סיפור חנוכת המסגד הגדול | גואל דרורי |

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

יחס מיוחד יש לי למבנה המסגד הגדול של באר שבע. בילדותי, בשנות החמישים, נהגנו ילדי העיר, להגיע מידי שבת ל-"גן העיר" ול-"גן רמז" (שאז לא היו מגודרים). "גן העיר" חיבר בין שני מבנים, בית העירייה הישן (מוזיאון הנגב לאמנות) והמוזיאון הארכיאולוגי או בשמו אז "מוזיאון הנגב". נהגנו לשחק על המדשאות ומשם לעבור ולבקר בחצר המוזיאון הארכיאולוגי, לבקש יפה מהשומר, בכניסה למבנה, שיפתח את דלת הסורג למגדל, וכשהיה לו מצב רוח טוב, הוא איפשר לנו לעלות למינרט ולצפות במבט של 360 מעלות על העיר החדשה ועל העיר העתיקה.
אז לא ידעתי כי אדבק ב"סינדרום העיר העתיקה" של באר שבע, שאבנה את ביתי שם, ושאדביק בסינדרום זה עוד עשרות אלפים רבים, אחרים.
אז לא ידעתי, כי הגורל יועיד אותי לפתוח את התערוכה השלישית במספר, במסגד, "התערוכה לתולדות באר שבע 1900-2011" שנפתחה אחרי פסיקת הבג"ץ ב-2011, שקבע כי שם יוקם ה"מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח" כשראש העיר והנהלת העירייה פעלו בנידון בשום שכל, בחכמה וברגישות גדולה.

זכיתי !
סיפור חנוכת המסגד שאני מביא כאן בשתי גרסאותיו, יספר את סיפור הקמת המסגד וחנוכתו ב- 1906.


מבוסס על סיפור מאת ששון בר צבי שהתפרסם במקומון "שבע" במדור "היו היו זמנים" 1977 :

העות'מאניים החליטו, מתוך תפיסה אסטרטגית, בדרכם לכיבוש תעלת סואץ, להקים על אדמות שבט העזאזמה, את העיר באר שבע.
מיד נגשו לבנות את בנייני הציבור והשלטון במקום. שלושת המבנים הראשונים שנבנו היו המסגד הגדול, הסראיה (בית הממשלה, שהיום הוא חלק ממבני פיקוד דרום) ובית המושל והפקידות הבכי­רה (היום מוזיאון הנגב לאמנות). באותם ימים הכריזו על הקמת בית ה­ספר האזורי לילדי השייחים (כיום פארק קרסו למדע).
את האבנים לבניית בתים אלו הביאו מחורבות חלאסה (חלו­צה). הקבלנים להבאת האבן היו חסין אבו פריח, אבו סרחאן ואבו פרחאן. מסתבר שעבודה זו גרמה להם לפשיטת רגל.
מחמוד אל-ביטר זכה במכרז ל­בניית המסגד והוא בנה אותו לפי רוחו של הקאימקאם. כשראה הקאימקאם אצף ביי בלגה, את המבנה אמר לקבלן "המבנה אינו פונה למכה, הרוס את כל מה שבנית! אל תחשוב שאין לי מושג בבניה – אבי וסבי היו בנאים״… הקאימקאם הניח במו ידיו את אבן הזווית לבניין שנבנה בפעם השנייה, כך שהמסגד יפנה לעיר הקדושה. זהו הבניין היחיד בבאר שבע שאינו בהתאם לגריד שהעיר בנויה על פיו.
לצורך הבניה המחודשת, הביאו בנאי נוצרי מירושלים, מומחה לבניית אבן, כדי שיבנה את המסגד. כשהשלימו את הבניין, הסתבר כי נגרם לקבלן הפסד בסך 800 לירות טורקיות. בהתערבות ראשי השבטים, העני­קה הממשלה הטורקית את מחצית הסכום הזה, ואת מחציתו השנייה גבו מכל בני השבטים בנגב.
משהושלמה בניית מבני הציבור הגדולים, ערכו הטורקים חגיגה רבתי (1906) ו­חנכו את המסגד בדרך מיוחדת ב­מינה. על כך מספרים זקני  הבדווים:
"כשבאו הטורקים לחנוך את המסגד ולקדשו, אספו את ראשי השבטים, הביאו אייל ועמדו לשחוט אותו על סף המסגד, לטבול את ידם בדמו ולהטביע בחותם ידיהם חמסות משני צדי הכניסה, כנהוג. מוביל האייל התרשל ולא קשרו היטב, כשבא אחד הבדווים לשחוט את האייל, קפץ זה ונמלט מידיו. אז רץ כושי בן חיל, תפש את האייל ברחוב עשרים המטרים ושחט אותו במקום שתפשו, בהינף יד…"

משראה זאת הקאימקאם, אמר:
״אחסה באלוהים מפני השטן הארור. זה יהיה מפתן שחור וכל מי שימשול כאן, ימשול בעושק ולא בדרכי צדק.״
כששמעו זאת ראשי השבטים הבדווים, הם הדירו את רגליהם מהמסגד הגדול, ואלה מהם שרצו להתכנס לתפילה עשו זאת במסגדו של חאג' עיסא בסיסו (כיום ברחוב טרומפלדור) במסגד הקטן.

עד כאן הנוסח שסיפר ששון בר צבי במקומון "שבע" במדור "היו היו זמנים" בשנת 1977.


לאחרונה נתקלתי בנוסח אחר של אותו הסיפור במאמר: "השוק הבדואי – אבן הפינה לייסוד באר-שבע ולהתפתחותה" , שנכתב ע"י יוסף בן-דוד וגדעון מ. קרסל. (יד יצחק בן צבי)

" … תופעה שכיחה באזורנו היא מסגד המוקם סמוך לשוק או שוק המתפתח לצד מסגד (רחוב עשרים המטרים, כיום קק"ל ג.ד.), במגמה לעודד בואם של מבקרים מרחוק, שיוכלו לשלב עסקי חולין וקדושה באותה הזדמנות.
לזקני הבדווים זכור כי יוזם הקמת מסגד באר-שבע היה סוחר בשם אל-ביטאר, שאסף תרומות בין סוחרי העיר ומעט מהשיח׳ים. המעט שתרמו הבדווים היה ביטוי לשותפות מרצון בהקמת באר-שבע, חרף העובדה שהעיר סימלה את ביטול בלעדיותם ושליטתם בתוככי שטחי המדבר, שממנה נהנו מתום השלטון הביזנטי.
הבדווים מספרים שנטלו חלק פעיל אף בבניית המסגד, ולא רק באיסוף התרומות עבורו. על-פי סלימאן אל-עוקבי עסקו בהנחת היסודות, עם אל-ביטאר, עוד בטרם ביקש רישיון לבנייה מהשלטונות. באחד הימים עבר במקום הקאימקאם ונוכח כי מניחים יסודות לבניין שלא ידע עליו – למרות שהוא זה שהיה צריך לאשר את הבנייה. בתשובה לשאלתו לפשר העבודה, סיפרו לו שאל-ביטאר בונה כאן מסגד, וכי הדבר גלוי וידוע לכול. אל-ביטאר נקרא להתייצב בפני הקאימקאם, והבהיר שלפי שעה בונים רק את החומה שתקיף את המסגד. הקאימקאם, שבא ממשפחת בנאים מפורסמת באיסטנבול, אמר: ׳אם הגדר הנבנית תחילה צריכה להעיד על איכות המסגד שיקום, מוטב להוציא המלאכה מידך [ומיד עוזריך הבדווים], והריני פוקד להרוס מיד את הגדר, הנראית בעיני כמכלאת חמורים׳. עוד הוסיף המושל, על-פי סיפורו של אל-עוקבי, שהמסגד צריך לשרת את הבדווים, ומשום כך יש לערבם בתהליך הבנייה: כביכול היה מדבר בשמם. 
אל-ביטאר הכיר שמעשהו היה מחוצף ושהוא עומד להפסיד את השקעתו. לכן החל להכות בראשו. נכבדי האוכלוסייה הבינו שהקאימקאם מחפש תירוץ לבטל את יוזמתם כדי שיוכל לייחס לעצמו את הקמת המסגד, לזכות בתהילה ובחסד האל. שיח׳ חמאד אל-צופי ושיח׳ עלי אל-עטאונה פנו לקאימקאם, וביקשו להדגיש בפניו שהמסגד מוקם עבור הבדווים. הלה הסכים לבניית המסגד בתנאי שהבדווים יתרמו יותר מכספיהם, שכן הבין כי התרומה תהיה הדרך הטובה ביותר להביאם להתיישב בבאר-שבע.
סיפר שיח׳ סלימאן אל-עוקבי: ׳ללא שהיות נטל הקאימקאם את דפתר אל-עשאיר [ספר השבטים] שבו נרשמו כללי אל תזאם אל-עשור [גביית מסי המעשר] ובו במקום קצב את מס הוצאות הבנייה לכל שבט, באופן יחסי לגודלו. הקאימקאם ניצל הזדמנות זו גם לחייב את השיח׳ים להעתיק את אוהליהם לעיר ולשמש בכך מופת לבני שבטיהם. לדבריו: ׳אלה יהיו המתפללים הבטוחים במסגד, לבל ייוותר ריק׳. ואכן שני השיח׳ים הראשונים שבנו בתים בעיר היו שיח׳ חמאד אל-צופי והשיח׳ עלי אל-עטאונה, שלשניהם הייתה השפעה על המושל התורכי. הבדווים לא באו להתגורר בעיר בהמוניהם, אף שהעיר מילאה בעבורם צרכים רבים.


חאג׳ אבו טאהא שהיה ב- 1982 בן 84, סיפר כי במעמד חנוכת המסגד נכחו כל השיח׳ים, וכל אחד התבקש להביא עמו כבש לזבח. כולם עמדו בחצר המסגד, לפניהם בשורה חזיתית הכבשים ולצד כל כבש עמד שוחט. אחד הכבשים נמלט מידי שוחטו, וכושי שהיה בין הקרואים הדביק את הכבש, הצמידו לקרקע ושחט אותו במו ידיו. הקאימקאם התורכי העיר על כך: "אעוזו באללה מן אש-שיטאן אל-רג׳ים. האד׳י עתבתן סודא ואלא יוחכום פיהא אללא אללי יט׳לם׳ (׳שובו לאלוהים מן השטן. מפתן זה הוא שחור ולא ישלוט בו אלא עריץ׳).

לאחר פתיחת המסגד הכריז הקאימקאם על מכירת מגרשים לבנייה לבני הבדווים. הוא נקב בתעריפים שונים לכל אחד משלושת הרחובות המתוכננים. מגרש ברחוב האמצעי היה היקר ביותר: עבורו נגבתה לירה תורכית. ברחוב המקביל המזרחי נמכר המגרש במחצית הלירה, וברחוב המערבי — ברבע הלירה. שיח׳ עלי אבן עטיה אל-עטאונה שילם ארבע לירות תורכיות בעבור ארבעה מגרשים, ואולי משום כך זכה להתמנות לראש העיר הראשון. במעמד רכישת המגרשים הצהיר שיח׳ חמאד אל-צופי: ׳אנא בדדי ברובע ג׳נה, אבעידני ען אל-פילח׳(׳אני מעוניין במגרש שעלותו רבע לירה, כדי להתרחק מהפלאח׳), ברמזו לשיח׳ אל-עטאונה, שהורתו הייתה ממוצא פלאחי.

הקאימקאם התעלם מן העוקץ שבדברים, צעד כלפי שייח׳ עלי אבן עטיה אל-עטאונה שישב בין הנכבדים, אחז בכתפיו ובירכו: ׳פל תחיה, בראוו עליכ׳ (׳ברוך תהיה, הנך בן חיל׳). משום שהיה ראשון לאומרי ההן, יש הזוקפים לזכותו של שיח׳ עלי את ייסוד באר-שבע החדשה. אחרי השיח׳ים, עלי חמאד אל-צופי רכש חלקה. השיח׳ מוחמד א-צאנע בנה בעיר מספר בתים ומאפייה, ובתיו הפכו לאכסניית קבע לבני שבט הקדיראת. בדרך דומה הלך השיח׳ פריח אבו מדין, שבנוסף לביתו הקים גם ח׳אן (אכסנייה) למתארחים בעיר.

ארכיון גואל דרורי ©



גואל דרורי הוא צלם, אוצר, יוצר, ואמן רב תחומי באומנויות ויזואליות. היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל. הציג עשרות תערוכות יחיד ברחבי הארץ והעולם. הוא יקיר העיר באר שבע ויו"ר "פורום יקירי העיר", חוקר באר שבע, מורה ומרכז המגמות לצילום, טלוויזיה, תקשורת וקולנוע, עד לאחרונה לימד בבתי ספר תיכוניים ובמכללות. הוא הקים את "המכללה לאומניות המסך" בבאר שבע.

גואל אוצר שתי התערוכות ל"תולדות באר שבע 1900-2020" שהוצגו ב"מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח" וב"מתחם הקטר 70414" כמו גם את צרור התערוכות "שבע זום". צילומיו מוצגים ב"מלון בראשית" במצפה רמון, ב"מוזיאון ג'ו אלון" לתרבות הבדואים, ב"פארק קרסו למדע" ולאחרונה הקים תערוכת קבע של תולדות באר שבע ב"מלון הנגב" החדש.

גואל הוא בעל אוסף מצלמות של למעלה מ-1500 מצלמות משנות השמונים של המאה ה-19 ועד ימינו. לאחרונה הוא הקים את עמותת "צלמנייה" העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע ע.ר. ואת "בית הצלמנייה" בבאר שבע – בית לצלמים ולחובבי צילום ומוזיאון למצלמות עתיקות, כמו כן הוא מוציא לאור וכותב ומלקט פרקים עלומים מתולדות העיר בספר "פעם צילמתי, כאן נולדה עיר". הוציא לאור אלבומי הצילום, ביניהם: אלבום באר שבע 25 שנים, אלבום דימונה, ספר  לצליינים בבית-לחם, את השנתונים הכלכליים לנגב.

לצידו של גואל עובדת למעלה מעשר שנים, מיכל קרצמר-מונטל מנהלת התפעול של "בית הצלמנייה" ושל "ארכיון גואל דרורי" המסייעת לו גם בהגהת הפוסטים של "פעם צלמתי – כאן נולדה עיר".

גואל דרורי

גואל דרורי

גואל דרורי הוא צלם, ואמן רב תחומי.
היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל.
יקיר העיר באר שבע.

השאר תגובה

קצת עלי

גואל דרורי הוא צלם, אוצר, יוצר, ואמן רב תחומי באומנויות ויזואליות. היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל. הציג עשרות תערוכות יחיד ברחבי הארץ והעולם. הוא יקיר העיר באר שבע ויו"ר "פורום יקירי העיר", חוקר באר שבע, מורה ומרכז המגמות לצילום, טלוויזיה, תקשורת וקולנוע, עד לאחרונה לימד בבתי ספר תיכוניים ובמכללות. הוא הקים את "המכללה לאומניות המסך" בבאר שבע.

גואל אוצר שתי התערוכות ל"תולדות באר שבע 1900-2020" שהוצגו ב"מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח" וב"מתחם הקטר 70414" כמו גם את צרור התערוכות "שבע זום". צילומיו מוצגים ב"מלון בראשית" במצפה רמון, ב"מוזיאון ג'ו אלון" לתרבות הבדואים, ב"פארק קרסו למדע" ולאחרונה הקים תערוכת קבע של תולדות באר שבע ב"מלון הנגב" החדש.

גואל הוא בעל אוסף מצלמות של למעלה מ-1500 מצלמות משנות השמונים של המאה ה-19 ועד ימינו. לאחרונה הוא הקים את עמותת "צלמנייה" העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע ע.ר. ואת "בית הצלמנייה" בבאר שבע – בית לצלמים ולחובבי צילום ומוזיאון למצלמות עתיקות, כמו כן הוא מוציא לאור וכותב ומלקט פרקים עלומים מתולדות העיר בספר "פעם צילמתי, כאן נולדה עיר". הוציא לאור אלבומי הצילום, ביניהם: אלבום באר שבע 25 שנים, אלבום דימונה, ספר  לצליינים בבית-לחם, את השנתונים הכלכליים לנגב.

לצידו של גואל עובדת למעלה מעשר שנים, מיכל קרצמר-מונטל מנהלת התפעול של "בית הצלמנייה" ושל "ארכיון גואל דרורי" המסייעת לו גם בהגהת הפוסטים של "פעם צלמתי – כאן נולדה עיר".

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit