פרשת פנחס – או העושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
פָּרָשַׁת פִּינְחָס היא הפרשה השמינית בספר במדבר. היא מתחילה בפרק כ"ה, פסוק י' ומסתיימת בפרק ל', פסוק א'. פרשת פנחס היא השנייה באורכה מבין פרשות השבוע, ויש בה 168 פסוקים. לרוב קוראים את הפרשה בסמוך לשבעה עשר בתמוז.
6/7/2018
במסכת סנהדרין של התלמוד הבבלי מסופר על חרטתו של אלכסנדר ינאי באומרו לאשתו שלומציון "אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועין שדומין לפרושין, שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס"
אז מי הוא אותו פנחס ומה מעשהו שעליו זכה בשכרו?
על פי המקרא, פנחס היה נכדו של אהרון אחי משה רבנו. וחז"ל אף אמרו כי פנחס הוא אליהו הנביא.
הרד"ק, רבי דוד בן יוסף קמחי, מגדולי חכמי התורה, מסביר את המחלוקת בין חז"ל האם אליהו הוא פנחס, ואומר כי גם אם אין המדובר באותו האדם, הרי שצירוף המקרים וקנאתם לאלוהים אינה מקרית ויש האומרים כי אליהו הנביא הינו גלגול נשמתו של פנחס.
ומהו אותו מעשה?
בשביל להבין את זה נלך קצת אחורה.
בזמן צאת ישראל ממצרים, מתיירא בלק מלך מואב מעם ישראל שמתקרב אל ממלכתו, הוא מבקש מבלעם לקללם, בתחילה בלעם מסרב, הוא יודע שאלוהים לא ייאפשר לו לקלל את עם ישראל, אולם שק כסף עוזר בשכנוע.
את סיפור מסעו של בלעם כולנו מכירים מספר במדבר:
בלעם יוצא לדרכו על אתונו, בעודם בדרך, מופיע מולם מלאך וחרבו שלופה, האתון רואה אותו וסוטה לשדה בצד הדרך, בלעם, שלא רואה את המלאך, מכה את האתון ומחזירה לשביל. בהמשך הדרך, במקום שבו השביל עובר בין שתי קירות, שוב מופיע המלאך וחוסם את דרכם, הפעם נצמדה האתון לקיר ומעכה את רגלו של בלעם, ושוב הוכתה, ואז, בעברם בשביל צר מאוד, שוב הופיע המלאך ולא הותיר לאתון ברירה אלא להתיישב על הקרקע ולסרב להמשיך. בלעם מכה אותה בפעם השלישית, ואז קורה הנס:
"וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?" (במדבר כ"ב, פסוק כ"ח)
בלעם לא מבין את הרמז, הוא מגיע להר גבוה שממנו ניתן לראות את מחנה ישראל ומנסה לקללם אבל יוצאת לו ברכה:
"מָה אֶקֹּב, לֹא קַבֹּה אֵל; וּמָה אֶזְעֹם, לֹא זָעַם יְהוָה. כִּי-מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ: הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, וּמִסְפָּר אֶת-רֹבַע יִשְׂרָאֵל; תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ." (במדבר כ"ג, פסוקים ח'-י')
בלק משתולל מזעם, ובלעם מרגיעו ועושה ניסיון נוסף, אולם גם הפעם יוצאת לו ברכה:
"לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל; יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ. אֵל, מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם, לוֹ. כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל; כָּעֵת, יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל, מַה-פָּעַל, אֵל. הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד-יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם-חֲלָלִים יִשְׁתֶּה " (במדבר כ"ג, פסוקים כ"א'-כ"ד)
בלק לא מתייאש, הם הולכים למקום אחר ומנסים בפעם השלישית, ומה יוצא? נכון, שוב ברכה במקום קללה:
"מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים; וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ, וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ; יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ; מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר." (במדבר כ"ד, פסוקים ה'-ט')
הפעם בלק כבר משתולל מזעם ומגרש את בלעם "וַיִּחַר אַף בָּלָק אֶל בִּלְעָם, וַיִּסְפֹּק אֶת-כַּפָּיו; וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם, לָקֹב אֹיְבַי קְרָאתִיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ, זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְעַתָּה, בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ; אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ, וְהִנֵּה מְנָעֲךָ יְהוָה מִכָּבוֹד " (במדבר כ"ד, פסוקים י'-י"א) ובלעם עונה לו כי הוא הזהיר אותו שלא יוכל להמרות את פי האלוהים:
"וַיֹּאמֶר בִּלְעָם, אֶל- בלק: הֲלֹא, גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר-שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר. אִם יִתֶּן לִי בלק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב–לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה, לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי: אֲשֶׁר-יְדַבֵּר יְהוָה, אֹתוֹ אֲדַבֵּר" (במדבר כ"ד, פסוקים י"ב-י"ג)
לאחר כישלונו של בלעם ובטרם חוזרו בבושת פנים לעירו, הוא ממליץ למלכי מדיין להחטיא את עם ישראל באמצעות פיתויָן של בנות מואב ומדיין, שישדלו את ישראל לעבוד את ה"בעל פעור".
"אמר להם, אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא" (סנהדרין, ק"ו א'), כלומר, כל זמן שהם מונעים את עצמם מלחטוא ביחסים אסורים (עריות) אלוהיהם מגן עליהם. תוציאו את בנותיכם שיפתו את בני ישראל לחטוא איתן, הן בחטא הזנות והן בחטא עבודה זרה.
 במסכת סנהדרין של התלמוד הבבלי מסופר כי על פי תכניתו של בלעם, בנות מואב השתכנו באוהלים לא הרחק ממחנה ישראל, ורבים מבני ישראל התפתו לזנות איתן. התנאי של בנות מואב היה שהגבר המשדל יסכים לעבוד את הבעל "פעור".
חז"ל תיארו את מלאכת הפיתוי:
בני ישראל רוצים בדי פשתן, המדיינים הושיבו בנות באוהלים, בחוץ מבוגרת שהציעה להם בד במחיר רגיל, ובפנים צעירה שהציעה להם את אותו הבד במחיר מופחת. ככה פעמיים שלוש, ולאחר מכן היו אומרות להם "הרי את כבן בית, שב ברור לעצמך." ועל השולחן מונח כד יין, ומאחר ובאותה תקופה יין נוכרי עדיין לא נאסר, אמרה לו: "רצונך שתשתה כוס של יין?" כיון ששתה בער בו. וזה הזמן שבו היא אמרה לו "אם תרצה שאתמסר לך, עבוד את הבעל" אמר לה: "הלא יהודי אני." – אמרה לו: "ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור" – במילים אחרות "לא תקבל עד שלא תעבוד את הבעל"
בני ישראל שהחלו לעבוד את הבעל, וחטאו עם בנות מואב נענשים בעונש כבד, העונש מתחלק לשניים:
1. עונש מידי אדם:
ה' מצווה על ראשי השבטים להוציא להורג את ראשי העם "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר"
2. עונש מידי שמיים:
מגיפה שמחסלת 24 אלף איש.
"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב: וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן: וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל…וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף: " (במדבר, כ"ה, פסוקים א'-ג', פסוק ט')
אחד החוטאים עם בנות מואב, היה זמרי בן סילוא, הוא שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִי-שַׁדָּי, נשיא שבט שמעון. מכיוון שרבים מהחוטאים היו משבט שמעון באו אנשי השבט אל זמרי שהיה מראשי השבט ודרשו ממנו שיעשה מעשה שיציל אותם. זמרי החליט לקבוע כי אין בזנות עם גויה עונש מוות, והביא ראייה לכך את נישואיו של משה עם בתו של יתרו, למרות שזו התגיירה עבורו. וכדי לבסס את טענתו, הוא החליט לזנות עם כזבי בת צור, בת מלך מדיין ולפרסם את זה ברבים. הוא בא אליה וביקש ממנה לשתף איתו פעולה, אולם היא עונה לו שמכיוון שהיא בת מלך ומורמת מעם, לא הרשה לה אביה לזנות עם כל אחד, אלא רק עם הגדול שבעם ישראל, הוא משה. זמרי לא מוותר ואומר לה כי הוא חשוב ממשה, שכן משה הוא המנהיג של השבט השלישי, שבט לוי, ואילו הוא עצמו מנהיג שבט שמעון, השבט השני.
כזבי הסכימה לשתף פעולה וזמרי אחז אותה בבלוריתה ומביאה אל משה, שם התריס כנגדו ושאל האם כזבי מותרת לו, שכן היא בדיוק כאשתו של משה, צפורה, שגם היא הייתה מדיינית.
כאשר ראה העם את מעשה ההתגרות של זמרי געו כולם בבכי.
כאן מתגלה חולשתו של משה שעומד חסר אונים ולא יודע מה לעשות לנוכח המעשה הנועז: "וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (במדבר, כ"ה, פסוק ו')
רק פנחס מחליט לעשות מעשה, הוא תופס רומח, נכנס לאוהלו של זמרי ודוקר את שניהם למוות. מעשה זה מזעזע את העם, וגורם להם להפסיק את הקשר עם בנות מדיין מה שמביא גם לסיום המגפה.
"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." (במדבר, כ"ה, פסוקים ז'-ח')
והתורה משבחת את מעשהו של פנחס:
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (במדבר, כ"ה, פסוקים י'-י"ג)
חז"ל מפרשים שמעשה פנחס אינו רק מעשה הנובע מזעם, אלא מגובה בהלכה האומרת כי "אם אדם מישראל בועל בפרהסיה אישה גויה, שכדי לגדור את הדבר ולמנוע את חילול השם המתלווה למעשה זה, התירה התורה לאדם החש רגש קנאות לכבוד ה', להמית את הבועל והנבעלת בעת הבעילה עצמה." הלכה זו מכונה בתלמוד: "הבועל ארמית – קנאים פוגעים בו"/
"קנאים פוגעים בו" הינה הלכה יהודית המתירה לאדם המונע מרגשי קנאות דתית להרוג עבריינים באחת משלוש עבירות:
1. מעילה.
2. קללה בשם עבודה זרה.
3. בעילת גויה.
הקנאי רשאי להרוג את העבריינים בלי משפט ובלי ידיעת בית דין. בניגוד להלכה המחייבת עונש מוות על הריגת יהודי, ואפילו יהודי שחטא בחטא חמור, הקנאי פטור מכל עונש.
"כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין ודבר זה הל"מ הוא ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי." (הרמב"ם הלכות איסורי ביאה י"ב ד')
שכרו של פנחס, שניתן לו מהאלוהים, הינו חיי נצח:
"הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל" (במדבר כ"ה פסוקים י"ב-י"ג) לאחר מות אביו, אלעזר הכהן, ממונה פנחס לתפקיד הכהן הגדול.
ואכן פנחס מופיע בתנ"ך עוד הזדמנויות ובזמנים שונים. (יש אומרים לאורך 500 שנה)/
עוד אירוע, דומה שבו מוזכר פנחס הינו סיפור "פילגש בגבעה" ששווה פוסט בפני עצמו. והמדרש אף טוען כי הוא היה אחד משני המרגלים שנשלחו על ידי יהושוע בן נון ליריחו.
פנחס הופך לסמל לקנאות דתית וסיפורו מהווה פולמוס בנושא קנאות ופעילות אלימה, איסור על יחסים בין גזעים, ושאלת ההנהגה האידיאלית.
בעוונותיו, בדמותו של פנחס נעשה שימוש על ידי ארגונים גזעניים כמו הקו-קלוקס-קלן כדי לתת הצדקה לגזענות, מעשי אלימות ולהצדיק רצח במיקרה של יחסי מין ונישואי תערובת בין לבנים ושחורים.
("כהני פינחס" הם חברי ארגון מחתרתי גזעני-דתי בארצות הברית, אשר נוסד בסביבות 1990 ונוקט בפעולות אלימות, כולל רצח, נגד "ערבוב גזעים" (כלומר, נישואין ויחסי מין בין לבנים ושחורים) וכן נגד הומוסקסואלים ונגד מרפאות המבצעות הפלות מלאכותיות. הארגון מממן את פעילותו באמצעות שוד בנקים.)
לאחר מעשה, מצווה ה' על משה להעניש את המדיינים, משה מגייס 12,000 לוחמים, (אלף מכל שבט) והם הורגים את כל הזכרים המדיינים, כולל 5 המלכים, ושובים את כל הנשים. משה מרגיש שזה לא מספיק, שכן הנשים הן אלו שגרמו לבני ישראל לחטוא, ומצווה עליהם להמית כל "אשה ש"יודעת איש למשכב" רק הילדות הקטנות, שאינן ראויות למשכב זכר הותרו בחיים.
אפרופו סטנדרטים כפולים, החטא החל דווקא עם בנות מואב, "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב." (במדבר כ"ה א') אולם בהמשך, בחטא הגדול, במעשה פנחס ובנקמה, מוזכרים רק המדיינים!! ההסבר לכך הוא כי אמנם גם בנות מואב וגם בנות מדיין היו שותפות בחטא, אך ה' לא צווה לנקום במואבים מפני שעם ישראל הוזהר של לפגוע במואבים שכן הם בניו של לוט ומכאן, בני משפחה.
 
מקורות:
– תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין.
– יהודה איזנברג, ‏מי אתה פינחס בן אלעזר?
– פינחס, ב"אנציקלופדיה יהודית"
– פנחס וויקיפדיה
– כתבי ישיבת מרכז הרב.
– כתבי מכון ממרא.
עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit