דר' ישראל רודולף קַסְטְנֶר – אדם אמיץ או בוגד נאלח.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
לפעמים כאשר אדם כותב מאמר על נושא שהוא מחוץ לקונצנזוס הוא חושב פעמיים אם לפרסם אותו אם לאו. אז את המחקר למאמר הזה התחלתי לפני מספר שנים ובכל פעם שחשבתי לפרסם אותו, התחרטתי ולא פרסמתי מתוך ידיעה כי הוא ימשוך הרבה אש ואין לי שום דרך לצאת ממנו טוב. אין קונצנזוס לא על המעשה, לא על תוצאותיו ולא על סיבותיו. המאבק אינו רק מאבק על הצידוק לעשיית מעשה, או אם נכון היה לעשותו, אלא הפך להיות מאבק פוליטי בן זמננו בו גוררים לוויכוח את נכדתו של האדם ומעשיה וזאת למרות שמעולם לא הכירה את סבה ולא גדלה על ברכיו. איש אינו יודע את העובדות לאמיתן, איש גם לא ידען אז. הנסתר רב על הגלוי והאדם נשפט על פי התוצאות ולא על פי הכוונות, וגם זאת ממקומנו הנוח והבטוח שממנו אין לנו את הכלים לשפוט. כל המידע מגיע ממקורות פתוחים, השתדלתי בכל נושא לקרוא גם מאמרים של בעד וגם של נגד כדי שאוכל לתת מידע מאוזן ככל הניתן – ולכן לעיתים ישנן "סתירות" בטקסט. והכי חשוב, אינני נוקט דעה, קטונתי אלא רק מביא דברים בשם אומרם.

אז – דר' ישראל רודולף קַסְטְנֶר – אדם אמיץ או בוגד נאלח.

ראשית, מי אתה ישראל קסטנר?

רודולף (רֶזֶ'ה) קַסְטְנֶר נולד ב-15/4/1906 ‏בעיר קלוז', טרנסילבניה שהייתה חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית.
הוריו, הלנה ויצחק קסטנר היו משפחה יהודית אמידה ושלושת ילדיהם זכו לחינוך טוב, כשסיים קסטנר את לימודי הגימנסיה, הוא ידע לדבר ב-7 שפות.
כבר בגיל 15 הצטרף לתנועת נוער ציונית ובהמשך היה רכז התנועה בעירו. שאיפתו של קסטנר להתקבל ללימודי משפטים נקטעה עקב מה שנקרא "נומרוס קלאוזוס" (Numerus Clausus – שיטה להגבלת מספר הסטודנטים בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות בשל חוסר במקומות לימוד או בשל סיבות פוליטיות וחברתיות שונות.) מאוחר יותר, ניסה שוב להתקבל והפעם הצליח, סיים את הלימודים והמשיך עד לקבלת תואר דוקטור למשפטים.

במקביל, החל את הקריירה שלו בעיתונות, משנת 1925 בעיתון היהודי "אוי קלט" (Új Kelet) בקלוז', תחילה ככתב ספורט ולאחר מכן ככתב מדיני ובין השנים 1929–1931 שימש ככתבו המדיני של העיתון בבוקרשט. פעילותו הציונית לא הסתכמה בכתבות בעיתון אלא שהוא נמנה עם הנהלת המשרד הארצישראלי של הסוכנות היהודית והיה מראשי תנועת הנוער הציוני בטרנסילבניה ופעיל בתנועת העבודה הציונית. כמו כן שימש כמזכיר הסיעה הפרלמנטרית של המפלגה היהודית בפרלמנט הרומני.

בשנת 1940 סופחה טרנסילבניה להונגריה, העיתון נסגר בהוראת השלטונות וחברותו של קסטנר בלשכת עורכי הדין נשללה עקב מוצאו. הוא עבר בסוף השנה לבודפשט, שבה מילא תפקיד בקרן היסוד. החל משנת 1942 כיהן כסגן נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה.

ועד ההצלה

בקיץ 1941, לאחר פרוץ "מבצע ברברוסה" (המתקפה הגרמנית נגד הרוסים) ותחילת הרצח ההמוני בשטחים המזרחיים, זרמו פליטים רבים להונגריה. עם הגעת הפליטים מפולין התחזקו העדויות למתרחש במחנות ההשמדה.

בדצמבר 1941 התקיים כינוס בהשתתפות דמויות מרכזיות בקרב יהדות הונגריה ומטרתו הייתה לסייע לפליטים אלה. בכנס תיאר קסטנר באוזני המשתתפים את מעשי הזוועה הנאציים המתרחשים בשטחים המזרחיים הכבושים, מידע ששאב מעדויות הפליטים, אולם השומעים התייחסו בספקנות לדבריו וסירבו לנקוט יוזמה.

באותם הימים פעל כבר יהודי בשם יואל ברנד בהצלת יהודים, ברנד נגרר למעשה בכדי להציל את אחות אשתו, האנזי, שגורשה לאוקראינה. מקרה זה היה תחילת מעורבותו של ברנד בהברחת פליטים יהודיים מפולין ומסלובקיה לחלקים הבטוחים שבהונגריה. באותה עת ניראה היה שמצבה של יהדות הונגריה טוב יחסית ונראה היה כי איננה נתונה לסכנת השמדה.
כשמצב היהודים באירופה המשיך להתערער, צירף ברנד למאמצי ההצלה שלו את ישראל קסטנר ואת שמואל שפרינגמן, יהודי פולני ציוני.
המהלך המשמעותי ביותר בהקמת התנועה קרה בתחילת שנת 1943, אז הצטרף לקבוצה אוטו קומוי, מהנדס הונגרי, קצין לשעבר, בוגר מלחמה שכיהן כיושב-ראש הפדרציה הציונית בהונגריה שבבודפשט. קומוי נולד בשנת 1892 בהונגריה בשם נתן זאב. לאחר מות אביו שינה, יחד עם אחיו, את שם המשפחה לקומוי, "רציני" בהונגרית, כי שמו היהודי מנע ממנו לקבל עבודה כמהנדס.

חברי וועד ההצלה – משמאל – אוטו-קומוי, הנזי ברנד, דר' ישראל קסטנר, פרץ רבס וצבי גולדפרב

קומוי, שהיה אדם מוערך, הביא איתו את האמינות והקשרים. וכך הוקמה "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט" שכללה את קומוי כיו"ר, קסטנר, יואל והאנזי ברנד, שאנדור אופנבך, אנדריאס ביס, ד"ר משה (מיקלוש) שווייגר (בר צבי), משה קראוס ואויגן פרנקל (שני האחרונים ציונים ואורתודוקסים) וארנו סילאדי (חבר השומר הצעיר). כפי שניתן לראות, בוועדה הוכללו אנשים מזרמים שונים ביהדות ובציונות – לנושא זה תהיה חשיבות רבה בהמשך. אנשי הוועד היו בקשר אדוק עם מנהיגי יהדות סלובקיה ועם וועדת היישוב שישבה בטורקיה הניטרלית. בזכות קשרים אלו, ידעו אנשי הוועד על השואה המתרחשת בפולין וברוסיה.

באוקטובר 1943 נפגש אוסקר שינדלר עם קסטנר ועם שמואל שפרינגרמן ומסר להם דיווח מפורט על ההשמדה בפולין בכלל ובאושוויץ בפרט.
בערב פסח, 7/4/1944, הצליחו רודולף ורבה ואלפרד וצלר להימלט ממחנה ההשמדה אושוויץ והם היו הראשונים לדווח לעולם המערבי על מעשי הזוועה של הנאצים במחנה ועל תוכנית ההשמדה המתוכננת של יהדות הונגריה.

על סיפורו המרתק של וורבה תוכלו לקראו בהרחבה בפוסט שלי:
"רודולף וְרְבַּה (Rudolf Vrba) – "אני ברחתי מאושוויץ"

קסטנר סיפר כי בפגישה עם ורבה הזהירו הלה מפני גירוש יהודי הונגריה לאושוויץ. בזיכרונותיו כתב וְרְבַּה שככל שהגרמנים התקדמו עם הגירושים ההמוניים לאושוויץ, כך הקהילות היהודיות בסלובקיה והונגריה שמו את אמונן בהנהגה הציונית (מנהיגים כמו רודולף קסטנר) או במנהיגים יהודיים אורתודוקסים. הנאצים שכמובן היו מודעים לכך, פיתו בדיוק את אותם חברי קהילה למשא ומתן שלמראית עין נועד להביא לשחרור של חלקם, או אפילו רובם של היהודים, אך ככל הנראה שימש ככלי בידי הנאצים כדי למנוע פאניקה והתקוממות. בהמשך כתב וְרְבַּה: "מנהלי המשא ומתן ומשפחותיהם היו פתטיים, גם אם לא מרצון, הם בעצם היו בני ערובה בידי השלטון הנאצי והיו חלק חשוב ב'עסקאות' אלה."

ב-19/3/1944 נכנס הצבא הגרמני להונגריה, ואדולף אייכמן מגיע על מנת לארגן את השמדת יהדות הונגריה. אייכמן מגיע בראש קבוצה קטנה של עשרות בודדות של קצינים וכמה מאות חיילים מתוך ידיעה (וניסיון) כי עדיף ויעיל יותר לתת למערכות השלטון המקומיות לעשות עבורו את העבודה השחורה – המשטרה המקומית, משרד הפנים מקומי והשלטון העירוני. ממש כמו בצרפת שתחת שלטון ווישי.
אנשי וועד ההצלה מבינים כי הסוף קרב ומחליטים לעשות מעשה ולנסות להציל יהודים בכל דרך. הם נפגשים עם קצין האס.אס. דיטר ויסליצני, מעוזריו הבכירים של אדולף אייכמן. בתחילה, הציעו אנשי הוועד תשלום בעבור כל יהודי שיינצל, כפי שנעשה בסלובקיה, בהמשך הועלתה הצעה לאפשר יציאתם של 600 איש שהחזיקו סרטיפיקטים לעליה לפלשתינה.

ויסליצני היה לא רק עוזרו ואיש אמונו של אייכמן, אלא גם חברו הטוב והלה פנה אליו בשמו הפרטי ואף בגוף שני יחיד (סימן של קירבה חמה בשפות מרכז אירופאיות), הוא היה הראשון שבפניו הודה אייכמן כי היהודים נשלחים להשמדה ולא למחנות עבודה, וכאשר שמע זאת, אמר: "ירחם עלינו האלוהים אם אויבינו יעשו דבר דומה לעם הגרמני", אייכמן השיב לו: "אל תהיה סנטימנטלי, זו פקודת הפיהרר". (מתוך עדותו במשפטי נירנברג)

הנאצים היו אשפי ההטעייה והרמייה, הם היו מומחים בהבנת היהודים וידעו בדיוק מה צריך כדי לגרום להם לעשות כדבריהם. הם הבינו שאם הם ייצרו קבוצת "מיוחסים", כאלו שיש להם מה להפסיד, הם ידאגו שכל השאר יצייתו, זה עבד במחנות וזה עבד בכל מקום.
הקשר עם ויסליצני נוצר בעקבות מכתב שכתב הרב ויסמנדל מסלובקיה לקהילה בבודפסט, ובו דיווח על המשא ומתן עם ויסליצני שגרם להפסקת גירוש יהודי סלובקיה תמורת שוחד. ויסליצני כבר יודע שהמשלוחים עומדים להיעצר, והוא נותן לקסטנר את ההרגשה כי הוא יכול "לעצור אותם" בתמורה ל-2 מליון דולר… הכסף מועבר והמשלוחים אכן נעצרים. הזרע נזרע (על ידי ויסליצני), עכשיו ניתן להרגיע קצת עם מתן אישור יציאה ל-600 איש שהחזיקו סרטיפיקטים לעליה לארץ ישראל.
המכתב של רב ויסמנדל נשלח לשלושה נציגי הזרמים של יהודי הונגריה: הניאולוגים (הברונית ווייס), האורתודוקסים (פרוידיגר) והציונים (כהן). קסטנר לא היה ממכותבי המכתב, אולם הוא שמע עליו מפי הרב פרוידיגר בעת שהלה דיווח על כך לוועד הקהילה.

לאחר שוועד ההצלה בבודפשט שמע את הדיווח של פרוידיגר, נטלו קסטנר וברנד את היוזמה ונפגשו שנית עם ויסליצני וביקשו ממנו 4 דברים:
1. לחוס על חיי היהודים בהונגריה.
2. לא לרכז את היהודים בגטאות.
3. להימנע מגירוש היהודים.
4. להרשות עלייה או הגירה.

ויסליצני הסכים באופן עקרוני לכל הנקודות, ודרש כסף כדמי קדימה לעסקה. חודש ימים התנהל המשא ומתן וב-2/5/44 נמסר כי נתקבל אישור מברלין להגירה של 600 יהודים.
במהלך המשא ומתן נוצר הקשר עם אדולף אייכמן, שהיה אחראי על גירוש היהודים לאושוויץ. הקשר נוצר ללא ידיעת ועד הקהילה.
מעדותו של יואל ברנד במשפט אייכמן אנו למדים כי באפריל 1944 נילקח ברנד לבית מלון מג'סטיק ושם פגש את אדולף אייכמן ואת קורט אלכסנדר בכר, ראש המחלקה הכלכלית של האס.אס. ונציגו של היינריך הימלר. בעדותו סיפר ברנד כי אייכמן אמר לו:
"היודע אתה מי אני? אני הממונה על ה"מבצע". (האקציות) באירופה, בפולין, בצ'כוסלובקיה ובאוסטריה המבצע הושלם, ועכשיו הגיע תורה של הונגריה".
הוא אמר כי קרא לי כדי להציע לי עסקה, כי הוא נכון למכור לי מיליון יהודים, ״סחורה תמורת דם, דם תמורת סחורה״. זו הייתה אמרתו אז. הוא שאל אותי ותוך כדי כך פלט פליטת פה, שמהדהדת באוזני עד היום הזה׃ ״מה אתם רוצים (להציל)? – נשים כשרות ללדת, גברים כשרים לייצור״ – כך הוא אמר – "לייצור" (erzeugungsfähig) ולא ״להפריה״ (zeugungsfähig) – ״ילדים, קשישים? דַבֵּר!" […] "ובכן מה אתה מעדיף, סחורה או דם?" יותר ממיליון לא יכול היה לתת לי, לפי דבריו, אולי מאוחר יותר.
"

וכך, בזמן שוְרְבַּה הגיע לסלובקיה, רודולף קסטנר ויואל ברנד כבר היו מעורבים במשא ומתן מורכב עם אדולף אייכמן. מטרת המשא ומתן הייתה להגיע לעסקה מפתה שעל פיה יינתן למיליון יהודים להתיישב בכל מקום פרט לפלסטין, תמורת 10,000 משאיות וסחורות אחרות של בעלות הברית המערביות.

כאשר ברנד ההמום ניראה מהסס, "שיפר" אייכמן את הצעתו, הוא הציע כמקדמה לשחרר 100,000 יהודים. הוא אמר לברנד: "תיקח אותם מאיפה שאתה רוצה, הונגריה, אושוויץ, סלובקיה – מאיפה שאתה רוצה ואיזה שאתה רוצה". ברנד נשאל איפה הוא מעוניין לבצע את ההסכם והוא בחר באיסטנבול. ברנד שאל מי נותן לו ביטחונות שהיהודים באמת ישוחררו, ולכך ענה אייכמן כי אם יחזור עם תשובה חיובית, הוא יפוצץ את מתקני אושוויץ ויעביר 100,000 יהודים תמורת 1,000 המשאיות הראשונות.
(מתוך עדותו של יואל ברנד במשפט אייכמן, ישיבה 55, ישיבה 56 (מתחיל בדקה 25:17)

יש לזכור כי המפגש נערך ביוזמתו של אייכמן, המשא ומתן נמשך שבועיים ולבסוף סוכמה העסקה:

  • מטוס גרמני יטיס את ברנד לתורכיה שם יפגוש את ראשי הסוכנות היהודית.
  • ברנד רשאי לטוס לכל מקום שירצה ולנהל משא ומתן עם כל גורם. אולם משפחתו תישאר בהונגריה כבני ערובה.
  • ההשמדה במחנות תיפסק עד שובו, אבל ברגע שייצא לדרכו, הטרנספורטים יחלו – אייכמן אמר לו "תמהר, אפוא, לא אוכל להחזיק את יהודיך על הקרח לנצח נצחים".
  • אם ישוב בתוך שבועיים עם תשובה חיובית, יפוצץ אייכמן את תאי הגזים, ויעביר 100,000 יהודים לארץ ניטראלית.
  • כמקדמה לכל העסקה יוענק היתר יציאה לבעלי 600 סרטיפיקטים.

יואל ברנד, טס בבהילות לאיסטנבול, בכוונה לפגוש אנשי הסוכנות היהודית, אולם בהגיעו לשם גילה כי איש אינו מחכה לו. ברנד זעם ובפוגשו לבסוף את הנציגים היהודיים אמר להם:
"חברים, אתם מבינים מה כרוך בכך? אנחנו צריכים לבצע משא ומתן, עם מי אני יכול לשאת? יש לכם את הכוח לבצע הסכמים? 12 אלף יהודים מגורשים מדי יום, זה 500 כל שעה, הם צריכים למות כי אין פה אף אחד שיכול לבצע? אני רוצה לשלוח מברק מחר כדי שיהיה הסכם מאובטח, אתם מבינים במה זה כרוך, חברים?"

הם אמרו לברנד כי משה שרת, יושב ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית ונציג התנועה הציונית מול המנדט הבריטי, יגיע לאיסטנבול לפגוש אותו, דבר שגרם לו לקוות שסוף סוף לוקחים אותו ברצינות, אולם שרת לא קיבל ויזה לטורקיה, ולכן הועברה הפגישה לחלב, (סוריה) שהייתה בשטח המנדט הבריטי. ברנד חשש לנסוע לשטח שנמצא תחת מנדט בריטי מהחשש כי ייעצר, אולם ב- 7/6/1944 הגיע לחלב, וחשש התאמת, הוא נעצר מייד על ידי המודיעין הבריטי.

ב-11/6/1944 נלקח ברנד על ידי הבריטים לפגישה עם משה שרת, לאחר הפגישה רשם שרת ביומנו: "אני חייב להסתכל בספקנות קטנה על דבריו (של ברנד): 'בבקשה תאמין לי, הם הרגו שישה מיליון יהודים, נשארו רק שני מיליון חיים' ". לאחר מכן, למרות מחאתו, ברנד נלקח לקהיר, שם נחקר על ידי הבריטים, ברנד טען שלורד מוין, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון וחבר קרוב של ראש הממשלה, וינסטון צ'רצ'יל, חקר אותו בעצמו. לדבריו מוין אמר לו: "מה אני אעשה עם מיליון יהודים? איפה אשים אותם?". ההצעה נדחית על הסף הן על ידי הבריטים והן על ידי האמריקאים שחששו מפגיעה במאמץ המלחמתי המשותף עם ברית המועצות.

כיום אנו יודעים כי המפגש שניזום על ידי אייכמן, לא היה יוזמה שלו אלא הנחיה של הימלר שרצה לבדוק אפשרות של שלום נפרד עם בנות הברית. אפשר ללמוד מטיב ההצעה כי הוא ניסה להפריד בין המעצמות. הצהרתו כי המשאיות שיתקבלו יופעלו רק בחזית המזרחית, פירושה ניסון לתקיעת טריז בין רוסיה לבין ארצות המערב. בנוסף, שחרור מיליון יהודים יקנה לגרמנים פסק דין סלחני יותר לאחר המלחמה ולבסוף, סירוב בנות הברית להציל את היהודים יחליש את מידת ההאשמה של הגרמנים.

בינתיים, בבודפשט, הוועדה חיכתה לחזרתו של ברנד ולחדשות מבעלות הברית. הוועדה לא באמת האמינה שבעלות הברית יסכימו לתת הטבות לנאצים, אבל היא קיוותה שתהיינה מחוות אשר יעכבו את הנאצים עד להגעת הצבא האדום. כמחווה של "רצון טוב" מצד אייכמן, הועברו ביולי 1944 רכבות משא שעליהן 21 אלף יהודים למחנה שטרסהוף (ליד וינה). רובם היו לעובדי כפייה וכ-13,500 מהם שרדו. כיום אנו יודעים כי היהודים הועברו למחנה שטרסהוף על פי הצרכים של הגרמנים וללא כל קשר לפעולות קסטנר, אולם קסטנר, אז, לא ידע זו ויתרה מכך, בעת שהייתם במחנה דאג קסטנר שהיודנרט בבודפשט, ונציג הג'וינט בג'נבה ישלחו לשטרסהוף מוצרי מזון, רפואה ואחרים שסייעו להישרדותם.

על כך אמר השופט אגרנט: "אמנם הצלת 15,000 היהודים שהגיעו לשטרסהוף הייתה הונאה של אייכמן, בהיענותו לבקשת קלטנברונר ובלשקה – ראש עיריית וינה, אך לקסטנר היה יסוד להאמין שאמנם אייכמן נענה לבקשתו להצלה רחבה, במסגרת המשא ומתן שניהלו השניים."

אחת הטענות של אלו המאשימים את קסטנר, אומרת, כי קסטנר שכבר החזיק עותק של דו"ח וְרְבַּה-ווצלר, לא רצה לסכן את המשא ומתן ולכן לא הפיץ אותו. אולם רוב ההיסטוריונים טוענים כי הארגונים היהודיים בהונגריה היססו לפרסם את הדו"ח כדי לא לגרום לבהלה. ורבה כתב בספרו "אינני יכול לסלוח" (1962) כי על אף שתוכן הדו"ח היה בידי ההנהגה היהודית בסלובקיה ובהונגריה כבר בראשית מאי 1944, לפני תחילת הגירושים המאסיביים מהונגריה, לא הופץ המידע בקרב המיועדים להשמדה. הוא סבר כי שבירת המעטה הסודיות של מחנה אושוויץ הייתה מונעת את השמדתם של יהודים רבים.

פרופ' יהודה באואר סיפר כי על פי הצעת קסטנר הקים היודנרט משרד במטרה להזהיר את הקהילות בערי השדה לא לעלות על הרכבות אולם מנהיגי הקהילות המקומיות (היודנרטים) סירבו לעשות זאת.

גם לאחר כשלון שליחותו של ברנד, המשיך וועד ההצלה במשא ומתן עם אייכמן ואנשיו וקסטנר אף הצליח להגיע להישג קטן, כאשר הצליח לשכנע את הגרמנים כי 600 הסרטיפיקטים שניתנו בהסכם עם אייכמן, היו בעצם סרטיפיקטים למשפחות ולא ליחידים, ולא רק זאת, ברגע האחרון צורפו ל"משפחות" כמה יהודים בודדים וכך הצליח קסטנר לנפח את רשימת ה-600 ולהציל 1,684 איש…

קסטנר לא רצה להיות מעורב בכתיבת רשימת הניצולים, כדי שלא יופעלו עליו לחצים בעיר הולדתו קלוז'. וכך, אוטו קומוי הטיל על נציגי כל הזרמים ביהדות הונגריה לארגן את רשימות היוצאים ודאג שתהיה בהן נציגות של פליטים מפולין וסלובקיה וכך קיבלה הקבוצה את הכינוי "תיבת נוח".

העלות הגבוהה של המסע, הגיעה לסכום האסטרונומי באותם ימים – 1,000 דולר לאדם (בערכים של היום, 15,000 דולר). העלות כולה מומנה על ידי עשירי הקהילה היהודית שבכך רכשו את מקומם על הרכבת שיצאה לדרכה ב-30/6/1944. איתם היו על הרכבת הרבי מסאטמאר, הרב יואל טייטלבוים ואשתו הרבנית אלטא פייגא, קבוצה של יתומים מפולין וקבוצה של כמה מאות מקלוז', שכללה גם ידידים של קסטנר וכמה עשרות קרובי משפחתו ובהם אמו, אשתו ואחיו, הרב יהושע מנחם אהרנברג, הרב אברהם דויטש, הרב יונתן שטייף, הרב מאיר וייס, הרב אליעזר חיים בלום האדמו"ר מקאשוי, הצייר פסח עיר-שי, מבקר האמנות אויגן קולב, המנהיגים הציוניים ד"ר ניסן כהן וד"ר בן-ציון קאודרס והפסיכיאטר לאופולד סונדי.
בין הצעירים יותר היו הפרופסורים לעתיד: יהודה בלום, שושנה בלום-קולקה, יעקב זוסמן, שאול לדני ולדיסלאב לב, עולה הגרדום יעקב וייס, הכוריאוגרף יונתן כרמון, הסופרת יהודית רותם ואיש העסקים והפילנתרופ פיטר מונק.

עוד הייתה על הרכבת, לאה, ביתו של אוטו קומוי. קומוי עצמו סירב להתפנות ברכבת. וכך כתב ביומנו: "לעולם לא אוכל לדרוך על אדמת ארץ ישראל עם ראש מורם אם אבחר עכשיו להציל את חיי". ב-1/1/1945, זמן קצר לפני שחרור בודפשט, נחטף אוטו קומוי בידי אנשי צלב החץ ונרצח בשל פעילויות ההצלה שלו.

קסטנר קיווה כי הרכבת הזו תהווה תקדים ואחריה ייצאו רכבות נוספות תקווה שלא התגשמה ורכבות הצלה נוספות לא יצאו עד לשחרור הונגריה בינואר 1945.

הצנחנים.

באופן מוזר וטרגי הצטלבה דרכו של קסטנר עם פרשת הצנחנים היהודים. במהלך מרץ-אפריל, הוצנחו בהונגריה צנחנים מארץ ישראל, בתחילה ב-15/3/1944חנה סנש (שצנחה עם ראובן דפני, יונה רוזן ואבא ברדיצ'ב ביוגוסלביה, ליד הגבול ההונגרי) וב-13/4/1944פרץ גולדשטיין ויואל פלגי (עם עוד שני אנשי צבא בריטיים).

לשם מה נשלחו הצנחנים?
רשמית, משימתם הייתה איסוף מודיעין על מצב התעשייה ההונגרית ואם יתאפשר, ארגון התקוממות מזוינת נגד הגרמנים. אולם באותה עת בעלות הברית כבר הניחו כי המלחמה עומדת לפני סיום ולפי כך, לא היה ממש ערך למודיעין תעשייתי, ואילו "ארגון מרד" כבר נשלל בעבר על ידי יהודי הונגריה שהניחו שרק שמירה על שקט יכולה להצילם.

בכל מיקרה, לראייתו של קסטנר, הגעת הצנחנים רק סיכנה את פעילות ההצלה שלהם והחשש היה שאם יקשרו בינם לבין הצנחנים, המשא ומתן יופסק וכך גם התקווה להציל את יהדות הונגריה.

צנחני מעגן: פרץ גולדשטיין, יואל פלגי, טיבי קידר ויונה רוזן
צנחני מעגן: פרץ גולדשטיין, יואל פלגי, טיבי קידר ויונה רוזן

אני לא כאן כדי לפגוע בזכר הצנחנים שללא ספק עשו מעשה הקרבה אמיץ, אך אם אני מחפש את התועלת שבמעשה, הרי אין שום מעשה הצלה או עזרה אמיתית שניתן לזקוף לזכותם. עיקר פעילותם נועדה לשרת מטרות בריטיות, וגם לכך הם לא ממש הוכשרו כראוי. הצניחות התבצעו ביערות קרואטיה (כיום) שם הם הצטרפו לפרטיזנים של טיטו, אולם רבים מהם היו משתפי פעולה עם השלטונות, וכך, עוד לפני שהצנחנים חצו את הגבול, השלטונות כבר ידעו על מעשיהם.

חנה סנש נתפסה מיד כשחצתה את הגבול מיוגוסלביה להונגריה כשברשותה משדר צבאי בריטי ונדונה למוות בעוון ריגול למען האויב בזמן מלחמה. פרץ גולדשטיין ויואל פלגי הצליחו להגיע אל קסטנר, ששכנע את פלגי להגיע למטה הנאצי ולהציג את עצמו כנציג הסוכנות שנשלח לבדוק את רצינות ההצעה שהביא ברנד. המחשבה הייתה כי בכך יהיה הסבר מניח את הדעת לנוכחותם בהונגריה וכך הם יהיו מוגנים מחד, והפעילות של ועד ההצלה לא תיעצר מאידך. פלגי אכן עשה זאת אולם בהמשך נעצרו הוא וגולדשטיין, עונו ונשלחו ברכבת לגרמניה. פלגי הצליח להימלט מן הרכבת, להסתתר בהונגריה ולהינצל, גולדשטיין נרצח במחנה אוריינבורג שמצפון לברלין.

בין שלל העדים במשפט קסטנר העידה גם קתרינה סנש, אמה של חנה, שסיפרה כי קסטנר התנכר לה בזמן שבתה נעצרה בבודפשט.

השופט העליון אגרנט, כתב "החל מתחילת ספטמבר עשה קסטנר גופו פעולה נמרצת בעניין שחרורה של הצנחנית"; "ביום 14/10 קיימו קסטנר ופרידריך בורן (נציג הצלב האדום בבודפשט) פגישה עם נציגי משרד הביטחון ההונגרי, ובה נתנו אלה הבטחה לשחרר את 3 הצנחנים היהודים תוך ימים אחדים. אך הבטחה זו נתרוקנה מיד מתוכנה, מאחר שלמחרת היום – 15/10 – עבר השלטון לידי סלשי ואנשי צלב החץ והתחיל שוב משטר אימים בהונגריה".

העדויות בבית המשפט הבינלאומי...

ב-13/9/1945, בלונדון, נותן קסטנר תצהיר בפני ועדת החקירה האמריקנית לפשעי המלחמה ובו הוא מתאר את קורט בכר, דיטר ויסליצני והרמן קרומיי כפושעי מלחמה.
בהמשך, נקרא קסטנר מספר פעמים על ידי התביעה האמריקאית במשפטי נירנברג, כדי להשתתף בחקירתם של נאצים בכירים, תוך ניצול הכרתו את מנגנון האס.אס. ובכיריו. בעדויות נוספות שנתן, מסר עדויות בכתב ובעל פה לטובת הקצינים הנאצים האמורים, באמרו שהם סייעו להצלת יהודים ובכך הביא להקלה בעונשם.

על סיועו לבכר כתב קסטנר במכתב לאליעזר קפלן: "לפני שלושה חודשים הוזמנתי בתור עד לנירנברג. השתמשתי בהזדמנות זו כדי לשוחח עם קורט בכר. בכר היה קולונל אס.אס. לשעבר אשר שימש קצין קשר ביני לבין הימלר במשך פעולות ההצלה ושוחרר בינתיים על ידי שלטונות הכיבוש הודות להתערבותי האישית. השיחה נסבה על הנושאים הכספיים המעניינים אותנו." גם תומכיו המובהקים של קסטנר מתקשים להעניק הסבר סביר באשר למה שהניע אותו במתן התצהיר לטובת קציני האס.אס. אולם ישנם מספר הסברים סבירים:

"הנושאים הכספיים המעניינים אותנו" ממכתבו של קסטנר לשר האוצר קפלן היה רמז לסיפור ה"אוצר" שבכר סחט מהיהודים ומיקומו אינו ידוע – מזוודות המכילות יהלומים ומטבעות זהב בשווי מיליוני דולרים. בנוסף, הסוכנות היהודית הייתה זקוקה לעזרתם של בכר ושל יוטנר כדי לאתר חלקים מן הרכוש היהודי שנגזל בהונגריה. עדות קסטנר לטובת בכר נחשבה למחיר זניח בהתחשב בצרכים הלוחצים של "המדינה בדרך", הכסף האמור יכול היה לסייע רבות למדינה הצעירה.

העדות לטובת ויסליצני ניתנה במסגרת מאמצי הסוכנות למנוע את הוצאתו להורג בצ'כוסלובקיה, בתמורה למידע על מקום הימצאו של אייכמן.

חיזוק לטענה כי קסטנר נשלח להעיד לטובת בכר על ידי ראשי המדינה, היא העובדה כי נסיעתו לתת עדות בנירנברג מומנה על ידי הסוכנות היהודית! יש לשער כי המדובר בעסקה: קסטנר יעיד לטובת הפושע, שישחרר בתמורה מידע על כספים ורכוש, שנגזלו מיהודים, או על מצבורי כסף בריטי, שזייפו הנאצים.

מנגד, אלי ריכנטל טוען כנגדו כי גם אם פעל קסטנר בהוראת הסוכנות היהודית כדי למצוא בסיוע בכר את רכושם של יהודי הונגריה, אין זה מסביר מדוע העיד לטובת שלושה רוצחים נוספים. על הטענה שהעיד לטובת ויסליצני כדי למצוא בעזרתו את אייכמן, אומר ריכנטל שהעדות לטובתו התרחשה שלוש שנים לאחר שחל נתק בין אייכמן וויסליצני.
לאור זאת מעלה ריכנטל הסבר אחר:

קסטנר היה סוכן נאצי, לקראת סיום המלחמה תכננו הוא וחבריו באס.אס. אליבי משותף.
כדי להשיג תפקיד בכיר בתנועה הציונית בגד קסטנר בידידיו הנאצים והציגם ב-1945 כפושעי מלחמה. בעקבות כך החלו בני משפחות הקצינים הנאצים בכר, קרומיי וויסליצני להתכתב עם קסטנר ולהפעיל עליו לחץ, תוך שהם רומזים לגבי הבטחותיו של קסטנר. (ההתכתבויות נמצאו בארכיון של קסטנר). לדבריו, קסטנר חשש מפני חשיפת היותו סוכן של הנאצים בבודפשט ובלית ברירה העיד לטובת הקצינים.
יחד עם זאת, יש לזכור, אם קסטנר לא היה משוכנע מעבר לכל ספק שהוא פועל נכון, מצפונו נקי ואין לו ממה לחשוש, יש לשער כי לא היה נותן את העדויות הללו.

מיד לאחר המלחמה הואשם קסטנר בידי כמה אישים ובהם יואל פלגי שסבר שקסטנר הוא שגרם לכישלון שליחות הצניחה שלו. ראש המשרד הארצישראלי בבודפשט, משה קראוס, האשים את קסטנר שבגינו נכשלה הצלתם האפשרית של יהודי הונגריה. בעקבות ההאשמות, חשש קסטנר לעלות לישראל, אולם בסופו של דבר ב-1947 עולה קסטנר לארץ ומתמנה להיות דוברו של שר המסחר והתעשייה ד"ר דב יוסף ואף כמועמד מפא"י לאספה המכוננת (הכנסת הראשונה) ולכנסת השנייה. עוד תפקידים שמילא היו דובר משרד המסחר והתעשייה, מנהל השידורים של קול ישראל ואחד מעורכי ביטאון מפא"י בהונגרית, "אוי קלט".

באוגוסט 1952, עיתונאי ירושלמי, הזוי ולא מוכר בשם מלכיאל גרינוולד, כותב בעלונו "מכתבים לחברי המזרחי" מאמר ובו הוא האשים את קסטנר כי הלה הכשיר את הקרקע לרצח יהודי הונגריה על ידי הנאצים והשתתף בגזל רכושם על ידי קורט בכר. גרינוולד נהג לחבר מכתבים זועמים בשלל נושאים, הוא היה כותב מעין "פשקווילים", משכפל אותם, ושולח לחבריו בתנועת ה"מזרחי" והכל על חשבונו. רובם יש לשער לא נקראו ובוודאי שאיש לא לקחם ברצינות, אך לא עוד! עלון מספר 17, בו כתב:

" אני רואה אותו כרוצח בעקיפין של אחי היקרים … בגלל מי ועל חשבון מי נסעת בשנת 1946 בסתר וכגנב בלילה לנירנברג, כדי להשתתף במשפט פושעי המלחמה הגדול ביותר בתולדות העולם, והפעם כעד סניגוריה לטובת אס.אס אוברשטורמבנפיהרר קורט בכר, רוצח שודד שניצל את אחינו בהונגריה ומצץ את דמם… אני נותן לכם תשובה והסבר: את עצמו הוא רצה להציל, כדי למנוע שבכר יגלה לפני בית המשפט הבינלאומי את ‘העסקים’ ומעשי השוד המשותפים … היכן המיליונים מכספי יהודי הונגריה שלא נמסר עליהם דין וחשבון?… לא פחות מ-52 קרובי משפחתו הציל ומאות יהודים אחרים… קנו אצל קסטנר את הצלתם בתשלום מיליונים! כך הציל קסטנר את חברי מפא”י… כמה בעלי פרוטקציה שמהם הרוויח קסטנר אלפים, אבל אלפי ציונים ותיקים, אנשי מזרחי ויהודים חרדים, השאיר קסטנר בגיא צלמוות."

וחתם:
"ריח של פגר מגרד את נחירי, את ד”ר קסטנר צריך לחסל!"

העלון ובו המאמר מגיע לידי שר המסחר והתעשייה, דב יוסף, מעסיקו של קסטנר.

העלון שפתח הכל
העלון שפתח את הכל

המשפט והמהפך…
קסטנר נטה לוותר על תביעת הדיבה, אולם מכיוון שהיה עובד-מדינה ובעידוד השר דב יוסף החליט היועץ המשפטי לממשלה דאז, חיים כהן, להעמיד לדין את גרינוולד בגין הוצאת-דיבה כדי למחות את ההאשמות שאיימו להכתים את שמה של מפא"י.
וכך מצא את עצמו קסטנר "כבול" בידי היועמ"ש שהגיש בשמו את תביעת הדיבה, מה שיתברר כטעות גורלית. המשפט שנמשך כשנה, הפך לדיון מפורט על שואת יהודי הונגריה.

מה שהחל כתביעת דיבה כנגד גרינוולד, הפך בידי עורך דינו, שמואל תמיר (לימים שר המשפטים בממשלת בגין), לכתב האשמה חריף כנגד ראשי היישוב, הסוכנות ומפא"י שלטענתו, גיבו את קסטנר ופעולותיו והשתיקו במתכוון את הידיעות על ההשמדה לפי הוראת הבריטים ותוך שיתוף פעולה עמם.

עורך הדין שמואל תמיר בזמן משפט קסטנר
עורך הדין שמואל תמיר בזמן משפט קסטנר

למרות היות התיק עניין אזרחי שולי, תמיר (איש האצ"ל) בחושיו הבריאים, מבין את חשיבות המשפט והיכולת להפוך אותו למשפט כנגד השלטון (מפא"י). הוא מוכן לקחת על עצמו את הייצוג המשפט ובתנאי אחד – שמלכיאל גרינוולד לא יפריע!
התביעה עדיין לא מבינה את שהולך לקרות, מתייחסת למשפט כעניין אזרחי שולי ושולחת אל המערכה את התובע, עו"ד שלמה תל סגן פרקליט מחוז ירושליים. אבל שמואל תמיר הופך את המשפט ממגננה למתקפה על הנהגת היישוב ואף דורש לזמן את ראש הממשלה שרת לתת עדות על הכשלת משימתו של יואל ברנד. בינתיים לתביעה יורד האסימון והתובע מוחלף על ידי עו"ד חיים כהן, היועץ המשפטי (לימים שר המשפטים ומשנה לנשיא בית המשפט העליון).

תמיר האשים את קסטנר בשיתוף פעולה עם הנאצים, בהסתרת הידיעות על סכנת ההשמדה והפקרת יהדות הונגריה למותה רק כדי "להציל את רכבת המיוחסים". כמו כן, טען כי הוא הכשיל את שליחותו של יואל ברנד, הפקיר את שלושת הצנחנים ובפעילות למען שחרור קורט בכר. לשם כך אף הביא כעדות את המכתב ששלח קסטנר לשר האוצר אליעזר קפלן, ובו כתב לו: "בכר שוחרר בינתיים תודות להתערבותי האישית".

קסטנר מצידו טען כי לא ידע בוודאות על ההשמדה וטען שגם לו היה מזהיר אותם – לא היו יכולים להימלט או לארגן התנגדות אלא היו גורמים לפאניקה וכך גם המעטים שהוא הציל היו נרצחים. (יש להזכיר כי קסטנר היה משוכנע שפעולתו להביא להצלת רבים ולא מעטים).

דעת הקהל הושפעה במהלך המשפט מהופעתו המרשימה של שמואל תמיר ובעיקר מכתבותיו של אורי אבנרי בשבועון "העולם הזה" שניצל את המשפט להוכיח את טענתו כי השלטון נמצא בידי עסקנים ולא בידי אלה שהיו ראויים לו באמת: אנשי "דור תש"ח".

ב-22/6/1955, הקריא השופט בנימין הלוי את פסק הדין, שזעזע את דעת הקהל במדינה "קסטנר מכר את נפשו לשטן". – לימים הצטער הלוי על המשפט הזה. עיקר צערו נבע מהעובדה כי אמירתו פגעה בדיון הענייני בפרשה. קסטנר לא נכח באולם בעת הקראת פסק הדין ולמחרת בהודעה ב"קול ישראל", השווה את המשפט למשפט דרייפוס.

פסק הדין גרם לזעזוע במדינה ובעולם היהודי והפך למרכזו של דיון ציבורי לקראת הבחירות לכנסת השלישית, בשנת 1955. הציבור בארץ נחלק בדעתו. על רקע פסק הדין פרץ משבר ממשלתי, שבעקבותיו, משה שרת, ראש הממשלה התפטר והרכיב ממשלה חדשה.

אולם בכך הסיפור לא נסתיים.
גרינוולד הגיש תביעה פרטית כנגד קסטנר בטענה שמסר עדות שקר במהלך המשפט כאשר הצהיר שלא העיד בבית המשפט הבינלאומי לטובת קורט בכר. ב-16/3/1956, זוכה קסטנר והשופט קבע כי הוא הצהיר לטובת בכר בבית המשפט הגרמני, שבו הועמד בכר לדין, ולא בבית המשפט הבינלאומי.

ב-20/1/1957 הוגש ערעור על פסק הדין במשפטו של קסטנר. בנאום הפתיחה היועץ המשפטי כהן תקף באופן חריף את קביעותיו של השופט הלוי וטען כי נעשה לקסטנר עוול שלא היה כמותו באף בית משפט בישראל או בכלל.

השופטים בשלל המשפטים הבינו כי אין המדובר בשאלה פלילית אלא מוסרית, שהרי היה ברור לכל בר דעת שקסטנר לא רצח ולא רצה לסייע לרוצחי היהודים, קשה היום לשפוט את מי שפעל אז. אולם הם לא בהכרח הבינו את המשמעות הנפיצה של המשפט שבו מנסים לשפוט מעשה של אדם שפעל מול אנשים שיכלו בכל רגע להוציא אקדח ולירות בו ואיש לא היה שואל שאלות.

ההתנקשות

כחודשיים מאוחר יותר, בליל ה-3/3/1957, מעט אחרי חצות, חזר קסטנר מעבודתו בעיתון. ליד ביתו, ברחוב עמנואל הרומי 6 בתל אביב, המתינו לו 3 מתנקשים בג'יפ חונה. בעת, שיצא ממכוניתו ניגש אליו היורה, שאל אותו אם הוא דוקטור קסטנר, וכאשר הלה השיב לו בחיוב שלף אקדח וירה בו 3 יריות.

הכדור הראשון היה עקר, השני פגע בדלת המכונית והשלישי פגע בקסטנר במותן ופצע אותו אנושות. היורה שב לג'יפ, שהסתלק במהירות מהמקום .קסטנר הובהל לבית החולים הדסה, שם עוד הספיק לדבר עם חוקרי המשטרה לפני שהוכנס לניתוח.

כבר כשעה לאחר הירי החל שירות הביטחון הכללי במאמצים לפענוח ההתנקשות ועוד באותו הלילה נעצרו 7 צעירים שעל פי מידע מודיעיני השתייכו להתארגנות להתנקשות, ושתיאורם תאם את הפרטים שמסר קסטנר, בבית החולים.

 בסיוע תיאור שמסרו עדי-ראיה, אותר הג'יפ בו נסעו המתנקשים ובתוכו נמצא האקדח ועליו תביעות אצבע של צעיר בשם דן שמר. ב-7 במארס הודה שמר בהשתתפות בהתנקשות כנהג ומסר כי מי שירה בקסטנר היה זאב אקשטיין.

החקירה העלתה כי שלושת אנשי חוליית המתנקשים היו: יוסף מנקס (המתכנן), זאב אקשטיין (היורה) ודן שמר (הנהג). ב-7/2/1958 נידונו השלושה למאסר עולם. שלושתם קבלו חנינה ושוחררו שחרור מוקדם מהכלא ב-1963.
תודות לרצח קסטנר, החקירה והמשפט, נתגלה לציבור על עצם קיומו של השב"כ שעד אז דבר קיומו היה חסוי. במהלך המשפט, התברר כי זאב אקשטיין, היה סוכן של השב"כ והושתל בקבוצה המחתרתית בתור מודיע. הוא עבד בשב"כ עד כשנה ורבע לפני הרצח. השב"כ להגנתו טען, כי אקשטיין ניתק קשר עם מפעיליו ונסחף לרעיונות המחתרת. לימים סיפר אקשטיין כי אל קסטנר נורתה גם יריה רביעית, וזו לא נורתה מאקדחו.

מאוחר יותר נודע כי לשב"כ היה מידע כל התכנית להתנקש בקסטנר, והוא אף לווה בידי מאבטח מטעם השב"כ עד כמה ימים לפני הרצח.

מטרידה מאוד העובדה, שעל פרשת קסטנר חל עדיין חיסיון חלקי, מה מסתירה המדינה בחיסיון הזה ועל מי היא מגנה?  בריאיון עיתונאי "גילה" (את מה שהיה ידוע לכל…) השר לשעבר רפי איתן, מבכירי המוסד, כי "הארגון עסק בחיסול יהודים וישראלים מפוקפקים", אז אם לקסטנר היה מידע שסיכן בשנות החמישים את הממסד הפוליטי הישראלי ואת מפא"י,  לא יהיה זה מפתיע לגלות כי חוסל.

דני ברנד, בנו של יואל ברנד כבר נוקט בהאשמה מפורטת:

לדבריו "תפקודם של מנהיגי התנועה הציונית בהצלת יהודים בתקופת השואה הוא פצע פתוח שאינו מגליד"… "את בן גוריון וחבריו לא עניין כלל להציל יהודים, אלא במידה שזה פעל לטובת המפעל הציוני בארץ ישראל". לדבריו, הדבר בא לביטוי במסמך של מקסימיליאן אפולינרי הרטגלס, המזכיר המדיני של ועד ההצלה של הסוכנות היהודית, שבראשו עמד יצחק גרינבוים. הרטגלס יהיה לימים המנכ"ל הראשון של משרד הפנים, בראשותו של השר גרינבוים.

"במסמך כתוב בין היתר ש'יש להשתדל להציל בראש ובראשונה את אלו שיכולים להביא תועלת לארץ ישראל וליהדות… אם ביכולתנו להציל רק 10,000 איש, וצריכים אנו להציל 50,000 שיהיו לתועלת לבניין הארץ ותחיית העם, ומאידך יש מיליון יהודים שיהיו לנו למעמסה, ובמקרה הכי טוב יהיו אלמנט אדיש, עלינו להבליג ולהציל את 10,000 שאפשר להצילם מבין ה-50,000. על אף התלונות והתחנונים של המיליון'."

ב-17/1/1958, במשפט חוזר, זוכה קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, רצח בעקיפין של יהודי הונגריה ושותפות גזל עם הנאצים, אולם נמצא אשם בסיוע להצלת פושעים נאצים לאחר המלחמה. גרינוולד הורשע ונדון לשנה מאסר על תנאי.

בפסק דינו כתב השופט ד"ר שמעון אגרנט כי "קסטנר המשיך עד הסוף במטרה יחידה – למלט את המספר הגדול ביותר של יהודים שניתן היה להציל בנסיבות הזמן והמקום" וכי "רכבת המיוחסים הייתה רק תוצאת לוואי של המשא ומתן הזה". אגרנט קבע גם "שאין מקום לטרוניה על כך שקסטנר כלל במשלוח את אמו ואשתו וציין כי לעומת זאת כמאה מקרובי משפחתו לא הועלו לרכבת ולכן נספו."

ב-1960, לאחר מעצרו של אדולף אייכמן, פרסם המגזין LIFE ראיון שערך עיתונאי נאצי הולנדי וילם סאסן, ב-1956 עם אייכמן. "מסמך סאסן", כפי שנקרא, מצטט מפי אייכמן כך:

"כאמור, שוחחתי על כל הדברים האלה עם ד"ר קסטנר ומסרתי לו בדיוק נמרץ על הפקודה שקיבלתי. הוא הסכים להניא את היהודים מהתנגדותם לגירוש ואף לדאוג לסדר במחנות הריכוז, בתנאי שאעצום עין ואניח למאות אחדות או אלפים אחדים של יהודים צעירים לעלות באורח בלתי חוקי לארץ ישראל. היה זה עסק טוב בשבילי – המחיר של 15,000 – 20,000 יהודים לא היה גבוה מדי תמורת הסדר במחנות. ומשום שקסטנר העניק לנו שירות גדול בכך שסייע לשמירת השקט במחנות, הנחתי לקבוצות שרצה בהן להימלט. אחרי ככלות הכול לא הייתי מעוניין בקבוצות קטנות של כאלף יהודים.

הוא נתן לי את כל היהודים מבלי שנורתה ירייה אחת, בלי הפגנות, ומבלי שהייתי צריך לתת אדם אחד לעזרת המשטרה ההונגרית. הוא הנעים לי את החודשים בבודפשט וחסך לי צרות ומועקות… הוא גרם לכך שרודולף הס בא להתחנן כדי להמעיט במשלוחים. קסטנר עשה לי את השהות במטה לעבודה משרדית נעימה. לאיש אמונים כזה, הכרת התודה שלי הייתה מתן חופש תנועה מלא… נעשינו חברים."

במשפט אייכמן קיבלה התביעה אישור להשתמש רק בחלק ממסמך סאסן, ואייכמן וסנגורו סירבו לאשר את אמיתותו.

לקראת סוף המלחמה הורה היטלר לפוצץ את מחנות הריכוז על יושביהם ולהשמיד עדויות להשמדה. קורט בכר, כנראה בניסיון להציל את עצמו, הצליח למנוע את הרצח במספר מחנות ובראשם ברגן-בלזן, על 60,000 יושביו. בהצהרה בשבועה שנתן קסטנר בלונדון ב-13/9/1945, הודה כי פושעי המלחמה חיזרו אחריו כדי שידאג להם לאחר המלחמה:
אני נמלטתי מגורלם של יתר המנהיגים היהודים … [ו]גם מפני שס"ס שטנדרטן – פירר קורט בכר נטלני תחת כנפיו כדי לבסס בסופו של דבר אליבי לעצמו. הוא היה חרד להפגין, אחרי סתיו 1944, שהוא מתנגד לגרושים ולהשמדות והשתדל בעקביות לספק לי ראיות לכך שהוא מנסה להציל את היהודים. ס"ס האופט שטורם-פירר ויסליצני הבטיח לי פעמים חוזרות שלפי דעתו אין גרמניה יכולה לנצח במלחמה. הוא האמין שע"י [ש] השאירו אותי בחיים וע"י עשיית כמה ויתורים במערכה נגד היהודים יוכל להיות לו עד הגנה, כאשר הוא והארגון שלו יצטרכו לתת את הדין על מעשי הזוועה שלהם".
כך שיוזמת הפסקת ההשמדה הייתה של הקצינים הנאצים, אולם ללא ספק, הם עשו זאת מתוך הבנה שקסטנר יעיד לטובתם בנושא. גם השופט אגרנט קיבל את הטענה הזו "כאפשרות סבירה – כי מצדו קיווה קסטנר … כי שיקולם "האליביסטי", יהיה בו כדי להגביר את רצונם לעשות את הכל על מנת להבטיח את ביצוע פקודתו של הימלר על ידי מפקדי מחנות הריכוז ולמנוע שפיכות דמים שם בימים האחרונים של המלחמה".

בימי ההיסטוריה, קסטנר הוקע כמשתף פעולה עם הנאצים, אבל האם זה כך?

אין ספק כי קסטנר ניסה להציל את יהודי הונגריה, ורכבת עם 1684 יהודים יצאה לדרכה. אין ספק כי קסטנר היה משוכנע שעוד רכבות שכאלו יצאו, האם נאשים אותו רק בגלל שלא יצאו עוד רכבות למרות שלא הוא הגורם לכך?

ניקולאס ווינטון, איש יקר הוציא מפראג 8 רכבות והציל 669 איש, הוא הפך לגיבור ובצדק.

על סיפורו תוכלו לקרוא במאמר שכתבתי – ניקולאס ווינטון – גיבור אלמוני.

אוסקר שינדלר, מי שהחל את ימיו כתומך נלהב בנאצים, הציל 1,200 יהודים והפך להיות חסיד אומות העולם.

בין אם נבחר בגישה שלפיה הציל קסטנר, בסיוע אחרים, 21,000 יהודים ובין אם נבחר את הגרסה האומרת כי הציל מספר גדול הרבה יותר, הרי ברור שקסטנר היה אחד מגדולי מצילי היהודים בשואה.
גם אם נסתכל על המספר שאין עליו ויכוח, 1684 יהודים ברכבת עדיין מדובר על מסע הצלה רציני.

אי אפשר, לשאול מי הציל יהודים באופן קונקרטי, מי עשה פחות ומי יכול היה לעשות יותר. ניתן להבין כי לפועלם של קסטנר וחבריו היה חלק חשוב בהצלה – הם "הניעו את הגלגל".
הדברים הגיעו לידי כך שקציני האס-אס המעורבים התחילו להציל יהודים מעבר ל"מינימום הנדרש". קורט בכר אף נסע בפקודת הימלר ברחבי גרמניה המצטמקת מיום ליום, השגיח על העברת היהודים לידי הצלב האדום ומנע את הרצח של הרגע האחרון. ישראל קסטנר התלוה אליו, אולי כמעין תעודת ביטוח לבכר אם ייתפס בידי בעלות הברית.

הסעיף הרציני ביותר בו הואשם קסטנר הינו סעיף המתן עדות מצילה לקציני אס.אס. ובעיקר לקורט בכר אולם יש לזכור כי פורמלית, על קסטנר היה להעיד רק על התקופה בה הכיר את בכר, ולא על עברו. ואכן, ב-17/2/1947, העיד קסטנר במשפטי נירנברג לטובת קורט בכר ועדותו חילצה את בכר מחבל התלייה. עדות זו היא שגרמה לשופט בנימין הלוי לקבוע ב-22/6/1955, כי קסטנר "מכר את נשמתו לשטן."

לימים כתב יואל פלגי:
"ואילו אנו טרם השתחררנו ממלכוד עצמנו ועודנו נוהגים לפי הכלל:
אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה;
אם תצא ותחזור – תישפט;
אם תשב ולא תעשה – תשפוט;
ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו: מי ילך אם לא אני? והם ילכו בדעתם, שאם יחזרו – אולי יישפטו בידי אלה שלא הלכו."

מקורות:

  • מאמרים – ד"ר אורי מילשטיין.
  • "במלכודת הרשע, האדישות והסילוף" – דני ברנד.
  • "תיק פלילי 124: משפט גרינואלד – קסטנר" – שלום רוזנפלד.
  • "המשפט הגדול: פרשת קסטנר" – עמנואל פרת.
  • "קסטנר" – מוטי לרנר.
  • "האיש שנרצח פעמיים – חייו משפטו ומותו של ד"ר ישראל קסטנר" – יחיעם ויץ.
  • "יהודים למכירה? משא ומתן בין יהודים לנאצים 1933 – 1945" – יהודה באואר.
  • "האמת על רצח קסטנר: טרור יהודי במדינת ישראל" – איסר הראל.
  • "כחש – פרשת קסטנר" – בן הכט.
  • "בן הארץ הזאת" – שמואל תמיר.
  • "ההיסטוריה בבית המשפט ובית המשפט בהיסטוריה – פסק הדין במשפט קסטנר והנרטיבים של הזיכרון" – מיכל שקד.
  • "ברחתי מאושוויץ" – רודולף ורבה.
  • "קסטנר – גילויים חדשים על האיש ופועלו" – דוב דינור.
  • "מפעל ההצלה בשטרסהוף" – יוז'ף שילר.
  • "מבצע קסטנר" – פטר ס. נאג'.
  • "הנהגת המחתרת היהודית בהונגריה" – יוסף שפר.
  • "ישראל קסטנר, OSS ותיאורית ראש החץ בנירנברג" – שלמה אהרונסון.
  • "האמנם נרצח פעמיים: פרשת קסטנר בראייה מחודשת" – אלי ריכנטל.
  • "אמת אחת ולא שתיים" – יעקב חרותי.
  • "בין קראוס לקסטנר – המאבק על הצלת יהודי הונגריה" – אילה נדיבי.
  • "בין מגן דוד לטלאי צהוב" – דינה פורת ויחיעם ויץ.
  • Anna Porter, Kasztner's train / The true story of Rezso Kasztner, unknown hero of the Holocaust
  • YouTube – תיעוד ווידאו של העדויות ממשפט אייכמן.
  • YouTube – ריאיון עם יוסף (טומי) לפיד.
  • YouTube – ריאיון עם סוזי קסטנר-מיכאלי.
  • הרצאה של דוקטור רוני שטאובר – אוניברסיטת תל-אביב
  • הרצאה של פרופסור דן לאור

עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit