סיפורו של בניין, ישראל שנות ה-70-80

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
בניין צמרת, כמו כל בניין, גם הבניין שלנו הורכב מערב רב של עם ישראל, רופאים ומהנדסים, שכירים ועצמאיים, מורים ותלמידים, דתיים וחילוניים, חרדים ואוכלי שרצים, צברים ילידי ישראל, עולים ותיקים ופחות וותיקים, הכל מכל וכל, אוכלוסייה יפה.. וכולם חיו בשלום ובשלווה – ואולי אלו רק הזיכרונות שלי בתור ילד. כמו העם, גם הבניין היה מורכב מסך דייריו, כל אחד הביא עמו את דרך חייו, את תרבותו ותבשיליו, והמינון הנכון עזר לייצר חברה מגוונת ומעניינת.
16/6/2018
בוקר יום שבת, 2018, סתם יום רגיל, ואני מכין לבנותיי בורקסים, קצת לפנק. וכמו בכל פעם, בעודי מרדד את בצק העלים, עולים בי זיכרונות וזיכרון אחד מיוחד, היום כבר מותר לגלות, בכל זאת חלפו 40 שנה… בכל פעם שאני עושה בורקס, אני נזכר במישהי מיוחדת, דורית פנחס. לא, אל תתלהבו, לא איזה מאהבת אלמונית שלא חשפתי את דבר קיומה לעולם, דורית יכלה להיות אימא שלי, ובעצם היא הייתה אימא של חברי הטוב, עוזי.
אז למה דווקא דורית בטח תשאלו? אז הנה, בכל יום שישי, אפתה דורית בורקסים לארוחה המשפחתית, בבורקסים של דורית לאיש היה אסור לגעת, ילדיה גורשו מהמטבח כשניסו בהתגנבות יחידים לשים יד על משולש חם וטרי, אבל לי ולדורית היה הסכם סודי, בכל יום שישי אחה"צ, הייתי מתגנב לקומה רביעית, דפיקה מהוססת על הדלת, דורית הייתה מוציאה לי 3 בורקסים חמים, עושה לי עם האצבע ששש…ששש… "זה הסוד שלנו" וסוגרת את הדלת אחריה….
כאלו היו השכנים, כזה היה הבניין.
בניין צמרת, רמב"ם 30, בניין של 9 קומות שבילדותנו נחשב לבניין גבוה, למען האמת זה היה הבניין (כמעט) הכי גבוה בעיר, רק ה-14 קומות התנשא מעליו, ועבורנו זו הייתה גאווה. היום, הבניין עומד מבויש בפינה, מול מפלצות מרובות קומות המכוסות שיש בוהק, אבל עבורנו, זה תמיד יהיה זיכרון ילדות מתוק.
כמו כל בניין, גם הבניין שלנו הורכב מערב רב של עם ישראל, רופאים ומהנדסים, שכירים ועצמאיים, מורים ותלמידים, דתיים וחילוניים, חרדים ואוכלי שרצים, צברים ילידי ישראל, עולים ותיקים ופחות וותיקים, הכל מכל וכל, אוכלוסייה יפה.. וכולם חיו בשלום ובשלווה – ואולי אלו רק הזיכרונות שלי בתור ילד.
את הבניין ניהלה ביד רמה ראש הוועד (האמת, עד היום אני לא בטוח שהיו עוד חברים בוועד) אורה מרון, אורה עבורנו הייתה התגשמות חלום הבלהות של כל ילד, רואה הכל, יודעת הכל ואם זרקת נייר, או דרכת בגינה, יכולת להיות בטוח שאורה תגיע אליך במוקדם או במאוחר, אבל בזכותה נשמר הבניין נקי, מסודר ושקט…
כמו העם, גם הבניין היה מורכב מסך דייריו, כל אחד הביא עמו את דרך חייו, את תרבותו ותבשיליו, והמינון הנכון עזר לייצר חברה מגוונת ומעניינת.
בקומה הראשונה, גרו בעיקר המשפחות החרדיות, 2 משפחות שבחרו לגור בקומה הנמוכה כדי להקל על עצמם בשבתות שבהם לא יכלו להשתמש במעלית. עבורנו, הם היו עולם אחר, מסתורי, עולם שלא הכרנו. בימי שישי הבטנו בבנות המשפחה רחוצות ולבושות בבגדי השבת, האבות עם הקפוטות הגדולות על הראש, וכולם בדרכם אל בית הכנסת. בחג הסוכות, תמיד בנו סוכתם במעבר שמתחת לדירתם, עם כבל חשמל משתלשל מחלון הכביסה, ואנו מהצד היינו צופים בעניין רב, איך במשך שבוע ימים החיים התנהלו בסוכה. הם לא הפריעו לנו ואנו לא הפרענו להם.
עוד בקומה הראשונה, יום אחד הצטרף זוג צעיר, עם 3 בנות קטנות. הוא רופא צעיר, והיא אחות, זכורה לי הפיאט 127 שלו חונה בחניה ואיך הוא היה חוזר מיום עבודה ארוך בבית החולים ולאחריו משמרות במד"א… אותו זוג, ד"ר יצחק לוי – לימים פרופסור לוי המהולל והאישה שלצדו, מרים, הפכו להיות עבורנו לא פחות ממשפחה וכל זה בזכות צלחת עוגיות ותרמוס קפה – לימים יסופר, איך בהגיע המובילים, אימא שלי ירדה ממרומי הקומה שביעית לברך את השכנים החדשים, ומאותו היום, כבר כ-40  שנה, בטוב וברע, בשמחות ובכאב, נשארו ההורים חברים בלב ובנפש.
בקומה השנייה שלטו ברום משפחת שרייבר, אהרון וציפי וכמובן יוסי וחגית שהיו חלק מחברת הילדים שעליה עוד יסופר.
את הקומה השלישית לא ניתן היה לפספס, מצד אחד משפחת עמית, וביתם שרון שהייתה הלמדנית של הבניין, וממולם, משפחת יוסף, משפחה הודית ובראשם האם סגולה שהייתה אמונה על הבישולים, והריחות. גם למשפחת יוסף היה נציג בחבורתנו, אמיר שלימים אפילו לחו"ל הראשון שלי נסענו במקרה יחד.
בקומה הרביעית, משפחת פנחס. האחים הגדולים יעקב ומנחם, ובן הזקונים עוזי שהיה חברי הטוב. תקצר היריעה מלספר על מעללינו המשותפים, אבל אני דווקא אתעכב לספר על ההורים, את דורית והבורקסים כבר הזכרתי, ורפי ייזכר לעד כ"רפי מהמכבסה" מכבסת רפי המיתולוגית. איש שתמיד חיוך נסוך על פניו, ואם יש שליחות שאהבתי לעשות, זה ללכת לרפי למכבסה כשזו עוד שכנה בעיר העתיקה, כי שליחות שכזו טמנה בחובה לא רק מפגש מרתק עם איש אדיב וחייכן, אלא גם את ההזדמנות להריח את ריח הקפה הקלוי מהחנות הסמוכה….
בקומה החמישית זכורים לטוב משפחתו של דני גזית, גם הם הצטרפו לחבורה של הורי ומשפחת לוי ונסיעות המשותפות לסיני, הם היו חלק ממחנה האוהלים שהקמנו על שפת הים, אבל בעיקר זכור לי איך קינאתי בבנם, שלא רק שהיה לו אוסף לגו יותר גדול משלי (ולי היה אוסף גדול מאוד) אלא שאביו בנה לו קופסאות עץ, עם תאים, וכל הקוביות שלו היו מסודרות לפי גדלים וצבעים….
הקומה השישית אם אני זוכר נכון, היה ביתה של אורה מרון המיתולוגית, לשם ממש לא רצינו להגיע.
ולבסוף הקומה השביעית, היא היא ממלכתנו. דירה מרווחת במושגים של אז, חדר להורים, חדר לשתי הבנות, חדר לשני הבנים וסלון גדול ומואר שם נפגשו החברים והמשפחה לראות את משחקי מכבי תל אביב ושידורי האירוויזיון.
למיתולוגיה המשפחתית נכנסו בין השאר שני סיפורים:
הראשון 17/2/1977, מכבי תל אביב פוגשת בבלגיה את הקבוצה האדירה צסק"א מוסקבה ובמשחק שנכנס לפנתיאון מנצחת מכבי 79:91 את הענק הרוסי. למשחק קדמה דרמה לא קלה, מכבי תל אביב הוגרלה לשחק מול שתי קבוצות מהגוש הסובייטי ברנו הצ'כולסלובקית וצסק"א מוסקבה. שתיהן סירבו לשחק בישראל, וספגו הפסד טכני ומכיוון שגם סירבו לארח את ישראל, המשחק הביתי שלהם הועבר לעיירה שכוחת אל בבלגיה. מכבי מנצחת את ברנו במשחק לא חשוב, אבל במשחק אדיר ורווי מתחים, מנצחת גם את צסק"א במה שניראה אז "לא רק ספורט"! השחקן הצעיר טל ברודי מתראיין לאלכס גלעדי ואומר את המשפט האלמותי "כדורסל בארץ יש, אנחנו במפה ונשארים על המפה, לא רק בספורט, בהכל". קירות הבניין רעדו משאגות השמחה, צעיר לא יבין זאת.
והשני, 31/3/1979, אירוויזיון בישראל, שידור הטלוויזיה הראשון (והיחיד) בצבע ואבא שלי מחליט בשבת בבוקר לרכוש טלוויזיה צבעונית…. (הראשונה בין החברים ואולי בין הראשונות בכלל) המחשבה היא, שכשהחברים יבואו לצפות בתכנית, השידור יהיה בצבע!! טלפון לחבר, בעל חנות מוצרי חשמל בערד, נסיעה לערד, החבר פותח במיוחד את החנות בשבת בבוקר ואבא שלי חוזר ומביא אחר כבוד טלוויזיה צבעונית, רק כדי לגלות שהמעלית לא עובדת…. ההיגיון (והחברים) אומרים, נעלה את הטלוויזיה קומה אחת, לבית משפחת לוי, ושם ניראה את המשחק. אבל מה לנו ולהגיון?מה פתאום, את השידור הראשון בצבע ניראה רק אצלנו בסלון!!! שבע קומות עלו ברגל עם הטלוויזיה היקרה כדי לשים אותה בסלון ביתנו.
שאר השכנים בקומה היו מתחלפים, זכורים משפחת מרום, עם הילדים בנצי ומאיה, ומשפחת בן בסט, ברוך וטובה, ומשפחת ווינברגר שהגיעו מאוחר יותר וכמובן, רופאת הנשים שגרה דלת לידנו לימים פרופסור מריים כ"ץ.
קומה מעלינו, שכנו משרדים של חברת הרוא"ק ואת הפנטהאוז תפסו 2 משפחות מכובדות של תעשיינים, משפחת קודיש (עולים חדשים מיגוסלביה)), ומשפחת ברנד שבנם הצעיר אנריקה, היה חבר בחבורה שלנו.
ואנחנו חבורה הילדים, היינו נפגשים כל ערב ומשחקים בשכונה, משחקים של פעם, מחבואים, ותופסת, ו"פינות" עם הכדור, לעיתים טניס במגרש החניה התחתון אם היה פנוי מרכבים, ואפילו זכינו וועד הבית קנה לנו שולחן פינג פונג אמיתתי שעמד במקלט ושימש אותנו. אהבנו גם את הנדנדה האדומה הגדולה שעמה מאחורי הבניין, שם היינו מתנדנדים בפראות והאמיצים שבנינו אף היו קופצים ממנה לדשא תוך כדי נדנוד…
ותחשבו כמה קשה זה לשחק מחבואים כשאתה צריך להיזהר לא לדרוך בגינה, כי אורה רואה הכל!!!
אבל הכי אהבנו את "עיר האופנועים" ככה בדמיוננו נקראה השכונה הסמוכה, זו על שמו של אסף שמחוני, שם היינו רוכבים בפראות על אופניים, קופצים מדרגות עושים פניות חדות על השבילים ובטוחים שמכאן נעבר ישר ל"גראנד פרי" – לא קרה.
ואם הגעתם עד כאן, אתם בטח שואלים את עצמכם "מה רוצה מאתנו הטרחן המזדקן הזה? שהרי יש אלפי בניינים כאלו בישראל" אז נכון, יש אלפי בניינים כאלו בישראל, אבל זה היה הבניין שלנו וזו הייתה ילדותנו.
זהו, נעשיתי סופית זקן שמתרפק על נוסטלגיה, אבל אני יודע שהיום זה לא היה קורה, היום, מקסימום היינו נפגשים על הספסל ובוהים בסמארטפון שלנו.
אז הבורקסים שלי לא ישרים ומדויקים כמו של דורית פנחס, ואלי המילוי שונה ובטח הטעם, אבל עם כל ביס, אני נזכר בטעם של אותם בורקסים גנובים של ילדותי….
עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit