איך הכרתי את המלכה האם?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
החיים שלנו מורכבים מדלתות מסתובבות. אנחנו בוחרים בדלת אחת ולא נדע לעולם מה היה קורה אם היינו בוחרים בדלת אחרת. אם היה משהו טוב בטלוויזיה באותו הערב? אם לא הייתי יוצא לקולנוע? אם לא הייתי יורד לסיני בתאריך הזה? אם לא היו נותנים לה לעבור בגבול? אם ואם ואם.... דלתות מסתובבות.

1/3/2019

מיד אחרי הצבא, וכאשר החלטתי שלימודי רפואה לא יהיו הכיוון לי, עזבתי לארה"ב שם חייתי תקופה. כמו כל דבר בחיי, גם התקופה הזו הסתיימה בבוקר אביבי ויפה, כאשר קמתי בבוקר וכך בלי סיבה, ארזתי את הציוד, מכרתי את המכוניות, החזרתי את הבית וחזרתי לארץ….

חזרתי לארץ, אבל עכשיו מה עושים? לשמחתי, פגשתי במיקרה חבר ילדות, איציק שוורץ, הצעיר מהאחים שוורץ, בעלי מועדון הפורום בבאר-שבע, והלה אמר לי, "בוא אלינו, נסדר לך עבודה". שאלתי אותו "מה זה אלינו? גם אתה עובד שם?" והוא ענה, "לא אני לא, אבל האחים שלי", ככה הבנתי שיש מעמדות בחיים….

אז התחלתי לעבוד בתור ברמן בפורום ושם פגשתי דמות שלה אני חייב את הפגישה עם המלכה האם – רותם!

רותם עבד בבר המקביל לשלי, ורק לפני תחילת הערב או אחריו, יכולנו גם לדבר, רותם שמע שאני צולל ומדריך צלילה ואמר לי "בוא נרד יום אחד יחד לסיני…" ואני אמרתי "יאללה, בכיף…." ובזה נסגר הגולל על הצעה, שלמיטב הבנתי באותה תקופה, בחיים לא תצא לפועל, כי אני בדיוק עברתי לתל אביב ורותם המשיך בחייו.

שכרתי דירה ברחוב וויצמן עם שותפה מקסימה, סיגל, וחייתי חיי כלב פוחזים, כי בתל אביב אפשר רק לחיות חיי כלב פוחזים בגיל הזה.

ערב אחד,  בשיעמומי כי רב, החלטתי ללכת לסרט, לא ידעתי איזה, ולא ידעתי איפה, והאמת לא ידעתי אם בכלל, אבל זה היה הכיוון הכללי. החלטתי לצאת ברגל מהדירה, כי מי מזיז אוטו במרכז תל אביב אחרי שמצא חניה ליד הבית?

מאחר והזמן היה בידי, פסעתי ברחובות העיר המזוהמת, ופתאום, ברחוב צדדי, מופיע מולי, מי אם לא רותם!! לא להאמין, שלום שלום, והלה מזכיר לי את הנסיעה לסיני, לצלול. "בטח", אני אומר לו, "לא שכחתי, אפילו יש לי קבוצה קטנה שרוצה לצאת איתי לשבוע של צלילות"… וכך שבועיים אחרי זה מצאתי את עצמי בדרכי לסיני בראש קבוצה של 6 חבר'ה, באילת אני התעכבתי עוד יום, והם בינתיים התקדמו לדהב.

למחרת בערב, הגעתי למתחם החושות הקבוע שלי, שם פגשתי את הקבוצה, וקבענו שלמחרת על הבוקר יוצאים, מוקדם, כדי לצלול באתר החור השחור, שם רצוי להגיע מוקדם בגלל תנאי הראות.

ואכן, למחרת בשעה 8 בבוקר, הגיע הטנדר שאוסף אותנו, העמסנו ציודים, התיישבנו מאחור, והפקודה "נהגוס, סע" כבר כמעט נשמעה, ואז, זה קרה.

פתאום מהמקלחת של המתחם יוצאת ילדונות, בלונדינית, עיניים כחולות עטופה במגבת קטנטנה והבנות היו כבר על הרכב קוראת לה, "היי קמילה, בואי איתנו, נוסעים לחוף יפה?" ואני אומר להן "מה זה בואי איתנו, אין לנו זמן, צריכים להספיק, עוד רוצים 3 צלילות היום…." אבל רותם חוסם את טיעוני באומרו "היא ממש נחמדה, פגשנו אותה אתמול, בוא נחכה לה, זה ייקח 5 דקות"

מי שמכיר את קמילה, לא יאמין לי, זה לקח בדיוק 5 דקות, והיא התייצבה במלוא בלונדיותה, ארוזה בביקיני אדום ויצאנו לדרך כשאני רוטן תחת שפמי "עכשיו לא נספיק….. אמרתי לכם…"

את הצלילה הראשונה עשינו בריף שמעבר לחור הכחול, ובהמתנה לצלילה הבא, ישבנו בבית הקפה שעל החוף, אני מטפל בציוד הצלילה והשאר מתחרדנים בשמש הנעימה.

ובזמן הזה, רותם מציק לי "היא חמודה, הייתי רוצה לדבר איתה" ואני חסר סבלנו וחסר שכל אומר לו "אז לך דבר איתה, מקסימום תגיד לך לא! מה כבר יש לך להפסיד?" רק באמא שלך , שחרר אותי, יש לי עבודה…..

ורותם, כדרכם של נודניקים כפייתיים, מכרכר ומקרקר סביבי.

בסוף נשברתי, לקחתי את העלם בידי והלכנו לדבר איתה. בערב, כבר הלכנו שנינו (אני והיא, לקשי ההבנה, לא אני ורותם) לטיול רומנטי לאור ירח על שפת הים האדום ואני ידעתי שהשבוע הזה כבר לא יראה אותו דבר. מי חשב שהחיים שלי כבר לא ייראו אותו דבר.

התברר שקמילה, שחיה אז בלונדון, באה לטיול במצריים, אבל היה לה חם, ובמלון המליצו לה לנסוע לסיני, היא השאירה במלון את התיק גב שלה עם הבגדים, לקחה בגד ים ומגבת בתיק קטן, ונסעה לדהב, מכל המקומות….

כשהסתיים השבוע, ברגע מתנגן השיר "נפרדנו כך…." (סתם, אבל זה התאים), אני אמור לחזור לתל-אביב, והיא אמורה לחזור לקהיר, להמשיך את הטיול שלה במצריים, ברגע של חולשה שאלתי אותה "רוצה לבוא לישראל?" והיא בעיני עגל עצובות סיפרה לי שרצתה, אבל בשגרירות בלונדון לא נתנו לה וויזה. חייכי אליה בפה מלא שיניים ואמרתי "בואי איתי, אני רוצה לראות מי לא ייתן לך להיכנס!!!!" וכך הגענו לגבול, וכמובן שלא נתנו לה להיכנס, לנערה אין וויזה.

מי שלא זכה לראות אותי באותו היום, לא ראה איש חדור מוטיווציה, מוטיווציה לכופף את המערכת, והמערכת התכופפה, ואיזה טיעונים, ואיזה הסברים, ואיזה סיפורים…. תקצר היריעה מלספר, אוכל לגלות רק "מה זה לא נותנים לה להיכנס, זו חברה שלי והיא באה להכיר את ההורים לפני שאנחנו מתחתנים…." (כן, מי חשב אז)

עברתי לגור בצ'כוסלובקיה (מי בכלל חשב אז שתהיה מדינה שיקראו לה צ'כיה?!) לראשונה לפני 27 שנה. לא מאמין שאני אפילו אומר את זה. פברואר 1992, עזבתי דירת שותפים במרכז תל אביב ועברתי אל הלא נודע. הלב משך מערבה, לצ'כיה, וכמו שקבע המשורר "כשהלב רועם, ההיגיון נודם".

אז עזבתי חיים, עבודה, חברים ועליתי על המטוס. את הנחיתה בשדה התעופה רוזינייה בפראג, לא אשכח לעולם, לא, לא השדה המודרני שיש היום, השדה הישן. זה שבו המטוס היה מתגלגל ונעצר מול הטרמינל, הדלתות היו נפתחות ואז הנוסעים ירדו והלכו ברגל את אולם בית הנתיבות. ואני, עמוס התרגשות ואדרנלין של פר צעיר, נעמדתי ראשון בדלת המטוס, לצאת מהר, אל אהובתי דאז. עד היום אני יכול לראות בעיני רוחי את החיוכים של הדיילות שריכלו עלי בצ'כית – אז לא הבנתי, היום אני יכול רק לנחש "תראי את הדפוק הזה, בא לצ'כוסלובקיה, בפברואר עם טישירט קצרה….", "כן, חכי שאפתח את הדלת וניראה אותו" צחקקו השתיים…. ואז נפתחה הדלת, לילה, חורף, כפור של מתחת לאפס, ואני כמו סוס החוזר אל אבוסו, לא ראיתי כלום לא שלג ולא קור, הלכתי בגאון אל הטרמינל.
קמילה שחיכתה לי, ולכורסאת הבמבוק שהבאתי לה מדליית אל-כרמל (וזה כבר סיפור ליום אחר) חיכתה לי באולם מקבלי הפנים, היא כבר היתה יותר בוטה מהדיילות "מה אתה מפגר? מה חשבת?" ולימים זה הפך להיות הסלוגן של נישואינו. לא אני לא מפגר, בטח שיש לי משהו חם, פתחתי את המזוודה והוצאתי סווטשירט קל – אז כבר הוחלט סופית שאני כניראה מפגר!
עלינו על רכבת הלילה לברטיסלבה, התגנבנו למעונות הסטודנטים והלכנו לישון בדירה של קמילה, שאותה חלקה עם עוד 5 בנות, 3 בכל חדר.
בבוקר, השכם, המולה בבית, הבנות יוצאות ללימודים, מתארגנות מתלבשות, צוחקות, ואני בדמדומי בוקר, כל מה שאני רואה זה שדיים זזות מצד לצד…. 6 בנות ואני – יו הפנר, תאכל תחת!!!!
לאחר הלימודים, הלכנו לקנות לגאון מתל-אביב (בן דוד רחוק של הגאון מווילנה) מעיל. עד היום המעיל הזה שמור בארון סמל לחכמה ויעילות.
אני יושב לי עכשיו בבית קפה מפונפן, שותה קפה איכותי ואוכל קוראסון, ויכול רק להיזכר, איך צ'כוסלובקיה הקומוניסטית, האפורה, בדיוק החלה להיפתח למערב, איך כל דבר שהיה לו ניחוח אוסטרי נחשב אז למשאת נפש. אז הלכנו עם הזרם, התיישבנו בבית קפה אפנתי (לאותה תקופה), והזמנו קפה. באותם ימים אפורים ברפובליקה הכירו רק קפה שחור, אפילו לא בוץ מן קפה כזה שבקושי נמס במים, והמפונקים, היו מתפנקים במנת שמנת בקפה במקום חלב.
בבית הקפה הצעיר וה"עכשווי" שנפתח, אפשר היה להזמין סוגי קפה שונים:
קפה בוץ – אופן ההכנה – קפה בוץ!
למבינים, אספרסו – אופן ההכנה? קפה בוץ שסיננו ממנו את הבוץ.
קפה לאטה – אופן ההכנה? קפה בוץ על שמנת.
אה כן, והיה גם קפוצ'ינו….. – אופן ההכנה? כמו לאטה, עם מעט קינמון.
אגב, עד היום אני משוכנע שגם את התה, הם עשו מקפה בוץ, לפחות ככה היה הטעם.

היום כשאני רואה מישהי מזמינה "קפה חלש, עם חלב דל שומן, מוקצף, עם כוס מים קרים ליד…" אני יכול רק להיזכר בטעם הנפלא של אותו קפה. או אולי אלו אותם ימים….
יכולתי לכתוב שעות על השנים שחלפו, המדינה הייתה זולה, פשוטה ונעימה, טרם גלי התיירים, לפני שהפכה להיות כמו כל עיר אחרת "מותאמת לתייר", הנסיעה בתחבורה הציבורית עלתה קורונה צ'כוסלובקית אחת, עלויות כניסה לאתרים ולאירועי תרבות היו בדיחה.
אז לא, אני לא "מתגעגע" אבל בהחלט מתרפק.
שבת שלום מפראג, הפלסטית, התיירותית והיקרה להחריד. אבל עדיין, לא הייתי רוצה לגור בשום מקום אחר.

עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit