמות של למעלה מ-1500 מצלמות משנות השמונים של המאה ה-19 ועד ימינו. לאחרונה הוא הקים את עמותת "צלמנייה" העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע ע.ר. ואת "בית הצלמנייה" בבאר שבע – בית לצלמים ולחובבי צילום ומוזיאון למצלמות עתיקות, כמו כן הוא מוציא לאור וכותב ומלקט פרקים עלומים מתולדות העיר בספר "פעם צילמתי, כאן נולדה עיר". הוציא לאור אלבומי הצילום, ביניהם: אלבום באר שבע 25 שנים, אלבום דימונה, ספר  לצליינים בבית-לחם, את השנתונים הכלכליים לנגב.

לצידו של גואל עובדת למעלה מעשר שנים, מיכל קרצמר-מונטל מנהלת התפעול של "בית הצלמנייה" ושל "ארכיון גואל דרורי" המסייעת לו גם בהגהת הפוסטים של "פעם צלמתי – כאן נולדה עיר".

גואל דרורי

גואל דרורי

גואל דרורי הוא צלם, ואמן רב תחומי.
היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל.
יקיר העיר באר שבע.

השאר תגובה

קצת עלי

גואל דרורי הוא צלם, אוצר, יוצר, ואמן רב תחומי באומנויות ויזואליות. היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל. הציג עשרות תערוכות יחיד ברחבי הארץ והעולם. הוא יקיר העיר באר שבע ויו"ר "פורום יקירי העיר", חוקר באר שבע, מורה ומרכז המגמות לצילום, טלוויזיה, תקשורת וקולנוע, עד לאחרונה לימד בבתי ספר תיכוניים ובמכללות. הוא הקים את "המכללה לאומניות המסך" בבאר שבע.

גואל אוצר שתי התערוכות ל"תולדות באר שבע 1900-2020" שהוצגו ב"מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח" וב"מתחם הקטר 70414" כמו גם את צרור התערוכות "שבע זום". צילומיו מוצגים ב"מלון בראשית" במצפה רמון, ב"מוזיאון ג'ו אלון" לתרבות הבדואים, ב"פארק קרסו למדע" ולאחרונה הקים תערוכת קבע של תולדות באר שבע ב"מלון הנגב" החדש.

גואל הוא בעל אוסף מצלמות של למעלה מ-1500 מצלמות משנות השמונים של המאה ה-19 ועד ימינו. לאחרונה הוא הקים את עמותת "צלמנייה" העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע ע.ר. ואת "בית הצלמנייה" בבאר שבע – בית לצלמים ולחובבי צילום ומוזיאון למצלמות עתיקות, כמו כן הוא מוציא לאור וכותב ומלקט פרקים עלומים מתולדות העיר בספר "פעם צילמתי, כאן נולדה עיר". הוציא לאור אלבומי הצילום, ביניהם: אלבום באר שבע 25 שנים, אלבום דימונה, ספר  לצליינים בבית-לחם, את השנתונים הכלכליים לנגב.

לצידו של גואל עובדת למעלה מעשר שנים, מיכל קרצמר-מונטל מנהלת התפעול של "בית הצלמנייה" ושל "ארכיון גואל דרורי" המסייעת לו גם בהגהת הפוסטים של "פעם צלמתי – כאן נולדה עיר".

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit