מרטין לותר קינג

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
"….יש לי חלום, שיבוא יום ואומה זו תקום ותגשים את המשמעות האמיתית של עיקרי אמונתה: ‘אנו מחזיקים באמיתות אלו כמובנות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים’." "…יש לי חלום, שיום יבוא ועל גבעותיה האדומות של ג'ורג'יה, ישבו יחד בניהם של עבדים לשעבר ובניהם בעלי עבדים לשעבר אל שולחן האחווה…."
17/6/2018
"….יש לי חלום, שיבוא יום ואומה זו תקום ותגשים את המשמעות האמיתית של עיקרי אמונתה: אנו מחזיקים באמיתות אלו כמובנות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים."
העבדים הראשונים הגיעו למדינת ווירג'יניה ב-1620, ומשם התפשטו לתחום 13 המושבות שהרכיבו את מדינות האיחוד. ב-1700 לערך נחקקו "חוקי העבדות" אשר העניקו לבעלי החוות הלבנים סמכות כמעט מוחלטת כלפי עבדיהם השחורים. ב-1850, נחקק "חוק העבד הנמלט", שקבע כי כל עבד שנמלט יוחזר לאדוניו ולא רק זאת, מי שיסייע לעבד נמלט יסתכן במאסר,ולעומתו, מי שיתפוס עבד נמלט יזכה במענק כספי. אגב, החוק הזה חל גם על מדינות שבהן העבודות אסורה, כלומר, אדם ממדינות הצפון המתנגד לעבדות, אינו יכול לעזור לעבד נמלט.
ב-1861 פורשות מדינות הדרום התומכות בעבדות ופורצת מלחמת האזרחים ורק בינואר 1863 מפרסם הנשיא אברהם לינקולן צו נשיאותי, "הכרזת האמנציפציה", בו הוא מורה על שחרור כל העבדים ובעקבותיו מתקבל התיקון ה-13 לחוקה והעבדות מתבטלת סופית.
העבדות אולי בוטלה, אך מעמד השחורים כאזרחים עוד לא נקבע בבירור.
העבדות אולי בוטלה, אבל חייהם של העבדים וצאצאיהם נשארו חיים מרים.
"…יש לי חלום, שיום יבוא ועל גבעותיה האדומות של ג'ורג'יה, ישבו יחד בניהם של עבדים לשעבר ובניהם בעלי עבדים לשעבר אל שולחן האחווה…."
סבו של מרטין, ג'יימס אלברט קינג, היה חקלאי ביישוב קטן ליד אטלנטה, ג'ורג'יה. כאדם שחור, באותה תקופה, הוא לא יכול היה להיות בעל אדמות. מה שהיה מקובל לאחר "שחרור" העבדים, היה שהעבדים לשעבר קיבלו מבעל האדמות הלבן חלקת אדמה, אותה עיבדו ובתמורה קיבלו חלק מהיבול. כמו כל החקלאים השחורים, הוא עבד קשה מידי והרוויח מעט מדי. בנו של ג'יימס, מרטין (האב), השני מבין עשרת ילדיו, עזב לאטלנטה בהיותו בן 16, עם השכלה של כיתה ו' וזוג נעליים. באטלנטה עבד מרטין בעבודות מזדמנות, במקביל למד ועם הזמן פיתח לעצמו מוניטין כמטיף.
בהיותו מטיף בשתי כנסיות קטנות מחוץ לאטלנטה, פגש מרטין את אלברטה קריסטין וויליאמס, ביתו של מנהל הכנסייה הבפטיסטית שבה הטיף. אלברטה הייתה אישה משכילה, שלמדה מחוץ לאטלנטה  וחזרה לעיר בכדי ללמד. לאחר נישואיהם, עברו קינג (האב) ואלברטה לגור בביתו של אביה, בית ויקטוריאני גדול בשדרת אובורן אשר באטלנטה, ג'ורג'יה. זמן לא רב לאחר מכן, ביקש אביה של אלברטה מקינג (האב) לשמש ככומר עוזר בכנסייתו.
מייקל קינג הבן נולד באטלנטה ב-15/1/1929, בביתם של סבו וסבתו, שני מבין שלושה ילדים, ונקרא תחילה מייקל, על שם אביו.
עם מותו של אביה של אלברטה ב-1931 מהתקף לב, לוקח על עצמו קינג האב את תפקידו ובשנת 1934, לאחר שהוא חוזר מכנס עולמי של איחוד הכנסיות הבפטיסטיות בברלין, הוא מחליט לשנות את שמו ושם בנו ל"מרטין לותר" כאות כבוד לכומר ולפרופסור לתאולוגיה הגרמני, מרטין לותר, מייסד הנצרות הפרוטסטנטית.
מרטין הבן ואחייו נולדו למשפחה מהמעמד הבינוני עם בטחון כלכלי, ובזכות זאת קיבלו חינוך טוב יותר מילד שחור ממוצע. עובדה זו השפיעה ללא ספק על החלטתו לחיות חיים של מחאה חברתית. אביו, שהיה פעיל בסניף המקומי של האגודה הלאומית לקידום אנשים שחורים והוביל קמפיין מוצלח להשוואת שכרם של מורים לבנים ושחורים באטלנטה, היווה עבורו מודל לאומץ לב.
מפגשיו של מרטין הצעיר עם אפליה גזעית היו מתונים אך מעצבים. הפעם המשמעותית הראשונה הייתה כשהחל ללמוד. בילדותו, חבריו למשחקים היו שכניו הלבנים, ובמיוחד בנם של בעלי חנות מעבר לכביש מביתו. כשהגיע זמנם לעבור לבית הספר היסודי, חבריו היו צריכים ללכת לבית ספר אחר ומאותו הרגע הוריהם לא הרשו להם עוד לשחק עם מרטין. עוול זה גרם לאמו להסביר לו את ההיסטוריה של העבדות וההפרדה.
"בפעם הראשונה נודע לי על קיומה של בעיה גזעית, מאותו רגע הייתי נחוש לשנוא כל אדם לבן…"
לימים סיפר קינג על מיקרה שחווה עם אביו עת הלכו לקנות נעליים:
"אני זוכר, כשהייתי קטן איך נסעתי עם אבא לחנות הנעליים בעיר. התיישבנו על הכיסאות הריקים  בחלק הקדמי של החנות. זבן צעיר, לבן, ניגש ומילמל בנימוס:
"אני אשמח לשרת אותך אם רק תעבור לכיסאות שבאחורי החנות."
אבא השיב מיד: "אין שום דבר רע בכיסא הזה, די נוח לנו כאן".
"סליחה", אמר הזבן, "אבל תצטרכו לעבור".
"אנו נקנה נעליים כאן, מקדימה", השיב אבי, "או שלא נקנה בכלל".
ואז הוא לקח אותי ביד ויצא מהחנות. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבא זועם כל כך. הניסיון הזה גילה לי בגיל צעיר מאוד, שאבי לא הסתגל למערכת והוא מילא תפקיד חשוב בעיצוב המצפון שלי. אני עדיין זוכר שהלכתי ברחוב לצדו כשהוא מלמל "לא אכפת לי כמה זמן אני צריך לחיות עם המערכת הזאת, אני לעולם לא אקבל את זה".
פעם נוספת הייתה בבית הספר התיכון, קינג נסע עם מורתו האהובה, הגב' בראדלי, להשתתף בתחרות נאומים בוולדוסטה, ג'ורג'יה וזכה שם בפרס על המקום השני, אולם על הניצחון העיבה הדרך הארוכה הביתה:
" באותו לילה, גברת בראדלי ואני היינו על האוטובוס חזרה לאטלנטה. בדרך עלו כמה נוסעים לבנים לאוטובוס, והנהג הלבן הורה לנו לקום ולתת ללבנים את המושבים שלנו. לא זזנו מספיק מהר לטעמו, אז הוא התחיל לקלל אותנו. כמחאה, התכוונתי להישאר במושבי, אבל גברת בראדלי האיצה בי ואמרה שאנחנו חייבים לציית לחוק. עמדנו במעבר לאורך 145 קילומטרים עד לאטלנטה. אותו לילה לעולם לא יעזוב את זיכרוני. שם זעמתי כמו שלא זעמתי בחיי… "
כבר בתור ילד, היה ברור כי מרטין לותר הבן אינו מוכן לקבל עוולות ודברים כמובן מאליו, הוא היה ספקן ובעל חשיבה מקורית ולמרות שגדל כבנו של כומר, הוא ראה את  הנצרות בצורה ספקנית ולא הסכים עם ה"אמונה העיוורת". כשהיה בן 13, במסגרת שיעור בבית ספר של יום ראשון (בעיקר שיעורי דת), הוא אף התכחש לתחיית ישו, מה שבהחלט הרים גבה או שתיים בסביבתו.
ב-1945, כשהוא רק בן 15 ולאחר דילג על 2 כיתות, נכנס קינג לקולג' "מורהאוס", שם נחשב לסטודנט די בינוני, או כמו שאמרו מוריו "מסוגל ליותר ואינו ממש את הפוטנציאל שטמון בו". אולם לאחר שסיים את לימודי הקולג', ב-1948, עבר לבית הספר "קרוזר", שם התעורר אינטלקטואלית, הצטיין בלימודיו ואף הפך לנשיא השחור הראשון של תלמידי בית הספר.
מרטין לותר הבן בכלל רצה להיות רופא או עורך דין, אך עם השנים שינה את השקפת עולמו והבין שהייעוד שלו להיות איש דת ורועה רוחני. הוא  קרא את אפלטון, אריסטו, לותר, לוק, קאנט ורוסו. הושפע רבות מהיגל (Hegel), מרקס, ואחרים. קינג נחשף לתורתו של מהטמה גנדי, שבעקבותיו בחר לדבוק בעקרון של מחאה ללא אלימות. קינג סיים את "קרוזר" בשנת 1951 עם תואר ראשון בלימודי דת.
ראוי לשים דגש מיוחד על לימודיו של קינג מכיוון שהם עיצבו את דמותו בהמשך דרכו, אולם הדבר לא קל משום שלאורך השנים, אנשיו "ייפו" ו"עיגלו" את הביוגרפיה שלו על מנת להעצים את ערכו הסימלי כמנהיג.
במהלך לימודיו, הגיע קינג למסקנה כי "התנ"ך מכיל אמיתות מרובות שאדם לא יכול להתכחש להן", אבל עדיין לא הסכים עם הנצרות הפונדמנטליסטית והלך יותר לכיוון הנצרות הליברלית.
בשנת 1954 התמנה קינג לכומר ושנה לאחר מכן קיבל תואר דוקטור בתיאולוגיה מאוניברסיטת בוסטון.
{
אגב, חקירה שנערכה ב-1991 גילתה כי חלק ניכר מעבודת הדוקטורט שלו הועתקה מעבודות של סטודנטים אחרים:
"אין ספק, שד"ר קינג העתיק (פלגיאט) את תוכן עבודתו מגורמים שאינם מזוהים במפורש ב"מקורות", או מזוהים בצורה כוזבת, או מזוהים בצורה כוללנית ובדרך כלל במרחק מה מהציטוט" על אף ממצאיה, הוועדה סיכמה כי "אין לתת דעתנו לביטול הדוקטורט של ד"ר קינג שהוא בעל ערך ותורם לידע" ולכן לא נשלל מקינג תוארו האקדמי.
}
אחד האירועים החשובים בחייו של קינג באוניברסיטת בוסטון התרחש דווקא מחוץ לכיתה. ב-1951 הוא פגש את קורטה סקוט, אשתו לעתיד, שלמדה פיתוח קול בקונסרבטוריון למוסיקה של ניו אינגלנד. הם נישאו ב-18/6/1953, על ידי מרטין לותר קינג האב, על הדשא של בית משפחתה של קורטה במריון, אלבמה.
עם סיום לימודיו מתמנה קינג לכומר של הכנסייה הבפטיסטית במונטגומרי, אלבמה. כנסייה מבוססת של שחורים משכילים מהמעמד הבינוני עם היסטוריה של פעילות מחאה לזכויות האזרח. בסוף 1955 ילדה קורטה את ביתם, יולנדה דניז, שלידתה תורמת להחלטת הזוג להישאר בעיר.
חרם האוטובוסים של מונטגומרי
מדיניות חברת האוטובוסים הכתיבה שנוסעים שחורים ממלאים את המושבים מכיוון חלקו האחורי של האוטובוס ונוסעים לבנים ממלאים מושבים מהחזית. נקודת המפגש היוותה תמיד נקודת חיכוך באווירה הגזענית של מונטגומרי, השחורים זכו להטרדות מילוליות ולעיתים גם גופניות.
ב-1/12/1955, עולה אישה שחורה בשם רוזה לואיס פארקס לאוטובוס ומתיישבת בחלקו האחורי של האוטובוס. במהלך הנסיעה חלקו הקדמי של האוטובוס מתמלא וכאשר עולה איש לבן ואין לו מקום, מתבקשת רוזה פארקס לפנות את מקומה. רוזה, תופרת פשוטה, מסרבת, נעצרת ובפעולת ההתרסה היחידה והבלתי מתוכננת שלה, היא גורמת לשרשרת של אירועים שהסתיימו בהחלטת בית המשפט העליון של ארצות הברית, האוסרת על הפרדה באוטובוסים והפיכתו של קינג, שגוייס למאבק ומוביל את "חרם האוטובוסים של מונטגומרי",  לדמות פוליטית ששמה חרג מתחומי מדינת אלבמה.
מארגני החרם, גיבשו שלוש דרישות לחברת האוטובוסים:
1.      הישיבה תהיה על בסיס כל הקודם זוכה.
2.      הנהגים יתייחסו לשחורים בנימוס.
3.      החברה תשכור נהגים שחורים לקווים שרוב נוסעיהם שחורים.
אף לא דרישה אחת בנושא של ישיבה מעורבת באוטובוסים.
כדי לחזק את תביעתם, הוחלט כי שום אדם שחור לא ישתמש בתחבורה הציבורית ביום שני הקרוב, וכך אכן קרה, קרוב ל-20,000 שחורים תמכו בפעולה, ומכיוון שהשחורים היו רוב הלקוחות של התחבורה הציבורית, אוטובוסים רבים נסעו ריקים. חברת האוטובוסים סירבה להיכנע, וראשי המחאה בחרו בקינג להובילם בהמשך המחאה.
החרם נמשך שנה, במהלכה הפך קינג למטרה לאיומים טלפוניים רבים, מעשי אלימות בפועל, זריקת פצצה על ביתו, מעצר בתואנות שווא, נתבע מסיבות שונות ובעקבות כל זאת נעשה מוכר מאוד.
גם מונטגומרי השתנתה. כדי לשרוד את החרם, הקהילה השחורה יצרה לעצמה רשת של נסיעות משותפות, שרות מוניות לא רשמי ואף גרמה לכמה מעסיקים לבנים להסיע את עובדיהם השחורים בעצמם. החרם החל לפגוע בעסקים בעיר, שלא לדבר על חברת האוטובוסים עצמה, שהפסידה 65% מהכנסתה.
אבל במקום לדון בדרישות המוחים, הלבנים ניסו לשים קץ לחרם באמצעים אחרים. חלקם זרקו פצצות על כנסיות ובתי מגורים, וחלקם באמצעות פניה לבתי המשפט בצורת תביעות על הפעלת מערך תחבורה לא חוקי. רק החלטת בית-המשפט העליון שפסק לטובת רוזה פארקס וקבע כי ההפרדה באוטובוסים אינה חוקית, הביאה לסיום החרם.
3 שנים מאוחר יותר, ב-20 בספטמבר, נדקר קינג בחזהו על ידי איזולה קארי, שהייתה ככל הנראה מעורערת בנפשה וחשדה שקינג קושר כנגדה. קינג ניצל תודות לעובדה שכלי הנשק, סכין לפתיחת מכתבים, עבר בין ליבו לאחת הריאות.
השנים הבאות כללו עוד מספר פעילויות והפגנות כגון אלבני ובירמינגהם, וכמובן מספר מעצרים והטרדות, אולם פריצתו הגדולה של קינג לתודעה העולמית נעשתה ב-1963, ב"מצעד הגדול לוושינגטון", שילוב פעולה של 6 ארגוני זכויות אדם המכונים "The big six". קינג נשא שם את נאומו המפורסם, "יש לי חלום" המהווה את שיא הקריירה שלו. בתחילה ממשל קנדי אינו רואה בעין יפה את המצעד וחושב שהמצעד עלול לפגוע בחקיקה בנושא זכויות אדם שהחלה תחת נשיאותו של קנדי, ולגרום למהומות, אולם לבסוף הממשל תמך, סייע בתכנון הלוגיסטי של המצעד ואף דאג שישתתפו בו גם נואמים לבנים.
לקראת המצעד הגיעו כ-250,000 מפגינים לוושינגטון הבירה, 75% מהם שחורים. למעלה מ-2,000 אוטובוסים מיוחדים, 21 רכבות ייעודיות ו-10 קווי תעופה חכורים, וזאת בנוסף לאלפים שהגיעו במכוניות ואמצעי תחבורה ציבוריים.
הם צעדו מאנדרטת וושינגטון ועד אנדרטת לינקולן שם נשמעו נאומים ממובילי המחאה, קינג היה אחרון הנואמים.
"…יש לי חלום היום! יש לי חלום שיום יבוא באלבאמה…  …וילדים שחורים קטנים וילדות שחורות קטנות, יוכלו לשלב את ידיהם עם ילדים לבנים קטנים וילדות לבנות קטנות כאחים ואחיות…"
פרק הנאומים הסתיים בנגינת עוגב ושירתה של ג'ואן באאז  "We Shall Overcome". ההפגנה מהווה אבן דרך בשינוי הגישה של שחורים רבים, כאלו שחששו עד אותו היום להשתתף בהפגנות, ולא הביעו מחאה ציבורית פומבית. רבבות שצעדו יחד, בשתיקה ובסולידריות והכיסוי התקשורתי הרחב, חשף גם ללבנים את תנועת המאבק עבור זכויות האדם בארצות הברית.
"יש לי חלום שיום אחד תקום אומה זאת ותגשים את משמעותה האמיתית של סיסמתה: 'אנו רואים אמיתות אלה כמובנות מאליהן: שכל בני האדם נבראו שווים'. יש לי חלום שיום אחד על גבעותיה האדומות של ג'ורג'יה, יוכלו בניהם של עבדים לשעבר ובניהם של בעלי עבדים לשעבר להתיישב יחדיו לשולחן האחווה. יש לי חלום שיום אחד אפילו מדינת מיסיסיפי, מדינת המדבר, המזיעה תחת חום אי הצדק והדיכוי, תהפוך לנווה מדבר של חופש ושל צדק. יש לי חלום שארבעת ילדיי יחיו יום אחד באומה בה הם לא יישפטו על פי צבע עורם אלא על פי טיב אישיותם."
ב-14/10/1964, בגיל 35 (הצעיר ביותר עד 2014) קיבל קינג את פרס נובל לשלום "על הובלת התנגדות לא אלימה במאבק כנגד אפליה גזעית בארצות הברית". בנאום קבלת הפרס אמר קינג: "אני מאמין שאמת ללא נשק ואהבה ללא גבולות יגידו את המילה האחרונה, לכן הצדק, גם אם מובס זמנית יהיה חזק יותר מרשע שניצח"
מאבקו העיקש של קינג, ויכולתו לסחוף את הקהילה השחורה לא מצאו חן בעיני השלטונות ורוברט קנדי מי שהיה התובע הכללי של ארה"ב, הורה ל-FBI לעקוב אחריו, לבצע האזנות סתר ולתעד את כל מעשיו. הוא אף זומן לחקירות רבות, הוטרד רבות ונעצר סה"כ 29 פעמים. החשש העיקרי של השלטונות היה כי גורמים קומוניסטיים חדרו לשורות הארגון של קינג, מה שהוכח כלא נכון.
ניסיון בוטה יותר נעשה מצד ה-FBI, בהוראת ג'ון אדגר הובר, להשתמש במידע אישי שנאסף בשנות המעקב אחרי קינג על מנת להכפישו, בכדי שהציבור האפרו-אמריקני, הרואה בו מנהיג, ימאס בו. ה-FBI שהיה מודע למערכות היחסים מחוץ לנישואים שמקיים קינג ובגידותיו באשתו, קורטה סקוט שאיתה התחתן ב-1953, תכנן להשתמש במידע שאסף על מנת לרסן את פעולותיו של קינג, אולם ללא הצלחה.
בשנת 1966, מחליטים מנהיגי תנועות המחאה להפנות את המאמץ לצפון ארה"ב, והעיר שיקגו נבחרת  כמוקד לפעולות המחאה. אולם במהלך מצעד בשכונת מרקט פארק נתקלו הצועדים באלימות קשה מצד תושבי השכונות ומהחשש לקורבנות בנפש קינג מחליט להפסיק את פעולות המחאה.
ב-1967 הגביר קינג את נאומיו נגד מלחמת וויטנאם, הוא הרגיש שהמלחמה גם היא מבטאת את הגזענות וכי השחורים נשלחו לשם בכמויות גדולות כדי למות, בעוד הלבנים העשירים מצליחים להתחמק מחובתם. יציאתו של קינג נגד המלחמה הכעיסה את הנשיא לינדון ג'והנסון שמונה לאחר רצח קנדי. ג'ונסון הרגיש נבגד על ידי קינג.
 "אנו חייבים לנוע מאי-החלטה לפעולה, אנו חייבים למצוא דרכים חדשות ולדבר על שלום בווייטנאם וצדק ברחבי העולם המתפתח – עולם שגובל בדלתנו. אם לא נפעל אנו ניגרר במורד מסדרון הזמן הארוך האפל והמבייש ששמור לאלו שהחזיקו בכוח בלי חמלה עוצמה ללא מוסר וחוזק-יד ללא ראות "
           
קינג לא זכה לראות את השינוי שחוללו פעולותיו. בסוף מרץ 1968, יוצא קינג לממפיס טנסי בכדי להצטרף למחאת פועלי התברואה השחורים שביקשו להשוות את תנאי תעסוקתם לאלו של הפועלים הלבנים. ב-3/4/1968 הוא נושא את נאומו "הייתי על פסגת ההר", נאום שבדיעבד מקבל נופך נבואי:
"..אני לא יודע מה יקרה עכשיו, ימים קשים עומדים לבוא. אבל לי זה לא משנה, אני הייתי על ראש ההר, ולא אכפת לי. כמו כל אחד אני רוצה לחיות חיים ארוכים, לאריכות ימים יש ערך. אבל אני לא מודאג בעניין זה עכשיו, אני רק רוצה לעשות את רצון האלוהים והוא זה שאיפשר לי לעלות אל ראש ההר. ואני הבטתי משם, ואני ראיתי את הארץ המובטחת. אולי לא אגיע לשם אתכם אבל אני רוצה שתדעו הערב שאנחנו כעם נגיע לארץ המובטחת. לכן אני מאושר הערב, אני לא מודאג משום דבר, אני לא פוחד משום אדם, עיניי חזו בתפארת בואו של האל"
למחרת, ב-4/4/1968, בשעה 18:01, נורה קינג למוות על מרפסת הקומה השנייה של מוטל לוריין בממפיס, טנסי. צלף יורה בו מהעבר השני של הכביש בעודו עומד על המרפסת ומדבר עם חבריו העומדים ברחוב מתחת. הוא נפגע בצווארו ובראשו ומת שעה לאחר מכן בבית החולים.
הנשיא ג'ונסון מכריז על ה-7/4/1968 כיום אבל רשמי ויומיים לאחר מכן נערך טקס לוויה מצומצם באטלנטה שלאחריו הועמס הארון על עגלת עץ פשוטה רתומה לפרדות בפני קהל של עשרות אלפים. בתחילה נקבר בבית קברות מקומי, אולם בשנת 1977 הוצא הארון והועבר לקבר מפואר ברחבה של מרכז קינג.
לאחר רציחתו, פרץ גל מהומות ב-110 ערים שגבה 28 הרוגים ואלפי פצועים. רק בסיוע הצבא שכחו המהומות.
בעקבות הרצח, נפתחת חקירה יסודית של ה- FBI, וחודש לאחר מכן נעצר בשדה התעופה הית'רו בלונדון, חשוד יחיד, אסיר נמלט בשם ג'יימס ארל ריי. ארל ריי הודה ברצח בכדי להימלט מגזר דין מוות, אולם מאוחר יותר טען כי לא הוא ירה בקינג וטען כי בראש הפעולה עמד אדם ששמו "ראול". מספר חקירות נעשו כדי לאושש או לסתור את תיאוריות הקונספירציה שטענו כי קינג נרצח בהוראת השלטון ובביצוע ה-FBI, מעולם לא נמצאו הוכחות לקיום קשר שכזה.
לאורך השנים, קינג ניסה לשמור על עמימות בנושא דעותיו הפוליטיות במטרה שלא לפגוע במאבק השחורים. הוא טען כי גם המפלגה הרפובליקנית וגם המפלגה הדמוקרטית פגעו בשחורים ולכן הוא אינו יכול לנקוט צד.
וכך גם בנושא היהודי והישראלי, יחסו היה חיובי ואוהד, הוא צידד בזכות הקיום של מדינת ישראל ותמך בישראל בעת הקרבות של מלחמת ששת הימים, תוך שהוא קורא לפתיחת משא ומתן על מנת לסיים את מעשי האיבה. אולם הוא לא בא לבקר בישראל מהחשש שביקור שכזה יהיה נקיטת עמדה שעלולה להעמידו במצב לא נוח, עם מדינות ערב. : "אקלע למצב בו ארור אהיה אם אומר משהו אחד וארור אהיה אם אגיד משהו אחר…"
ניתן להאזין לפרק המלא כאן
עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit