"משפט פראג" והקשר הישראלי…

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
8/10/2017
"משפט פראג היה בעצם סדרה של משפטי ראווה, שנערכו בהשראתו של סטאלין, ונועדו לחזק את מעמדה של המפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה ובגוש המדינות הסובייטי בכלל. סדרת המשפטים החלה ב-20/11/1952 והיוותה תפנית בגישת בריה"מ לישראל, לציונות וליהדות.
מיד לאחר הכרזת הקמת מדינת ישראל, אחת המדינות החשובות שהכירה במדינה הצעירה הייתה ברית המועצות. בתחילת דרכה של המדינה הצעירה, תמכה בריה"מ בישראל בזירה הבינלאומית, בצירופה לאו"ם ובמקביל העבירה לישראל משלוחי נשק דרך צ'כוסלובקיה. לאחר מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל, החלה התקררות ביחסים בין המדינות לאחר שישראל התקרבה לארה"ב, מה שגרם לאכזבה קשה בקרמלין. בנוסף לכך, תמיכת בריה"מ בישראל עוררה את איבת הערבים לגוש הסובייטי ובריה"מ הרגישה שעליה להפגין בצורה גלויה וברורה את שינוי גישתה לגבי ישראל. חלק מהתהליך הזה היה הפקת "משפט פראג" שהיה משפט ראווה עם גוון אנטי ציוני מובהק. "משפט פראג" לא היה יחיד, קדמו לו משפטים רבים אחרים, אולם משפט פראג היה יוצא דופן הן מבחינת ההאשמות כלפי הנידונים, והן מבחינת העונשים שהוטלו עליהם והפרסום הרב שניתן להם.
בנובמבר 1951 נעצר רודולף סלנסקי, מי שהיה השני בהיררכיה במפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית. (אחרי קלמנט גוטוואלד, מזכ"ל המפלגה ולימים ראש הממשלה).
סלנסקי לאחר מעצרו
סלנסקי לא נעצר לבד, איתו נעצרו עוד מנהיגים של המפלגה הקומוניסטית:
  • רודולף סלאנסקי – (יהודי) ללא ספק החשוב מכולם, לשעבר מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית, השני בהיררכיה במפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית,.
  • בדריך גמינדר – (יהודי) ראש המחלקה הבינלאומית של מזכירות המפלגה הקומוניסטית הצ'כוסלובקית.
  • לודביק פרייקה – (יהודי) ראש הוועדה הכלכלית בלשכת הנשיא.
  • בדריך רייצין – (יהודי) סגן השר הביטחון.
  • ארתור לונדון – (יהודי) סגן שר החוץ.
  • ואברו היידו – (יהודי) סגן שר החוץ.
  • אויגן לובל – (יהודי) סגן השר לסחר חוץ.
  • רודולף מרגוליוס – (יהודי) סגן השר לסחר חוץ.
  • אוטו פישל – (יהודי) סגן שר האוצר.
  • אוטו שלינג – (יהודי) מזכיר המפלגה באזור ברנו.
  • אנדרי סימון (שמו הבדוי של אוטו כץ) – (יהודי) עורך העיתון "רודה פראבו" ("החוק האדום" בטאון המפלגה הקומוניסטית)
  • יוסף פרנקסגן המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה.
  • ולדימיר קלמנטיס – שר החוץ.
  • קרל שואב – סגן שר הביטחון.
14 נאשמים, מתוכם 11 יהודיםוזאת לא בכדי…..
סלנסקי, יליד פלזן ויהודי במקור (נולד בשם רודולף זלצמן, שני מתוך שלושת ילדיהם של שמעון וחיה-רחל זלצמן) הצטרף ב-1921 למפלגה הקומוניסטית, ו"גירמן" את שמו מ"זלצמן" ל"סלנסקי". ב-1950 החל גוטוואלד להפנות לו עורף והאשים אותו בבעיותיה הכלכליות של המדינה. סלנסקי הואשם בבגידה, נידון למוות והוצא להורג ב- 3/12/1952.
מעצרו של סלנסקי, כמו כל המשפט, היה מחזה מתוכנן ומתוזמן היטב:
ב-24/11/1951, הוא ורעייתו יוספה הוזמנו לארוחת ערב שנערכה בבית ראש הממשלה אנטונין זאפוטוצקי לכבוד פרידה ממשלחת סובייטית רמת דרג.
אנטונין זאפוטוצקי
זאפוטוצקי הונחה לעכב את סלנסקי בביתו לאחר עזיבת האורחים, וליידע את השירות החשאי כאשר הם עוזבים את הבית. בינתיים, חדרו אנשי השירות החשאי לביתו של סלנסקי, המתינו במקום ועם כניסת רודולף ויוספה לביתם, הודלקו פנסים מול פניהם וסלנסקי נלקח לכלא רוזיניה כעציר מספר 2359/865.
במהלך ההכנות למשפט, נעצרו עוד רבים אחרים, רובם נעצרו על מנת לשמש עדי תביעה מול הנאשמים המרכזיים, רובם נשפטו לתקופות מעצר, חלקם שוחררו. למטרת סיפורינו, נתעכב על שניים מיוחדים, שני ישראלים:
מרדכי אורן – עסקן בכיר של מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"מ). אורן נולד ב-1905 בגליציה, עלה לארץ ישראל ב-1929, תחילה לנס ציונה הצעירה, וב-1934 התיישב בקיבוץ מזרע.
אורן, שהיה מתומכיה של ברית המועצות היה ממייסדי מפ"ם ב-1948.  בנובמבר 1951, ייצג אורן את מפ"ם ב"וועידת הפדרציה העולמית של האיגודים המקצועיים" בברלין, ובדרכו מברלין לציריך התעכב אורן בפראג למספר ימים בשליחות העיתון "על המשמר". לאחר מספר ימים בפראג, נעצר אורן והואשם בתמיכה באימפריאליזם ובהיותו סוכן ציוני.
אורן נשפט ל-15 שנות מאסר, שוחרר מהכלא ב-1956, וב-1963 היה האחרון שטוהר מההאשמות. אורן נפטר בגיל 80, בשנת 1985.
שמעון אורנשטיין, איש עסקים פרטי שהיה בעברו הנספח המסחרי של ישראל בפראג ועסק בנושאי יבוא הנשק מצ'כיה במלחמת השחרור. אורנשטיין שוחרר ב-1954.
בנוסף למעצרם, בדצמבר 1952 דרשה ממשלת צ'כוסלובקיה מישראל לגרש את הד"ר אריה ליאון קוּבּוֹבִי, מי שהיה הציר הישראלי (שגריר בפועל)  בצ'כולסובקיה ופולין. קובובי, הואשם בהתערבות בענייניה הפנימיים של המדינה, בכך שפעל למען עליית יהודים לארץ ישראל וכי קיים קשרים עם רודולף סלנסקי והוכרז ב"אדם לא רצוי".
המשפט הפומבי נמשך כשבוע, ושודר בשידור ישיר ברדיו הצ'כוסלובקי, לווה בכתבות גדולות בעיתונות וחשיפה פומבית של הפרוטוקולים מבית המשפט. עם סיום המשפט ב-27/11/1952, נידונו 11 מ-14 הנאשמים, למוות בתליה. ביצוע גזר הדין נערך שבוע לאחר מכן, גופותיהם נשרפו ואפרם פוזר בכביש צדדי מחוץ לפראג.
אין זו הפעם היחידה שמערכת החקירה הבולשביקית מייצרת מחזה שבו אנשים מודים באשמה מפוברקת, על מעשה מטופש שלא עשו, מעידים על פשעיהם שלא באמת קרו, מסגירים את חבריהם ולבסוף אף מודים למעניהם על שזיכו אותם במצווה למות למען המפלגה ומנהיגיה. על מנת לייצר משפט ראווה, המערכה הייתה מבוימת ומושקעת, עד כי "העד" מרדכי אורן, שעונה ונחקר במשך ימים ארוכים, הוכשר לתפקידו ואף אולץ ללמוד את השפה הצ'כית בכדי שיוכל לתת נאום מהימן.
ובשביל מה הושקע המאמץ? ב-1934 כבר היה ברור כי סטאלין כאן כדי להישאר. אמנם כבר ידוע היה כי אין מדובר בדוד חביב ובמשטר נאור אלא בעריץ שעמד בראש משטר שדרס כל מתנגד ונהג בקשיחות רבה כלפי מתנגדים פנימיים אמיתיים וכאלו שהמשטר "חשב" שהם מתנגדים. יחד עם זאת, לתומכי המשטר ולאנשים שהתרחקו ממעורבות פוליטית לא נשקפה כל סכנה. לקראת סוף השנה, חל המפנה, מזכיר המפלגה בלנינגרד, סרגי קירוב, נרצח והאשמה המידית נופלת על סטאלין, שהכחיש ואף הוביל את מסע הלוויה. סטאלין ראה בקירוב איום פוטנציאלי על מעמדו.
רצח קירוב היה רק ההתחלה וזמן קצר לאחר הרצח סולקה כל צמרת המשטרה החשאית בלנינגרד, נעצרו אלפי אנשים והחל הטיהור הגדול. עד תום הטיהורים הוחלפו  90% מפעילי המפלגה בכל התפקידים, החל מהפוליטבירו ועד אחרון מזכירי הסניפים. רובם ככולם הוצאו להורג, עשרות אלפי אנשים חדשים תפסו את מקומם במדינה, בצבא, במפלגה, במנגנונים השונים. רובו של "דור המהפכה" חוסל ובמקומו עלו אנשים שהיו חייבים את קידומם לסטאלין. אנשים אלו היו בעלי סממנים זהים שעזרו להם לשרוד – אכזריות, נחישות וזריזות מחשבה.
פסל הענק של סטאלין בפראג
שיא הטיהורים  הגיע ב-1938, עד אז מיליוני אנשים בכל רחבי ברית המועצות נעצרו ורובם נעלמו מן העין. מיעוטם, אלו שנותרו בחיים צצו בחזרה לקראת סוף שנות החמישים כשהשתחררו ממחנות הכפייה. עמים שלמים הוזזו ממקומם (כגון הצ'צ'נים) ויושבו מחדש, מיליוני יתומים נאספו בידי הממשלה לאחר ששני הוריהם נעלמו, כל הצמרת הפוליטית, המדעית, הממשלתית והצבאית הוחלפו, ברית המועצות והמפלגה הקומוניסטית שינו לחלוטין את פניהם. לאחר חיסול שרידי המשטר הישן נותר רק אויב אחד, האויב הפנימי, ה"קומוניסט שאינו קומוניסט אמיתי".
אם נשוב אל גיבורי משפטי הראווה, כעת נוכל להבין למה הם שיתפו פעולה? לא כל מי שנעצר ותוכנן להשתתף במשפט ראווה אכן הגיע אל דוכן הנאשמים. במהלך הכנת המשפטים והכנת ה"עדים" היו כאלו שנמצאו כבלתי מתאימים והחוקרים חששו כי ברגע האמת הם לא "יודו" ויקלקלו את ההצגה. באופן מפתיע, חלק מאלו שלא שותפו במשפטים אף שוחררו ללא כל האשמה. אחרים, נשפטו בחשאי (לדוגמה – גוסטב הוסאק, מי שהיה ברבות הימים נשיא צ'כוסלובקיה), חלקם נידון למאסר לתקופות שונות וחלקם הוצא להורג.
עד כדי כך תהליך ההכנה היה מדוקדק, שלא היה די בשבירת הנאשם ובהחתמתו על הודאה, נדרש ממנו גם לשתף פעולה עם התהליך.
השיטות בהן נקטו החוקרים היו קשות ואלימות. הנחקרים הותשו ברעב, בקור, במכות, נמנעה מהם שינה, נמנע מהם טיפול רפואי, פרובוקטורים ומדובבים הוכנסו לתאיהם, היו איומים בהוצאה להורג, איומים לפגיעה בבני משפחה, ביום  הודאות מצד "שותפים לפשע", הבטחה לעונד קל באם ישתפו פעולה ועוד…   כאשר הבינו הנאשמים כי רומו זה היה כבר מאוחר מדי.
למרות הסרת מסך הברזל מעל צ'כוסלובקיה, והסערה הפוליטית והציבורית שהתעוררה במדינת ישראל עקב המשפט, נכתבו מעט מאוד ספרים בעברית על משפטי פראג, המפורסמים בהם הם ספריהם של מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין (עליהם בהמשך) ופרוטוקול המשפט, כפי שתורגם מ"רודה פראבו" ("החוק האדום" – העיתון הרשמי של המפלגה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה) ונאומו הנמלץ של שר החוץ דאז, משה שרת בכנסת. בעולם הרחב התפרסמו עבודות וספרים רבים בנושא, המפורסם שבהם, ספרו של ארתור לונדון "ההודאה" שהפך גם לסרט בכיכובם של איב מונטאן וסימון סניורה, כמו גם זיכרונותיה של יוספה סלאנסקי שהופיע בעיתון מעריב.
מקורות:
  1. מרדכי אורן – רשימות אסיר פראג, פועלים, 1958.
  2. שמעון אורנשטיין – עלילה בפראג, עם הספר, 1968.
  3. משפט פראג, הוצאת מפא"י, 1952/3.
  4. מאיר קוטיק, משפט פראג , מילוא, 1985.
  5. ויסברג ציבולסקי אלכסנדר, קשר השתיקה, דרור, 1953.
  6. ההיסטוריה של המפלגה הקומוניסטית, מק"י, 1949
  7. ארכיון עיתון דבר
עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit