יהודית רוזנפלד גורדון מספרת על טחנת הקמח | גואל דרורי

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
סיפורה המרתק של יהודית רוזנפלד (גורדון) (1908-1975)

מפי יהודית רוזנפלד (גורדון) (1908-1975) :

"אנחנו גרנו בראשון לציון ואבא היה לבדו בבאר-שבע. אבא נסע והעמיד את הטחנה. טחנה קטנה. הבית שלנו היה בין הבתים הראשונים שנבנו בבאר-שבע: טחנה ושתי חנויות (יעקב גורדון שותפו של מאיר שניידרוביץ- מקימי טחנת הקמח בבאר שבע, היה נשוי לבתיה והם הוריהם של: מוסה (משה) גורדון – המוכתר, שמשון גורדון, ציפורה ליפקין, דינה הלוי ויהודית רוזנפלד ג.ד.) , הוא היה נוסע לשם מידי פעם בפעם. השותף (מאיר שניידרוביץ' ג.ד.) היה נשאר שם. השותף לא גר שם עם משפחתו. בכל חודש הוא היה רוכב צפונה על סוס שאפשר היה לספור את העצמות שלו, למרות שהיה לו די אוכל בחצר. הוא היה לוקח אתו ביצים, חמאה, וזכור לי שפעם קיבל במתנה שמשיה עם פטנט, שלוחצים ו… הופ! היא נפתחת.

הוא נתן לחיצה, הסוס נבהל, והוא לא ידע איפה הוא ואיפה הביצים והחמאה, עד שהגיע למאהל של בדואים והם עצרו את הסוס. הסבא שלי, אריה לייב, היה כימאי ביקבי ראשון לציון. הוא היה בקיא גם במדע וגם בתורה. לארץ הוא בא בתקופת  הבלויים בערך. אבא בא ועבד ביקב. אינני יודעת למה עזב את היקב – אני מניחה כי הוא רצה לעסוק ב"כיבוש". וכך הגיע לבאר-שבע. אני יודעת שהבית שלנו היה בין הבתים הראשונים שנבנו בב"ש: הטחנה ושתי חנויות. רצו לבנות בב"ש עיר מודרנית, עם רחוב ראשי רחב – לא סימטאות. מאז התחלתי אני לחיות שם – מתחילה המלחמה בשנת 1914 – התחילו החיים שלי שם, ונגמרו בגירוש (1929 ג.ד.). לא למדתי בב"ש, לבית ספר עממי נכנסתי כשהייתי כבת עשר שנים.
באנו לבאר שבע בגלל רעיון הכיבוש! (כיבוש השממה ג.ד.) אותו רעיון שהביא את מדליה לבריר (ליד עזה ג.ד.) ואת שטרנבליץ והירשפלד לג'ממה (רוחמה ג.ד.).
אני זוכרת שאבא נפטר, הייתי אז קטנה. אבא נפטר בדרך לעזה (כשהלך להביא מנוע דיזל של שישה כוחות סוס לטחנת הקמח ג.ד.), הוא סבל מדלקת ריאות ונפטר בדרך. זה היה בשנת 1908.
אמא עברה לב"ש ומשנוכחה שהטחנה היתה קטנה ולא היה בה כדי לכלכל את כולנו עברנו לת"א. אמא היתה אם בית לסטודנטים שבאו לשם (ביניהם יצחק בן צבי וקפלנסקי). כשהתחילה המלחמה והסטודנטים התפזרו, או נלקחו למצרים כי לא היו עותומנים, לקחה אמא את המשפחה ונדדה לב"ש, שם התחילה בחיים חדשים. הביאו את מנוע הדיזל (מנוע חזק יותר של 28 כוחות סוס) ויחסית לא חסר לנו דבר. ז"א לחם ועדשים. הטחנה עמדה בחצר גדולה, רק עם גג רעפים, ללא טיח. אני זוכרת שתיכף מצאתי לי חברות ערביות קטנות. היה טוב!

פרצה מלחמה. התורכים גייסו אז את מחנות ה"עמליה" (עובדי הכפייה ג.ד.). אנשים לא קבלו שם אוכל או כל דבר אחר. הם עבדו שם עד שהיו נגמרים. היו אז עריקים רבים מאוד. אמא שלי חוללה אז נפלאות: הטחנה היתה מולאמת ע"י התורכים. וכשגמרו לטחון, היתה אמא מוציאה מבין אבני ריחיים את שאריות הקמח, אופה פיתות ונותנת לכל יהודי שבא- פיתה עם צלחת מרק עדשים. אגב, זה היה האוכל שאנחנו אכלנו גם כן.קבלנו תאנה אחת במקום סוכר לתה, ותאנה שניה היתה מוכנסת לתנור ואח"כ משרים במים לקבל צבע של תה. אמא סדרה בחצר שלנו בית כנסת. היו באים להתפלל, אמא טיפלה בהם. קשה להעלות על הדעת מה עשתה אשה זו. אני זוכרת שלושה עריקים וחבל שיגאל אלון איננו פה עכשיו. שלושת העריקים שהסתובבו דרך קבע בביתנו היו אלה: פייקוביץ, שכטר והרשקוביץ ממסחה. כשפייקוביץ שב הביתה לאחר המלחמה נולד יגאל אלון. אני זוכרת אותם היטב. ואני זוכרת את הפעם האחרונה שיצאו אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי אל המדבר, היתה תקופה שאבשלום היה במאסר כאן.

שמשון, אבא של תקוה ועמירב, היה מביא לו אוכל וספרים. הוא היה מאותת לו באותיות ושמשון היה נוסע לרוחמה ומוסר הלאה את הידיעה. אני זוכרת גם את המפלה שנחלו האנגלים על יד עזה. אחר כך התחיל ענין הגירוש; הניחו חומר נפץ בכל הבארות, ובכלל זה גם בבאר שלנו. כדי שבכל מקרה יהיה אפשר לפוצץ מיד!

את כל זה אני זוכרת טוב, הייתי כבר גדולה. בזמנו, כאשר עזבתי את ב"ש, כאשר גרשו אותנו, יצאנו כמו בימי משה רבנו. רכובים על חמורים והגענו עד טינה, אני חושבת שהיום זה כפר מנחם (קסטינה ג.ד.) ומשם לרחובות. לא הייתי אומרת שרחובות קבלה אותנו כל כך יפה. אני שומרת להם טינה עד היום הזה! היתה עוד משפחה מגורשת, דוד של חירם דנין- מר צבי סוכובולסקי. אתנו נסחבה אשה אחת – שלקחו את בעלה בשבי. היה אתה גם ילד קטן. כולנו גרנו יחד בחדר אחד – כולל האשה והילד. היינו אוכלים בכל יום פח זיתים! לא היה מה לאכול. אני עבדתי אז בקילוף שקדים, הייתי אז בת 10 שנים וכאשר באתי אל הגברת ברקוביץ לקבל את המשכורת שלי, בשעור של בישליק אחד או שניים, אמרה לי: לא משלמים! ברחובות סבלנו מאוד; הילדים לא התיחסו אלי ואני התגעגעתי לערביות שלי.

האופניים הראשונים בב"ש היו שייכים לי. הערבים שמרו עלי כמו על פנינה. כשהיה בא ערבי מעזה, או ממקום אחר, ושורק לעברי – או עושה משהו אחר – היו מכים אותו מכות רצח. שם בב"ש לא פחדתי ללכת בלילה לבד. אמנם לא הלכתי, אבל לא פחדתי. ביפו פחדתי. שתי אחיותי התחתנו בב"ש. וכאשר היתה צריכה אחותי השנייה, צפורה, להתחתן – אמרו: לא ניתן בשום אופן שיקחו אותה מכאן.
החתונה צריכה להתקיים בב"ש – אמרו, בחתונה השתתפו הכומר וכל ראשי השבטים הבדווים, כולם!
בת אחותי דינה נולדה בב"ש בעצם ימי המלחמה העולמית בסיוע רופא צבאי. זה היה בראש השנה, לא היתה עזרה או תנאים מינימליים והלידה היתה קשה.
עברנו בב"ש את מגפת החולירע, אצלנו בבית חלה אחד בחולירע וישבנו בהסגר 10 ימים. אח"כ עשו חיטוי עם ליזול.
אמא דברה ערבית, ואבא של תקוה ועמירב היה מקריא לנו ספורים בערבית.

אני זוכרת את ימי חודש רמאדן בב"ש. בלילה היו מעירים אותנו. הייתי קמה ואוכלת את החומוס שלהם ואת הפטיר ואת הכנאפה.

… הבילוי שלנו אז היה לשוחח עם עזה. היה קוון אחד, שמו דוד טורי – מוסטקרסקי. דרך הטלפון היינו שרים ומנגנים להם קצת (אני ידעתי לנגן) ומספרים בדיחות. זה היה הבילוי.

ועוד בילוי היה לנו: בקבוצת רוחמה היו שני שותפים בעלי טחנת  קמח, קריסטל וצבי שטרנבליץ. פעם בשבוע היינו נוסעים לשם בעגלה במשך חמש שעות, זו היתה עגלה עם גלגלי ברזל, לא על גלגלי גומי, שם, ברוחמה, היה אלימלך שניגן בגיטרה וממנו למדתי לנגן.

היה לנו טוב אז. אח"כ הייתי נוסעת לת"א וחוזרת לכאן רק בחופשות. היינו מסתובבים ברחוב. ברחובות היו ערימות אבטיחים ושקי שעורה. לקחנו אבטיח, לפעמים… זה היה בילוי. זה כבר כשהיה כאן יישוב יהודי. היה סנדלר, היה רופא ד"ר ברקוביץ שעבר אח"כ לבית-שאן, היתה רופאת שיניים ואח"כ בא לכאן מעזה רופא שיניים- ד"ר רבינוביץ, הוא ואשתו.

… כולם נהגו להתאסף אצלנו. ביתנו היה כמו מועדון, ואיך אמא קיבלה אותם, את זה קשה לתאר. היו עורכים את הסדר וכל החגים האחרים ביחד.

במאורעות 1929 מי שהציל אותנו היה אחמד אלקדרה… הביאו מוניות והוציאו אותנו. בתקופה שלאחר 1929 בא שמשון לחסל את הענינים.

חאג' עיסה בסיסו קנה את הטחנה בפרוטות!… בקשו משמשון לחתום על הודעה שעזב את ב"ש מרצונו. שמשון אמר בנוכחות בסיסו לעארף אל עארף: אני לא אחתום לך שאני עוזב את המקום מרצוני… בשום אופן לא אתן לך תעודה שעזבתי את ב"ש מרצוני הטוב.

אמא ז"ל היתה אומרת: עוד תהיה כאן עיר יהודית, תמיד אמרה כך.                        

הצילומים באדיבות איילה גורדון. (תמונת הנושא – 1918 – יהודית גורדון עם חברות ביפו)


גואל דרורי הוא צלם, אוצר, יוצר, ואמן רב תחומי באומנויות ויזואליות. היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל. הציג עשרות תערוכות יחיד ברחבי הארץ והעולם. הוא יקיר העיר באר שבע ויו"ר "פורום יקירי העיר", חוקר באר שבע, מורה ומרכז המגמות לצילום, טלוויזיה, תקשורת וקולנוע, עד לאחרונה לימד בבתי ספר תיכוניים ובמכללות. הוא הקים את "המכללה לאומניות המסך" בבאר שבע.

גואל אוצר שתי התערוכות ל"תולדות באר שבע 1900-2020" שהוצגו ב"מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח" וב"מתחם הקטר 70414" כמו גם את צרור התערוכות "שבע זום". צילומיו מוצגים ב"מלון בראשית" במצפה רמון, ב"מוזיאון ג'ו אלון" לתרבות הבדואים, ב"פארק קרסו למדע" ולאחרונה הקים תערוכת קבע של תולדות באר שבע ב"מלון הנגב" החדש.

גואל הוא בעל אוסף מצלמות של למעלה מ-1500 מצלמות משנות השמונים של המאה ה-19 ועד ימינו. לאחרונה הוא הקים את עמותת "צלמנייה" העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע ע.ר. ואת "בית הצלמנייה" בבאר שבע – בית לצלמים ולחובבי צילום ומוזיאון למצלמות עתיקות, כמו כן הוא מוציא לאור וכותב ומלקט פרקים עלומים מתולדות העיר בספר "פעם צילמתי, כאן נולדה עיר". הוציא לאור אלבומי הצילום, ביניהם: אלבום באר שבע 25 שנים, אלבום דימונה, ספר  לצליינים בבית-לחם, את השנתונים הכלכליים לנגב.

לצידו של גואל עובדת למעלה מעשר שנים, מיכל קרצמר-מונטל מנהלת התפעול של "בית הצלמנייה" ושל "ארכיון גואל דרורי" המסייעת לו גם בהגהת הפוסטים של "פעם צלמתי – כאן נולדה עיר".

גואל דרורי

גואל דרורי

גואל דרורי הוא צלם, ואמן רב תחומי.
היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל.
יקיר העיר באר שבע.

השאר תגובה

קצת עלי

גואל דרורי הוא צלם, אוצר, יוצר, ואמן רב תחומי באומנויות ויזואליות. היה מעורב בהקמת קריית האמנות בבאר שבע בשנות השבעים, ומקים הגלריה הראשונה לצילום בישראל. הציג עשרות תערוכות יחיד ברחבי הארץ והעולם. הוא יקיר העיר באר שבע ויו"ר "פורום יקירי העיר", חוקר באר שבע, מורה ומרכז המגמות לצילום, טלוויזיה, תקשורת וקולנוע, עד לאחרונה לימד בבתי ספר תיכוניים ובמכללות. הוא הקים את "המכללה לאומניות המסך" בבאר שבע.

גואל אוצר שתי התערוכות ל"תולדות באר שבע 1900-2020" שהוצגו ב"מוזיאון לתרבות האסלם ועמי המזרח" וב"מתחם הקטר 70414" כמו גם את צרור התערוכות "שבע זום". צילומיו מוצגים ב"מלון בראשית" במצפה רמון, ב"מוזיאון ג'ו אלון" לתרבות הבדואים, ב"פארק קרסו למדע" ולאחרונה הקים תערוכת קבע של תולדות באר שבע ב"מלון הנגב" החדש.

גואל הוא בעל אוסף מצלמות של למעלה מ-1500 מצלמות משנות השמונים של המאה ה-19 ועד ימינו. לאחרונה הוא הקים את עמותת "צלמנייה" העמותה לצילום ותיעוד מורשת באר שבע ע.ר. ואת "בית הצלמנייה" בבאר שבע – בית לצלמים ולחובבי צילום ומוזיאון למצלמות עתיקות, כמו כן הוא מוציא לאור וכותב ומלקט פרקים עלומים מתולדות העיר בספר "פעם צילמתי, כאן נולדה עיר". הוציא לאור אלבומי הצילום, ביניהם: אלבום באר שבע 25 שנים, אלבום דימונה, ספר  לצליינים בבית-לחם, את השנתונים הכלכליים לנגב.

לצידו של גואל עובדת למעלה מעשר שנים, מיכל קרצמר-מונטל מנהלת התפעול של "בית הצלמנייה" ושל "ארכיון גואל דרורי" המסייעת לו גם בהגהת הפוסטים של "פעם צלמתי – כאן נולדה עיר".

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit