5/2/2018
יעקב בָּשֶבי פון טרוֹיֶנברג (1570-1634)
יעקב בת-שבע פון טרוֹיֶנבֶּרג, (ידוע גם בעיוותי השם: ב"ש, בָּסֶבי, בָּשֶבי ואפילו בשם יעקב שימלס), נולד 
לאברהם בת-שבע בוורונה, איטליה. לפראג הוא מגיע, עם אחיו שמואל בשנות ה-90 של המאה ה-16. ב-1599, מקבלים האחים בָּשֶבי מהמלך רודולף ה-2 פריווילגיות שונות בניהן היתר לסחור, היתר נסיעה ברחבי המדינות האוסטריות והגרמניות ללא מגבלות, הזכות להישפט על ידי המלך עצמו ועוד היתרים שונים… לא לוקח זמן רב, ובָּשֶבי הופך להיות פוליטיקאי. בָּשֶבי עובד עם מספר אצילים ומשמש בתור הבנקאי של 3 מלכים שונים.
לאברהם בת-שבע בוורונה, איטליה. לפראג הוא מגיע, עם אחיו שמואל בשנות ה-90 של המאה ה-16. ב-1599, מקבלים האחים בָּשֶבי מהמלך רודולף ה-2 פריווילגיות שונות בניהן היתר לסחור, היתר נסיעה ברחבי המדינות האוסטריות והגרמניות ללא מגבלות, הזכות להישפט על ידי המלך עצמו ועוד היתרים שונים… לא לוקח זמן רב, ובָּשֶבי הופך להיות פוליטיקאי. בָּשֶבי עובד עם מספר אצילים ומשמש בתור הבנקאי של 3 מלכים שונים. בעקבות התגליות הגאוגרפיות הגדולות של אותה תקופה, החלה תקופת גאות בסחר הבינלאומי, ובמקביל, מלחמת 30 השנה שנמשכה ונמשכה, הביאה את הצורך בצבא שכיר, שהפך להיות יקר יותרו ודורש יותר ויותר שכירי חרב וציוד. בכדי לתחזק צבא שכזה, לשליט יש צורך בעוד מזומנים ומאחר ובאותה תקופה, עדיין חל איסור הכנסייה על נוצרים לעסוק בהלוואות, רק מהיהודים ניתן היה לקבלן.
לפי כך, ברוב חצרות המלוכה, נבחר בנקאי יהודי בעל ייחוס להיות האחראי על הניהול הפיננסי, הפקת מזומנים, ורכישת סחורות שונות בשם בית המלוכה. בחצר המלך בפראג, היהודי הראשון שקיבל את התואר הזה מהקיסר רודולף ה-2, היה מרדכי מייזל (1528-1601) ולאחר פטירתו עבר התואר ליעקב בָּשֶבי, ששירת במשך למעלה מ-30 שנה, תחת 3 קיסרים : רודולף ה-2 (1576-1612), מתייאש (1612-1619) ופרדיננד ה-2 (1619-1637). ב-18/1/1622 מעניק לו פרדיננד ה-2 את תואר האבירות "פון טרוֹיֶנברג" (Treuenberg) והופך אותו ליהודי הראשון שמקבל תואר אצולה.
אבל לא לעולם חוסן, יעקב בָּשֶבי ייזכר לעד בעיקר בתור ההרפתקן הפיננסי הגדול ביותר באימפריה ההבסבורגית, מי שביצע את "המשבר הפיננסי העולמי" הראשון בעידן המודרני.
…
במאי 1618 מגיעים לפראג שליחיו הקתוליים של המלך פרדיננד ה-2 על מנת להכשיר את הקרקע להגעתו וביסוס מלכותו. תושביה הפרוטסטנטיים (קלוויניסטים) של פראג השליכו את הנציגים מחלון טירת פראג ("ההשלכה השנייה"). השלכה זו הביאה למרד הבוהמי, שגרם למלחמת 30 השנה ולקרב הידוע מכולם "הקרב על ההר הלבן" שנערך ב-8/11/1620 סמוך לפראג. הקיסר פרדיננד ה-2 מביס את צבאו של מלך בוהמיה, פרידריך החמישי וכך מסתיימת תקופת שלטון הממלכה הבוהמית ומתחילה תקופת שלטון ההבסבורגים ל-300 השנים הבאות. כך גם מסתיימת התקופה הפרוטסטנטית ומתחילה התקופה הקתולית.
אגב, הקרב על ההר הלבן, למרות שמו הבומבסטי, היה קרב קצר, בעיקר בגלל יחסי הכוחות הבלתי שווים בין הצבאות. הקרב עצמו נמשך בסה"כ שעה. לאחר הקרב על ההר הלבן, שבה הובסה ממלכת בוהמיה המורדת, נזקק פרדיננד ה-2 בדחיפות למזומנים כדי לשלם לחייליו ולהמשיך במלחמה. לכן, בשנת 1622, הוא מחכיר את הזיכיון להטבעת המטבע הקיסרי בסכום של 6 מיליון גילדן בשנה, לקונסורציום שהוקם במיוחד למטרה זו.
שני המומחים הפיננסיים של הקונסורציום היו יעקב בָּשֶבי, והבנקאי ההולנדי/גרמני האנס דה וויט. השניים, ואיתם שותפים בכירים שמטרתם הייתה לתת מעטפת מכובדת והגנה הפוליטית:
הבוהמי, קרל פון ליכטנשטיין (Karl I, Prince of Liechtenstein), (30/71569-12/2/1627) הראשון בשושלת הנסיכים של ליכטנשטיין.
קיסר האימפריה הרומית הקדושה, רודולף ה-2 מינה את קארל לתפקיד בכיר בחצרו, קארל מילא תפקיד זה עד 1607. כאשר פרצה מחלוקת בין רודולף ה-2 ליורש העצר, הארכידוכס מתיאס, התייצב קרל לצידו של מתיאס, שלאות תודה הפך את התואר של קארל לתואר שעובר בירושה.
קארל צבר רכוש רב במהלך מלחמת 30 השנה, והגדיל את שטחי השפעתו. הוא מת בפראג ונקבר בברנו.
הארכיבישוף המוראבי פרנץ פון דיטרישטיין (Franz von Dietrichstein),
פון דיטרישטיין נולד ב-22/8/1570, למד בווינה ובפראג. במאי 1599 נבחר להיות ארכיבישוף של אולומוץ ונפטר בספטמבר 1636, בגיל 66, בברנו.
המפקד האימפריאלי הראשי אלברכט פון ולנשטין (Albrecht von Wallenstein).
ולנשטיין נולד בבוהמיה למשפחת אצולה פרוטסטנטית ענייה. ב-1606 המיר את דתו לקתוליות וב-1609 נישא לאלמנה עשירה בעלת קרקעות ואחוזות.הוא משתמש בעושרו כדי לזכות בכבוד. הוא מציע להעמיד לרשותו של המלך פרדיננד ה-2 צבא של 200 סוסים, בפיקודו, בכדי שיסייעו במלחמה בוונציה בשנת 1617. לאחר מכן הוא מקים צבא של 30,000 עד 100,000 גברים, ובמהלך מלחמת 30 השנה מעמידו לרשות המלך פרדיננד ה-2. ולדשטיין הופך להיות המפקד העליון של הצבא ובתמורה מקבל מהמלך אחוזות רבות ורכוש.
ולדשטיין משוחרר מהשירות ב-13/8/1630 לאחר שפרדיננד חושד בו על תכנון הפיכה להשתלט האימפריה.
ב-24/1/1634, חותם הקיסר על צו סודי להדחת ולדשטיין מכל תפקידיו, ולבסוף ב-18/2/1634 מתפרסם צו גלוי המאשים אותו בבגידה. בצו מורה פרדינד להביאו "חי או מת". ולדשטין בורח עם מספר מאות אנשים ומגיע ל"אגר" (Cheb) בתקווה לחבור לשוודים ולהימלט. אולם לאחר הגעתו לאגר הוא מחוסל על ידי קצינים סקוטיים ואירים בליל 25 בפברואר.
ולדשטיין נקבר באיצ'ין ובשנת 1785 הועברו שרידיו למניחוב הרדישטייה (Mnichovo Hradiště).
…
בקונסורציום היו עוד 10 שותפים סמויים, שמטרתם הייתה לממן את הפרויקט. הרעיון היה די פשוט: הקונסורציום קיבל מונופול על קניית כסף גולמי, מה שנתן לו את היכולת לשמור על מחיר נמוך, במקביל, הם קבעו את ערך מטבעות הכסף שהונפקו – ההפרש היה הרווח שלהם. והרווח היה עצום. ככל שהרווח גדל, כך נדרש יותר כסף גולמי, ממנו יוצרו עוד מטבעות ורווחי הקונסורציום גדלו. לייעול הרכש ארגן יעקב בָּשֶבי רשת רכש רחבה שהורכבה מסוחרים יהודים ברחבי האימפריה במטרה לרכוש כסף גולמי. אולם, הצלחת הרכש של הקונסורציום ייצרה ביקוש לכסף גולמי מה שגרם בהכרח למחיר הכסף הגולמי לעלות בחדות.
הדבר הנכון לעשות היה להוריד את מחיר הכסף על ידי האטת הרכישה, אולם זה היה מקטין את הרווחיות. בָּשֶבי וויטה הציעו דרך שלישית: הורדת אחוז הכסף הגולמי במטבעות. הרעיון מצא חן בעיני השותפים ולאט-לאט הם החלו בהפחתת אחוז הכסף הגולמי במטבעות, עד כי הגיעו למצב של 13% כסף בלבד!!!
אמנם יעקב בָּשֶבי היה מי שניהל את הארגון, אולם האשמה לא הייתה רק עליו אלא בעיקר על שותפיו שניצלו את הארגון לאגירת הון אישי עצום. בָּשֶבי הרוויח 2.3 מיליון גילדן, וויטה 18.5 מיליון גילדן. אולם האינפלציה הגואה ואיתה חוסר שביעות רצון גדל ברחבי האימפריה מביאים למחאה.
ברחבי הממלכה מתפרסמים כרוזי מחאה:
"הזיופים של היהודים" (the Jewish counterfeiters) שם מצוירת דמותו של בָּשֶבי , עומדת במרכז ומתלבטת בין ה"צדק" וה"חמדנות".
העלון שכותרתו "ה'אנדרטה' לכסף הטוב" מציגה גם את השותף הנוצרי עם מחליף הכסף היהודי.
והדף "הכסף הצוחק ובוכה" המפרט את קצב האינפלציה מחודש לחודש.
כל עוד קארל פון ליכטנשטיין היה בחיים, איש לא העז להתעסק עם הקונסורציום, אפילו לא הקיסר, שעבורו הייתה ההכנסה הקבועה במזומן חשובה ביותר בזמן מלחמה. עם זאת, לאחר מותו של הנסיך ליכטנשטיין, (12/2/1627) הקיסר מוציא צו מעצר נגד מחברי התוכנית. בָּשֶבי נכלא וכל רכושו מוחרם. לאחר 40 שבועות בצינוק ורק אודות לערבות אישית של אלברכט פון ולדשטיין הוא משוחרר ונמלט לעיירה איצ'ין (Jičín) בצפון-מזרח בוהמיה שם הוא מקבל מהדוכס ולדשטיין תפקיד מפתח באחוזתו. אולם ב- 25/2/1634, לאחר כשפרדיננד ה-2 מביא להתנקשות בחייו של וולדשטיין באגר (Eger) , נגמר הסיפור, וויטה מתאבד ובָּשֶבי נמלט למלאדה בולסלאב שם נפטר ונקבר ב-2/5/1634.…
"יהודי חצר" היו בדרך כלל הממונים על קהילותיהם, הם השתמשו בהשפעתם גם כדי להביא שגשוג ברובע היהודי. מרדכי מייזל הצליח להשיג עבורם זכויות רבות, והמבנים שבנה הגדירו למעשה את הרובע היהודי למאות הבאות. הוא בנה את בית המועצה היהודית, את בית הכנסת הגבוה, את בית הכנסת מייזל, הוא סלל את כל כבישי הרובע, בנה בית חולים לעניים והגדיר את גבולות בית העלמין.
גם יעקב בּשֶבי, כמו קודמו, היה גם פטרון נדיב, אולם גורלם של המבנים שהוקמו על ידו היה טרגי כמו גורלו האישי.
בפראג נאסר על יהודים לחיות מחוץ לגטו, אולם השטח בתחומו נעשה פחות ופחות זמין. ב-1623 מקבל בָּשֶבי את אישורו של קארל מליכטנשטיין, מושל בוהמיה, לרכוש 39 בתים שהוחרמו מפרוטסטנטים לאחר הקרב על ההר הלבן. בָּשֶבי קונה מאוצר המלוכה את המגרשים שמצפון לחומות הרובע היהודי ומצמיד אותם לגטו.
ב-1627, בונה בָּשֶבי את בית הכנסת "החצר הגדולה", (מסומן 1 במפה) בית הכנסת הגדול ביותר בפראג, ברחוב "מסארסקה" (Masařská ulice) בין רחוב "הצוענים" (Cikánské ulice) לרחוב "הרב" (Rabínské ulice) במפה אפשר לראות כי בלוק הדירות XIV , נבנה בדיוק על מיקומו של בית הכנסת החצר הגדולה.
מפה זו היא חלק מן התוכנית העירונית ל"פינוי-בינוי" של 1896, בכתום מסומנים בניינים מימי הביניים המיועדים להריסה, ובצהו מסומן קו הרחובות החדשים. מהמפה ניתן להבין כי כמעט כל בניני הרובע היהודי, עם רחובותיו המעוקלים, נהרסו ומה שאנו מכנים כיום "הרובע היהודי" משמש בעיקר ליצירת אשליה של "המורשת היהודית" לתיירים, אבל זהו רק פסיק קטן ממה שהיה הרובע היהודי.
שמו של יעקב בָּשֶבי היה מקושר במשך מאות שנים גם למבנה מפואר אחר: ארמון בסגנון הרנסאנס. הארמון המפואר ביותר ברובע היהודי, אשר, על פי התיעוד ההיסטורי, היה חשוב לא פחות מארמון ולדשטיין בצד השני של הנהר. הארמון עמד בצומת הרחובות מאייזלובה ( Maiselova ulice) וקוסטלנה (kostelna ulice) שבקצה הדרומי של הרובע היהודי. (הארמון הכפול נושא את המספרים 73-74 – מסומן בירוק במפה).
חובותיו של בָּשֶבי אילצו את בניו למכור את הארמון בשנת 1685 והוא נהרס כמו שאר בנייני הרובע בתהליך האסנציה. רק שלט האצולה (Coat Of Arms) שהיה מוטבע מעל הכניסה לארמון נשמר ונמסר למוזיאון פראג (אולם עם השנים נעלם).
למי שרוצה להתרשם מ"איך ניראה הארמון", יש בעיר בניין שמזכיר אותו. ברחוב "דלוהה" (Dlouhá) 37 עומד "הארמון הירוק" (מספר אדום 729). הארמון נבנה בשנת 1608, בערך באותו זמן כמו "ארמון בָּשֶבי". כשנכנסים דרך קשת הכניסה ונעצרים באמצע החצר, מרגישים את הזמן עוצר מלכת. מתחת לקשתות הרנסנס של החצר הקטנה תוכלו לתאר לעצמכם איך ניראה היה הארמון האבוד של יעקב בָּשֶבי.למרות שבָּשֶבי היה מעשיריה הגדולים של העיר היהודית בפראג, רכש בתים רבים ובנה לו ארמון, צאצאיו חיו בעוני בפראג עוד דורות ספורים.
בָּשֶבי היה נשוי שלוש פעמים. אשתו הראשונה, קוידל בת אברהם נפטרה ב-1616, אשתו השנייה, הנדל'ה בת עבר'ל גרונים, התפרסמה בתור פילנטרופית שסייעה רבות לפליטי מלחמת 30 השנה. על מצבתה, בבית הקברות בפראג, מפורטת פעילותה. לאחר פטירתה, ב-1628, נישא בָּשֶבי בפעם השלישית. (לאחר פטירתה בתמוז ה'שפ"ח (1628),)
"וַיַּצֵּ֧ב יַֽעֲקֹ֛ב מַצֵּבָ֖ה (בראשית לה', כ')
וכל העם קנן קינה, על
האשה טובה והגבירה
אשר פה טמונה וספונה פה.
.
.
.
בצניעות, בקדושה ובטוהר
יציאתה (מהעולם הזה) כביאתה לא נשתנה
צייתה למצווה קלה כחמורה
.
.
.
