מסתרי "כתר ארם צובא".

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
4/8/2016
מסתרי "כתר ארם צובא".
לכבודו של אמנון שמוש, איש מעיין ברוך שגרם לי לפני עשרות שנים להסתקרן בנושא והיום לחקור אותו יותר לעומק.
חאלב.
בשנת 1165 יוצא יהודי בשם בנימין בן יונה (מִטּוּדֵלָה) למסע של 8 שנים מספרד, דרך אירופה, תורכיה, סוריה, ארץ ישראל, עירק, פרס, דרך חצי האי ערב למצריים, צפון אפריקה וחזרה לספרד.
במסעו מתעד מטודלה את הקהילות היהודיות שפגש בדרכו. הוא מתעד את אוכלוסיית היהודים בקהילות השונות, מספרם, מנהגיהם ואורח חייהם.
ספר המסעות של בנימין מטודלה מהווה גם כיום מקור ידיעות לגאוגרפיה ולאתנוגרפיה של ימי הביניים.
בשנים הללו, הייתה “חאלב” בירת מדינה עצמאית ויהודים מילאו בה תפקידים מרכזיים. בנימין מטודלה דיווח ש"בחאלב" חיים כ-5,000 יהודים.
כיום, “חאלב” היא העיר השנייה בגודלה בסוריה, שוכנת בצפון המדינה ואוכלוסייתה מונה כ-1.9 מיליון תושבים.
למקור השם “חאלב” יש מספר גרסאות:
באמורית "חלב" פירושו "ברזל" או "נחושת", והעיר נודעה כמקור למתכות אלה.
בארמית "חלאבה" הוא הצבע הלבן, וייתכן שהכוונה היא לשיש הלבן המצוי בסביבת העיר.
ואגדה אחרת מפרשת את השם מהשפה הערבית, מהפועל "לחלוב" (בעבר – "הוא חלב")  לפי אגדה זו קשור השם לאברהם אשר חלב את צאנו במקום זה והאכיל את העניים.
אולם ל"חאלב" שם נוסף, "ארם צובא", שם שהיה בשימוש היהודים וכנראה שמקורו בשם אחד השבטים הארמיים שמרכז ממלכתם היה בעיר. יהודים הגיעו ל"חאלב" כבר בסוף בית ראשון, והקהילה היהודית שמרה על נוכחות קבע מימי דוד המלך ועד שלהי המאה העשרים. על פי המסורת, יואב בן צרויה, שר צבאו של דוד המלך, שכבש את ארם צובא (שמואל ב' פרק י') הוא שבנה את בית הכנסת של העיר שאף נקרא "בית הכנסת יואב בן צרויה".
בכ"ט בנובמבר 1947, עת החלטת האו"ם על תכנית החלוקה מנתה הקהילה היהודית כ-17,000 נפש.
לאחר קום המדינה בה' באייר, תש"ח, פורצות בעיר מהומות והיהודים מתחילים לעזוב את העיר, קהילות של יוצאי “חאלב” נוסדות במקסיקו, ארגנטינה, ברזיל, ארה"ב וכמחצית מהקהילה עולה לישראל.
ב"חאלב" נשארים כ-2,000 יהודים בלבד.
אז מהו "כתר ארם צובא"? ומי הם בעלי המסורה?
אחת המהפכות הרוחניות הגדולות ביותר בתולדות האנושות התחוללה, כאשר לקראת סוף תקופת בית ראשון, ובמיוחד על רקע חורבן הבית וגלות בבל (בשלהי המאה ה-6 לפני הספירה), החל עם ישראל להפוך מסורות קדומות לכתבים מקודשים. מרגע זה החל תהליך שנסתיים רק במאות הראשונות לספירה עם יצירת קובץ הספרים המקודשים, התנ"ך. (ובעקבותיו גם הברית החדשה והקוראן).
כאשר בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20, מתגלים במדבר יהודה כתבי יד עתיקים של התנ"ך, מקימים בירושלים, בירת ישראל, את  "היכל הספר" שישמש בית לכתבים קדומים אלו ולכתבי יד מקראיים נדירים אחרים.
אחד החשובים שבהם הינו "כתר ארם-צובא".
מהמגילות שנמצאו בקומראן למדו החוקרים כי לטקסט המקראי היו גרסאות רבות.
צריך להבין כי התנ"ך שהועבר בעל פה לאורך הדורות אגר בתוכו שינויים שנבעו מטעויות או עדכונים שנעשו בקהילות שונות, עדיין לא היה ספר אחד וקבוע. יתרה מכך, גם כשנכתב הספר, הוא נכתב ללא "הוראות העתקה" ניקוד וטעמים, ולכן מקהילה לקהילה היה שוני בצורה ונוסח הקריאה.
כבר במאה ה-4 נכתבו קודקסים (מצחפים) שבוססו על תרגומי המקרא לשפות זרות בצורה של ספר עשוי גיליונות קלף כתובים משני צדדיהם, אך היהודים החלו להשתמש בשיטה זו רק החל מהמאה ה-8 ורק לצורכי לימוד ומדרש. ספרי תורה שנועדו לקריאה בבית הכנסת המשיכו להיכתב בצורה המסורתית על מגילות, ובאותיות בלבד ללא ניקוד וטעמים.
עם המעבר מן המגילה למצחף נרשמו לראשונה גם כל הוראות ההעתקה וההגייה, "המסורה", שעד אז נמסרו בעל פה.
ה"כתר" בה"א הידיעה (תאג' בערבית) הינו תואר כבוד שניתן לכתבי יד עתיקים מעטים בארצות המזרח.
כתר ארם צובא הינו כתב-היד ההדור, העתיק והמדויק ביותר של התנ"ך ומכאן חשיבותו. שורשיו מבוססים על כתבים בני למעלה מאלף שנה: ממגילות קומראן, דרך קטעי המגילות ממצדה ועד לקטעי המקרא שנמצאו בגניזת קהיר.
הוא נכתב בטבריה על פי כל כללי המסורה הטבריינית בשנת 930 לערך.
העיר טבריה, שנבנתה בידי הורדוס אנטיפס בראשית המאה הראשונה לספירה, היוותה במשך דורות רבים מרכז רוחני ודתי חשוב ומשנת 235 היא הייתה מקום מושבם של נשיאי ישראל והסנהדרין.
בימי הביניים הייתה טבריה העיר החשובה ביותר ביישוב היהודי בארץ ובתפוצות, וחשיבותה עלתה אף על זו של ירושלים עיר הקודש.
אחד מן המפעלים החשובים ביותר שנקשרו בשמה של העיר טבריה הוא התקנת סימני הניקוד והטעמים ושמירת נוסח המקרא על ידי הערות המסורה.
כתיבת הכתר.
הכתר הוא תוצר של שיתוף פעולה בין "סופר", כותב האותיות והמילים, ובין "נקדן" או "מסרן" המוסיף את סימני הניקוד, הטעמים והמסורה, מגיה את כתב היד ומסלק ממנו את שגיאות הסופר. סופר הכתר הוא שלמה בן בויאעא, והנקדן הוא אהרן בן משה בן אשר. שניהם חיו במחצית הראשונה של המאה העשירית בטבריה. בן אשר נחשב אחרון בעלי המסורה והסמכותי ביותר.
הכתר נכתב כטופס מופת מקראי, שממנו יגיהו הסופרים והנקדנים את כתבי היד שלהם. ומכיוון שנועד להיות מעין מדריך, נכתב בספר כרוך ולא בצורת מגילה, כדי שניתן יהיה לדפדף בו ללא המאמץ הכרוך בגלגול הקלף. בשולי הדפים כתב בן אשר אלפי הערות זעירות, חלקן בנות אות אחת בלבד, למשל: האות ל' מעידה על מילה נדירה שאינה מופיעה בשום מקום אחר בתנ"ך, האות ב' מעידה על מילה המופיעה פעמיים.
כמאה שנה לאחר כתיבתו נוסף לכתר קולופון (הערת בעלות).
ב-1943 זכה פרופסור משה דוד קאסוטו לעיין ב"כתר" והעתיק את נוסח הקולופון:
"זה המצחף השלם של עשרים וארבעה ספרים שכתב… שלמה הנודע בבן-בויאעא הסופר… וניקד ומסר אותו… החכם הנבון, אדון הסופרים ואבי החכמים וראש המלמדים… מר רב אהרן בן מר רב אשר… [מצחף זה הוא] סגולת הקראים השוכנים בהר ציון… קודש לה' לא יימכר ולא יגאל… ברוך ה' לעולם אמן ואמן".
ניתן להבין כי: הספר כלל את 24 ספרי המקרא, נכתב בארץ ישראל בידי הסופר שלמה בן-בויאעא, ונוקד, הוטעם ו"מוסר" בידי אהרון בן-אשר, אחרון "בעלי המסורה" וכי הספר מוגדר כ"קדוש" לה'.
נדודי הכתר.
במשך למעלה מאלף שנים נשמר כתב היד בשלמותו בקרב קהילות יהודיות חשובות: טבריה, ירושלים, מצרים, ובעיר “חאלב” שבסוריה.
בתחילה, במשך כמאה שנה, היה ה"כתר" בטבריה ברשותו של אהרן בן אשר, ולאחר מכן בידי יורשיו.
בתחילת המאה האחת עשרה נרכש על ידי אחד מעשירי "הקראים", ישראל בן שמחה מבצרה, שהעניקו לקהילת הקראים בירושלים, ובהוראתו, הכתר שימש לקריאה פומבית וללימוד בשלושת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות, ובשאר הזמן היה חתום ורק רבנים יוכלו בהסדר מיוחד לעיין בו.
ב-1099, בזמן הכיבוש הצלבני נשדד הכתר, השודדים שהבינו את ערכו הרב, חיפשו קהילה עשירה מספיק בשביל לפדות אותו והגיעו לקהילה היהודית האמידה במצריים, שנהגה לאסוף כספים ולפדות ספרי קודש גנובים. כך הגיע הכתר לבית הכנסת הרבני שבפוסטאט, מצרים.
במחצית המאה ה-12 העיד הרמב"ם (משנה תורה, הלכות ספר תורה ח, ד–ה) על כך שהכתר מונח על שולחנו, וממנו הוא מעתיק את ספר התורה שכתב כהלכתו.
ב-1375 היגר נכד-נינו של הרמב"ם, רבי דוד בן יהושע, לחאלבּ וכאן נשמר הכתר במשך מאות שנים בתוך תיבת ברזל שנקבעה בקיר ב"היכל אליהו הנביא", אחד משבעת ההיכלות בבית הכנסת.
הכתר הופך להיות "בבת עינהּ" של קהילת ארם צובה. קדושתו של הכתר בעיני אנשי הקהילה עלתה על קדושת ספר התורה שבארון הקודש, והתפתחה אגדה שלפיה ביום שהכתר יֵצֵא מגבולות העיר – תחרב הקהילה.
מסורת זו הסתמכה על אזהרות המופיעות בדף הפתיחה של הספר:
"קודש לה', לא יימכר ולא ייגאל לעולם ולעולמי עולמים. ברוך שומרו וארור גונבו וארור מְמַשְכְּנוֹ!".
חכם יצחק שחייבר, בן הקהילה, סיפר על השמירה ההדוקה של הכתר:
"אנשי הקהילה חששו פן הכתר ייגנב, לכן ייחדו לו ארגז גדול מברזל שהיו לו שני מפתחות, שלא נמסרו ביחד לגבאי אחד, אלא רק לשני אמידים וחשובים, כדי שלא ייפתח הארגז הנ"ל אלא בנוכחות שניהם יחד, ותחת השגחת ועד הקהילה."
חוץ מ"ה"-כתר היו בארם-צובא עוד שלושה כתרים, אחד מהם "הכתר הקטן". נראה, כי כתר זה נכתב באיטליה, ב-1341, בידי סופר אשכנזי, ועיקרו – חמישה חומשי תורה, אחד מקרא אחד תרגום ארמי רצוף, עם ניקוד וטעמים והערות מסורה בין הטורים, עם פירוש רש"י למעלה ולמטה, ועם חומש עברי בלבד באותיות זעירות ובלי תרגום, ניקוד וטעמים בצד. עוד מחזיק "הכתר הקטן" את שיר-השירים עם פירוש רש"י, את חמש המגילות, הפטרות ומדרש המסורה.
בשנות ה-40 של המאה ה-20 הוקם באוניברסיטה העברית בירושלים "מפעל המקרא", שמטרתו הייתה להוציא לאור מהדורת תנ"ך מדויקת ומושלמת.
חוקרי "מפעל המקרא" חיפשו כתב יד מוסמך, עליו יוכלו לבסס את הנוסח המדויק ביותר, ובחרו בכתר ארם צובא העתיק והמהימן. לביצוע המשימה הוחלט לשלוח לחאלב שני חוקרים חשובים, משה דוד קָאסוּטוֹ ויצחק שָמוֹש (יליד חאלב, ואחיו של הסופר אמנון שמוש) במטרה לצלם את דפי הכתר. בשנת 1943 יצאו קאסוטו ושמוש לסוריה, אך נתקלו בסירוב מוחלט לבקשה לצלם את הספר ובוודאי להוציאו מתחום בית הכנסת. הקהילה הסכימה לתת לקאסוטו לבדו לעיין בכתר, בהשגחת אדם מן הקהילה. בחוסר ברירה הסכים קאסוטו, ובמשך כשבוע ימים עיין בכתר ורשם לעצמו רשימות.
אמנון שמוש כתב לפני כמה שנים סיפור קצר, על מסעו של אחיו איזק לחאלב בימי מלחמת העולם השנייה. איזק שמוש, צעיר חאלבי משכיל שהיגר לירושלים ולימד באוניברסיטה העברית, נשלח ע"י מאגנס ובן צבי בחזרה אל סוריה, אל זקני העדה החאלבית, במטרה לשכנעם למסור לידיו את האוצר הקדום של הקהילה. זקני העדה סירבו למסור לאיזק את הכתר. במשך 700 שנה הם שמרו עליו, והאמינו כי ביום שיוצא מן העיר, תיחרב הקהילה. אבל בלילה הגיעו צעירי העדה, בני גילו של איזק, והציעו לו להבריח את הכתר. איזק שמוש סירב: "לא אוציא את הכתר בגניבה". שמוש חזר אל בן צבי ומאגנס בידיים ריקות, וסיפר להם מה שאירע עם צעירי העדה. בן צבי הפטיר באכזבה: "חבל ששלחנו אדם ישר". שמוש מספר כי המשפט הזה לא הניח לאחיו איזק עד יום מותו.
הפגיעה בכתר.
היחס כלפי יהודי סוריה החל להסלים. ב-1925 הותקף הרובע היהודי בדמשק, בשנת 1936, יהודי סוריה הואשמו בציונות והחלו מהומות. במשך כל שנות ה-40 ידעו יהודי סוריה פרעות הולכות ונשנות עד כי בשנת 1945 חלה הרעה גדולה בתנאי החיים של יהודי סוריה: מעמדם הושפל, נאסר עליהם להגר וראשי הקהילות חויבו לגנות בפומבי את הציונות.
יומיים לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 נהר אספסוף ערבי לרובע היהודי ב"חאלב", הרס, שדד ושרף בתים רבים ואת רוב בתי הכנסת.
הרב הראשי של קהילת חאלב, חכם משה טָווִיל, שגר מול בית הכנסת העתיק, סיפר:
"בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת, והכריזו: "פלסטין בִּלָאדְנָא ויָאהוּד כִּלָאבְּנָא" (פלסטין היא ארצנו והיהודים כלבינו). אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת כשהצבא מסייע לו. בית הכנסת חולל, חפצי הקודש נשדדו, הארון שבו היה הכתר נפרץ, הכתר הושלך בחמת זעם על רצפת בית הכנסת ודפיו התפזרו. לאחר מכן הועלה בית הכנסת באש, אך האש אחזה רק בחלקו. למחרת היום הקשה, ואולי עוד באותו היום, נכנסו בחשאי גבאי בית הכנסת אשר בגדדי ובנו שאול בגדדי, לבית הכנסת והצילו את הכתר שלא נפגע בשריפה כלל.
במשך שלושה ימים הסתגרו יהודי “חאלב” הנפחדים בבתיהם, ורק לאחר מכן העזו לצאת. לא היו אמנם נפגעים בנפש, אך החיפושים בין החורבות המפויחות של בית הכנסת העתיק העלו כי כתר ארם צובא נעלם. הסברה הייתה כי עלה באש יחד עם שאר ספרי התורה.
לישראל מגיעות ידיעות כי ה"כתר" נפגע ואבד, וחוקרי המקרא מתאבלים על האובדן, אולם עם תחילת הגעת פליטי הפרעות ב"חאלב" לארץ, מתברר כי הכתר ניצל ונמצא במקום מבטחים.
באדר תש"ח, נמסר בישיבה מיוחדת, כי שרידים מן הכתר נמצאים בידי שמש בית הכנסת והוחלט כי פעולת ההצלה תיעשה בידי הוועד הלאומי והרבנות הראשית. בראש מאמצי ההצלה של הכתר עמד נשיא הוועד הלאומי, יצחק בן צבי שמפעיל את קשריו ומנסה לברר על גורלו של הכתר.
נתברר כי הכתר נשמר במקומות מחבוא בסוריה במשך כעשר שנים והסיפור כאילו נשרף היה לאוזני השלטון וההמון.
שרה חָבֵר, אחת העולות מחאלב, הסכימה להסתכן ולחזור לסוריה כדי להציל את "הכתר", אך כל ניסיונותיה להסתנן לארץ הנעולה עלו בתוהו.
גלגוליו של הכתר מיום הפרעות ועד להברחתו מסוריה אינן ידועות, אולם אמנון שמוש חקר ופירט בספרו על הכתר תשע גרסאות שונות בשאלה מי הציל את הכתר והיכן הוסתר.
מה שידוע בוודאות הוא שבשנת תשי"ז ביקשו רבני חאלב ממרדכי בן עזרא פחאם, יהודי תושב “חאלב” בעל נתינות איראנית שגורש מסוריה כי יבריח את הכתר בכליו. הם  השביעו אותו למסור את הכתר לידיו של הרב דיין בתל אביב, ואף שלחו לרב דיין מסר שהכתר בדרך.
משפחת פחאם יצאה מחאלב לאיסטנבול בדרכה לישראל, כשבין חפציה, בתוך מכונת כביסה ישנה, מוחבא הכתר. סלינה פחאם, אשתו של מרדכי, סיפרה על האירועים:
"הכתר היה בתוך שק מבד. מצאתי חתיכה מרובעת של בד לבן. שמתי בתוכה את הכתר, קשרתי, שמתי בתוך מכונת הכביסה, ומעליו שמתי שק גרעינים, בצל ובגדים".
בב' בשבט ה'תשי"ח (1958), יותר מעשר שנים לאחר שנעלם, ואחרי מסע סודי שארך כחצי שנה, הגיע הכתר לירושלים.
לפי הגרסה הרשמית, הספר נמסר ראשית לידיו של שלמה זלמן שרגאי, לשעבר ראש עיריית ירושלים. לאחר ששכן לילה אחד בביתו של שרגאי, ובקביעתו כי הכתר שייך לכלל ישראל, העבירו לידי הנשיא יצחק בן צבי  ובהמשך הושאל ה"כתר" למוזיאון ישראל והוא מוצג בהיכל הספר.
כשנשאל השליח מדוע מסר את הכתר לידי רשות ממלכתית ולא לידי נציגי קהילת ארם צובה בישראל, אמר כי שולחיו הורו לו למסור את הכתר לידיו של "יהודי דתי מהימן", וכך עשה.
זמן קצר אחר כך התברר שהכתר הגיע לידי הנשיא לא שלם, וכשליש מדפיו חסר. הכתר שהגיע היה בעל 294 עמודי קלף מתוך 487 בכתר השלם, כל חמשת חומשי התורה למעט הפרקים האחרונים של ספר דברים כמו גם הדפים האחרונים של הכתר חסרים, ובהם מקצת משיר השירים, מגילות קהלת איכה ואסתר, וספרי דניאל עזרא ונחמיה.
וגם בשאר ספרי נביאים וכתובים חסרים כמה דפים.
בנוסף חסרו דפי המסורה ודקדוק המסורה שהיו בראש הכתר ובסופו, כתובות שמסרו מידע על כתיבת הכתר, הקדשתו ופדיונו מאויבים.
במשך השנים נעשו מאמצים רבים לאתר את הדפים החסרים מהכתר, או לשחזר את הכתוב בם.
למרות המאמצים הרבים, לא ניתן לקבוע בבירור מה אירע לדפים החסרים: האם נשרפו או הושחתו, או שמא הגיעו למקום סתר כלשהו.
ובכל זאת היו שתי הצלחות: דף שלם מספר דברי הימים אותר אצל משפחה מיוצאי חאלב בניו יורק, הדף צורף לכתר. ועוד רמז אחד נתגלה: קרע של דף מספר שמות נשמר בארצות הברית בארנקו של אחד מיוצאי חלב, ושימש לו כמעין קמע.
המאבק.
ראשי קהילת ארם צובה בישראל תבעו את מדינת ישראל על גזלת רכוש הקהילה. לטענתם, הכתר היה ואמור להישאר בידיהם.
ממסמכים שהוצגו במשפט, עולה כי שגרסת אנשי הקהילה היא אמת, ושהשליח לא דיבר אמת. עוד עולה מהמסמכים כי בבוא השליח לנמל חיפה פגש אותו נציג המדינה ו"שכנע" אותו (באמצעות שוחד) למסור את הכתר לידי הנשיא. עוד עולה שהנשיא בן־צבי ועושי דברו נהגו באדנות ובבוז כלפי רצון אנשי הקהילה. כרבים אחרים בעם היהודי הם התאוו לכתר, ומאחר שהם היו בעלי הכוח במדינה הצעירה הם פשוט לקחו אותו אליהם.
במהלך המשפט לחצו פרקליטי המדינה לפשרה, וזו לבסוף התקבלה למרות התנגדות נציגי הקהילה, הממורמרים בגין זאת עד עצם היום הזה. על פי פשרה זו הבעלות על הכתר תהיה משותפת למדינה ולקהילה, אך הכתר יישאר תחת קורת הגג של מכון בן צבי. הנימוק היה, איך לא? טובת הכתר. הכתר צריך להישאר במכון בן־צבי משום שרק בהיותו בידיים ממלכתיות יישמר הכתר ולא יינזק.
ונשאלת השאלה: היכן חלקי הכתר החסרים?
לאורך שנים רבות נטען שהחלקים החסרים הושמדו בשריפת בית הכנסת. (כך גם סיפר אמנון שמוש, בן ארם צובה, בספרו "מישל עזרא ספרא ובניו"), אולם מאז הצטברו ראיות רבות שהפריכו את התיאוריה הזאת, כגון בדיקת החלקים הקיימים של הכתר במעבדה לזיהוי פלילי של משטרת ישראל, שהעלתה כי אין כל סימני פיח או חריכה בחלקים הקיימים; או שני דפים מהחלקים החסרים שהגיעו ארצה לאחר שנים, ואותם שלחו מארה"ב אנשים יוצאי ארם צובה, ששמרו אצלם את הדפים למזכרת או כקמע.
חוקרים פרטיים טוענים כי הכתר הגיע לארץ בשלמותו, וכאן נשדדו ממנו חלקים. גם במשפט, ההתייחסות לכתר היא כאל כתב יד שלם. לא נזכר שם אפילו ברמז שקרוב לשליש מדפי הכתר אינם.
הוכח כי בניגוד למסופר, כי שרגאי קיבל את הכתר ולמחרת היום העביר אותו לידי הנשיא, בעצם הכתר נמסר לידי הנשיא קרוב לשלושה שבועות מאוחר יותר.
אספן היודאיקה שלמה מוסאיוף העיד במהלך ראיון טלוויזיוני כי בשנות השמונים של המאה הקודמת הגיעו אליו שני סוחרי יודאיקה ובידם מזוודה. הם הציעו לו "סחורה" שהייתה לא פחות מאשר חלקי הכתר החסרים, תמורת סכום של מיליון דולר. מוסאיוף טען בראיון כי באותה העת לא היה בידו סכום כסף גדול כל כך, ולכן העִסקה לא התקיימה.
מצב הכתר מחמיר
בארכיון של המכון, מסמכים המראים כי מצבו הפיסי של הכתר התדרדר עד מאוד בשנים שבהן הוא נשמר במכון. מסמך משנת 1971 שנכתב על ידי חוקרים בעלי גישה לספר, נכתב:
"כתר ארם צובא סגור היום בארון משרדי רגיל נעול… כשהוא עטוף באריג. דרך אחזקה זו הביאה לכך שבמשך השנים שרידי כתב היד היקר הזה ניזוקו, וכבר היום יש מקומות בכתב היד שאינם קריאים, כדרך שהיו קריאים לפני כמה שנים".
במסמך פנימי כותב אחד מעובדי המכון לראש המכון כי תצלומי הכתר שנעשו עשרים שנה קודם לכן טובים יותר מגוף הכתר המקורי שבידיהם. היה צורך דחוף בפעולת שימור, אך בשל בעיות בירוקרטיות והיעדר תקציב נדחה השימור עוד ועוד, ומצב הכתר החמיר והלך.
עדויות נוספות שהזהירו מרשלנות רבתי של המכון לא שינו את מצב הדברים, אלא הביאו למלחמת יהודים בין האחראים השונים במשך קרוב לארבע שנים במקום להעביר את הספר לכספת הספרייה הלאומית, שם אפשר לשומרו בתנאים נאותים. מביך לקרוא את דברי אלמנת בן־צבי, רחל ינאית, אשר לוחצת לא להוציאו שכן "למכון יש ערך עם הכתב בתוכו, זה תמצית המכון ויוקרתו". זאת כאשר אנשי המכון ונאמני הכתר סירבו להציגו לציבור הרחב או לאפשר לצלמו והותירו אותו הלכה למעשה כמושא למחקריהם האישיים בלבד.
צחוק הגורל הוא שבמהלך המשפט שבו תבעו נציגי קהילת ארם צובה את מדינת ישראל, העלתה הפרקליטות טיעון מכריע: "רק בהיותו בידיים ממלכתיות יישמר הכתר ולא יינזק". והנה הקהילה שמרה על הכתר במשך מאות שנים מבלי שניזק, בעוד ה"ידיים הממלכתיות" לא מנעו את הנזק שנגרם לכתר בתוך פרק זמן קצרצר של כעשרים שנה.
כמו שסיכם הסופר מתי פרידמן: "סיפורו (של הכתב יד) הוא טרגדיה של חולשה אנושית. הספר הוא תוצר למדנותם של דורות של חכמים בטבריה שניסו לכתוב מהדורה מושלמת של דבר האל. הוא הישג חד פעמי… והוא חולל. הכרך שרד 1,000 שנות היסטוריה זרועת מהמורות ובימינו בגדו בו האנשים שהיו מופקדים על שמירתו. הוא נפל קורבן לאותם יצרים שהוא נוצר כדי למתנם, ונטרף בידי היצורים שהוא עצמו נועד להושיע".
בפברואר 2016 הכריז אונסקו על הכתר כנכס תרבות עולמי בשל ייחודיותו ומאפייניו האוניברסליים.
למי שייך כתר ארם צובא האבוד?
סיפור קורות הכתר מספר סיפור גדול ועצוב אפילו יותר: סיפורה של ההתנשאות הציונית בראשית המדינה כלפי הקהילות היהודיות שעלו ממדינות ערב. התנשאות שאפשרה לא רק את ביזת הכתר מאנשי הקהילה שהגיעו לארץ, אלא גם את הסתרתו ואת הפיכתו לרכושם הבלבדי של חברי אותה קבוצה ‏(בראשה הנשיא בן־צבי‏) שניכסו אותו לעצמם ולמחקריהם.
מתברר שהכתר אינו מקרה חריג. לאנשי בן־צבי היה "תיאבון גדול לספרים עבריים עתיקים מן המזרח".
ד"ר גיש עמית, בספרו "אקס ליבריס" מספר על גזלת ספרי התורה של יהודי תימן. פוגשים שם שמות מוכרים – בן צבי, אנשי מכון בן צבי לחקר קהילות המזרח.
ד"ר עמית חושף בספרו את השיטה: כתבי היד העתיקים, ספרי התורה והמשנה הופקדו בידי אנשי הסוכנות, נארזו בנפרד במכולות, והובטח לרבנים כי יקבלו אותם בחזרה בהגיעם לישראל. חלק מהספרים הגיעו אל הספרייה הלאומית, חלקם אל מכון בן צבי, וחלקם מצאו את דרכם אל השוק השחור. ליהודי תימן שבאו לדרוש את רכושם התרבותי, הקהילתי והפולחני, נאמר שהספרים עלו באש. רק ספרים בודדים הוחזרו לבעליהם לאחר מאבק עיקש.
בן־צבי עצמו שביקר במחנה עדן ב–1959 פתח את ארגזי הספרים "כדי לבדוק היטב אם יש בהם חומר בעל ערך למען המכון לחקר קהילות ישראל במזרח התיכון", כפי שהעיד לימים.
אלה מרבני תימן שביקשו לקבל את הספרים חזרה כשהגיעו ארצה, גילו כי הם נעלמו. אחד מהם כתב מכתב זועם לסוכנות היהודית: "איך נשמרו בארץ הערבים ובארץ ישראל, מקום העברים, נגנבו?" ורב אחד מתאר כיצד רדף אחרי ספריו ואז "איימו עלי שאם אמשיך לנדנד יחייבו אותי לשלם את דמי העלייה לארץ".
הכתר נבזז בישראל.
כפי שנטען בחקירה של חוקרים פרטיים ‏(ובראשם החוקרים רפי סיטון ועזרא קצין‏) נטען שהכתר כלל לא הוצל מהלהבות, אלא נבזז ולא בסוריה על ידי פורעים אלא בישראל, ככל הנראה על ידי נציגי מכון בן־צבי.
החוקרים לא חוששים להצביע על האחראי – מאיר בניהו, מנהל המכון תקופה ארוכה.
הד"ר צבי צמרת שהיה מנכ"ל מכון בן־צבי במשך 26 שנים הודה כי "מאיר בניהו שהיה מנהל המכון תקופה ארוכה, אחראי להיעלמות 'עשרות' כתבי יד ממכון בן־צבי. נשיא המדינה אז, זלמן שז"ר, התערב בעניין באופן אישי והדברים לא עלו לכדי חקירה".
פחות חמור אבל מקומם לא פחות לגלות שדווקא בארכיון מכון בן־צבי מצבו הפיסי של הכתר הידרדר מאוד.
ביבליוגרפיה
נחמיה אלוני, "טבריה בימי הביניים"
שמחה אסף ול' מאיר, "טבריה", ספר הישוב, כרך שני: מימי כיבוש הארץ ע"י הערבים עד מסעי הצלב.
יצחק בן-צבי, " 'כתר התורה' של בן אשר", מחקרים בכתר ארם צובה.
יוסף עופר, "כתר ארם צובה לאור רשימותיו של מ"ד קאסוטו".
מ' גושן-גוטשטיין, 'האותנטיות של כתר חלב'.
אלכסנדר דותן (לוצקי), "לתולדות בית הכנסת הקדמון בחלב".
הרב יעקב זאב, "תיאור קהילת ארם צובה וסביבותיה בתחילת שנות ה' ת"ר"
תעלומת הכתר: המצוד אחר כתב היד החשוב ביותר של התנ"ך מתי פרידמן.
הטוענים לכתר / רפאל זֵר
J. S. Penkower, "Maimonides and the Aleppo Codex"
עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit