רוברט מקסוואל: "The Bouncing Czech"

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
סיפורו של רוברט מקסוואל, ממהגר צ'כי עני, למיליארדר ועד לנפילתו הכואבת

בליל 5/11/1991 הפליגה היאכטה "הליידי ג'יסליין" אל מול חופי האיים הקנאריים. היאכטה המפוארת בשווי 20 מיליון ליש"ט הייתה שייכת לאיש העסקים המפורסם רוברט מקסוואל.

רוברט מקסוואל באותם הימים היה מוכר כאיש עסקים שידו הייתה בכל, אולם מה שאיש לא ידע באותה העת היא העובדה כי מקסוואל, בן ה-68 היה שקוע בחובות כה עמוקים עד שלא הייתה שום אפשרות לפתרון אפשרי לבעיותיו. במשך תקופה ארוכה הוא העביר כספים מחברה לחברה בניסיון נואש לסתום חורים ולהציל את האימפריה שלו, במשך חודשים רבים הוא הצליח להסתיר עובדה זו מפני כל, אבל באותו הליל כבר ידע שאין תקווה. מקסוואל הבין שהחמדנות והתאוותנות שלו עומדת לגרור אותו לתהומות.

העולם יגלה רק בעוד חודש כי למעשה מעל ובזז את קופת הפנסיה של עובדיו בהיקפים של מאות מיליוני לירות שטרלינג. מקסוואל כבר הבין שלא רק פשיטת רגל עומדת בפניו, אלא גם אישום פלילי שיוביל לישיבה ארוכה בכלא ומה שהכי חמור מבחינתו – ביזיון והשפלה.

יום קודם, ב-4/11/1991, נערכה שיחת טלפון בין מקסוואל לבנו קווין לגבי פגישה שנקבעה ב"בנק של אנגליה" (Bank of England). בפגישה הם היו אמורים לדון על התחייבויותיו של מקסוואל על סך 50 מיליון ליש"ט. שיחת הטלפון עלתה לטונים צורמים ולמרות הכל, מקסוואל החמיץ את הפגישה מכיוון שבמקום לפגישה, טס במטוסו הפרטי לאיים הקנאריים היכן שעגנה היאכטה שלו. באותו הערב הוא בכלל אמור היה להיות בלונדון, לשאת דברים בארוחת הערב של "האגודה האנגלו-ישראלית" בנו איאן נאלץ להחליפו.

את הערב האחרון בחייו, בילה מקסוואל לבדו. הוא אכל ארוחת דגים במסעדה בסנטה קרוז, בירת טנריף, בדרך חזרה ליאכטה ביקש מהנהג לעצור לשתות קפה ודיבר על תוכניתו ללכת לקברט.
הוא חזר ל"ליידי ג'יסליין" בשעה 21:45, החליף לכותונת הלילה שלו, ערך מספר שיחות טלפוניות וזהו.

ב-5/11/1991 בשעה 04:25 לפנות בוקר היה הקשר האחרון עם מקסוואל, הוא התקשר מחדרו לצוות הספינה והתלונן כי התא שלו חם מידי, 20 דקות מאוחר יותר, התקשר שוב לגשר: "הטמפרטורה עכשיו קרה מדי. כבה את המזגן," נהם.
אלו היו מילותיו האחרונות. בשעה 05:25 דיווח דייג על מציאת גופה צפה בים 20 מייל מחופי גראן קאנריה. קצת יותר משעה לאחר מכן, מסוק ספרדי שריחף מעל מיקום הגופה דיווח – "גוף עירום, נוקשה וצף על המים", זה היה התיאור המשטרתי הענייני של גווייתו של האלמוני.

רק בשעה 9:00 התברר לצוות כי מקסוואל נעדר, הם דיווחו לשלטונות וכך לקראת צוהריים נמשתה וזוהתה הגופה.

לגבי מאורעות הלילה ישנן סברות רבות, הטענה הרשמית אומרת כי זמן קצר לפני עלות השחר, מקסוואל יצא עירום ושיכור מחדרו, עלה לסיפון והלך לחלק האחורי של היאכטה. שם עמד והשתין למי האוקיינוס, כפי שנהג לעשות לא פעם. על פי הדו"ח, הוא מעד קדימה מעל המעקה הנמוך והצליח להיאחז מעל המים בגובה 10 מטרים. הוא נאחז בזרועו השמאלית, החלשה יותר ולבסוף נפל לים.
הלילה היה חשוך ומנועי הספינה פעלו. אם הוא צעק ונופף בידיו, הצוות לא שמע ולא ראה דבר.

נתיחה שלאחר המוות שנערכה בטנריף גילתה כי לא היו מי ים בריאותיו, דבר ששולל טביעה. הפתולוג ד"ר קרלוס לופס דה למלה, הגיע למסקנה שהוא מת מהתקף לב.
יומיים לאחר מכן נערכה בדיקה נוספת. הפעם היה זה בישראל, לשם הוטסה גופתו לקבורה. הפתולוג הישראלי ד"ר יהודה היס ולצידו פתולוג בריטי בכיר ד"ר איאן ווסט קבעו כי נמצאו עדויות על שרירים קרועים בכתפו השמאלית וכמה דימומים פנימיים שהצביעו כי ניהל מאבק לפני שצלל למים. הם לא יכלו לבחון את ליבו שנשאר במכון הפתולוגי בטנריף.
ד"ר היס חשב שמקסוואל לקה בהתקף לב וטבע. ד"ר ווסט לא הסכים, לא היה שום התקף לב. מקסוואל נפל לים וטבע.

שלושה פתולוגים, שלושה פסקי דין שונים, גופה אחת.

האמנם? איש לא באמת האמין לכך. האם מקסוואל התאבד? או שמא נרצח? ולמי היה עניין לרצוח אותו שהרי הפרשה טרם התפוצצה. התעלומה התעצמה גם על ידי ממצאים אחרים.

על גופתו של מקסוואל לא נמצאו סימנים המעידים על שהייה ארוכה במי הים. עורו לא היה מצומק מהחשיפה למי ים והוא לא היה שרוף מהשמש. הוא היה עירום עירום לחלוטין וחולצת הפיג'מה שלו לא נמצאה בחדרו, ודלת התא שלו הייתה נעולה מבחוץ.
אם הייתה זו התאבדות, זה היה יוצא דופן, אנשים המתכוונים להתאבד עושים זאת בלבוש מלא.

אשתו התעקשה: "הוא לעולם לא היה מתאבד. הוא מעולם לא יעשה זאת"

יתרה מכך, אם היה מתכנן את מותו, מדוע קבע פגישות עם אנשים לעת חזרתו ללונדון?
בשיחתו האחרונה עם בנו איאן בשעה 22:40 ערב מותו הוא לא נתן שום אינדיקציה למה שעומד לקרות. "נתראה מחר," אמר איאן, "בהחלט" הייתה תשובתו של מקסוואל. המטוס הפרטי שלו המתין לו בטנריף להטיסו הביתה.

בנו שלל את האפשרות של התאבדות ואמר "אני חושב שזה מאוד לא סביר שהוא היה לוקח את חייו שלו, זה לא היה באופי או במנטליות שלו." 

טום באוור, הביוגרף של מקסוואל כתב: "כל מי שנלחם בקו החזית מחופי נורמנדי לגרמניה, ועמד מול סכנה ומוות בלתי פוסקים במשך חודשים ארוכים מול הצלפים והפגזים של האויב לא יסבול מפחד, הוא התגבר על הרבה יותר גרוע. ההשפלה לאחר חדלות פירעון ב-1954 של ההוצאה לאור "סימפקין מרשל", הפשיטה שנערכה עליו בשנת 1971 על ידי פקחי המחלקה למסחר ותעשייה ותבוסתו המשולשת בבחירות לפרלמנט של 1970 ו-1974, הוא שרד את כולם. הוא נלחם במלכים, מלכות, נשיאים וראשי ממשלה. למרות כל אויביו, הוא, כמו לזרוס, קם מהמתים. לאחר שהערים על היטלר ושרד את השואה, הוא יכול היה לשרוד, להילחם ולנצח שוב".

מקסוואל היה מודע ודאג לביטחונו, היאכטה הייתה מצוידת במצלמות אבטחה בנקודות מפתח ולצוות הייתה הוראה לעמוד על המשמר בעת כניסה לנמלים. בלילות סרק רדאר הספינה אחרי כלי שיט שהתקרבו אליה. אם הוא נרצח, המתנקש או המתנקשים היו צריכים לעלות על הסיפן, להשליך אותו לים ולברוח – וכל זה מבלי שאיש ישמע או יראה. צוות החקירה שלל גם את האפשרות של עבודה פנימית.

לימים יתעוררו תהיות, מה הייתה מטרת השיט ללא מטרה בין האיים הקנאריים? למה חלף זמן כה רב, למעלה מעשר שעות – עד שדווחה היעלמותו על ידי צוות היאכטה, כל אלה תרמו לתעלומה שהוסיפה להעסיק פרשנים, עיתונאים וסופרים שנים רבות לאחר מותו.

בעת מותו נסבו שמועות רבות שמעולם לא הוכחשו על שיתוף פעולה אדוק  של מקסוואל עם שירות הביון הישראלי "המוסד".  השמועות הללו לא הוזמו, אולם בשבועות שלאחר מותו, ככל שנחשפנו למלוא היקף חובותיו והונאת קרנות הפנסיה המזעזעת החלה להתגלות, התאבדות החלה להיראות כאופציה לא דמיונית, "מקסוואל התאבד לאחר ששתה לשוכרה, וזאת עקב מצבו הנפשי לאחר שהבין כי עסקיו קורסים והמעילות יתגלו". חברת הביטוח אימצה את הגרסה הרשמית, ונמנעה מלפצות את יורשיו.

ראש ממשלת בריטניה ג'יימס הארולד ווילסון (James Harold Wilson), הוא זה שהעניק למקסוואל את הכינוי המשעשע "הצ'כי הקופצני" (The Bouncing Czech), לימים הכינוי יקבל משמעות נוספת The Bouncing check (צ'ק שקפץ – או צ'ק שחזר).

הילד הצ'כי המסכן שברח מהנאצים, נלחם למען ארצו המאמצת, אנגליה, ואז עשה חייל והפך לעשיר גדול בעל כוח רב שהביא איתו תאוות בצע ושחיתות.

אז מי אתה רוברט מקסוואל?
רוברט מקסוואל נולד בשנת 1923 בשם יאן לודוויג היימן בנימין הוך, למשפחה יהודית אורתודוקסית מצ'כוסלובקיה. (כיום בשטח אוקראינה).

לימים העיד מקסוואל כי עד גיל 7 לא היה לו זוג נעליים משלו וכי ילדותו הייתה ילדות של עוני וחיי עליבות. עוד סיפר כי את שיעור העסקים הראשון שלו למד ממבריחים שפעלו לאורך הגבול ההונגרי הקרוב לעיירת מגוריו.
מקסוואל היה בן יחיד, מוקף באחיות. אמו, חנה, הייתה אינטליגנטית ובעלת אופי והיא הייתה הדמות הדומיננטית בבית.

בהיותו בשנות העשרה המוקדמות, פלשו הנאצים לצ'כוסלובקיה והוריו, כמו רוב משפחתו, נשלחו אל מותם במחנה המוות אושוויץ. מזלו של מקסוואל שפר עליו, בהחלטה של אימו, הוא עבר לצרפת שם התגייס לצבא הצ'כוסלובקי הגולה ומאוחר יותר לצבא הבריטי. בהיותו מהיר למידה ואוטודידקט, הוא הצליח בדרכו, הגיע לדרגת סרן, נלחם בנורמנדי וזכה בעיטור הצלב על גבורתו בגבול הולנד-גרמניה שהוענק לו על ידי הפילדמרשל מונטגומרי בעצמו.

כנהוג אצל מגלומנים, הרצון לפרסום משך את מקסוואל קדימה. את הקריירה העסקית שלו הוא החל כבר בברלין, שם הוצב עם תום המלחמה. הוא הפך למפיץ של מו"ל גרמני קטן של ספרי מדע. בשלב הבא הוא קנה חברה להוצאת ספרים קטנה מאוקספורד בשם בוטרוורת-שפרינגר (Butterworth-Springer) ומייד שינה את שמה לפרגאמון פרס (Pergamon Press). הוא החל בהוצאת ספרי מדע, רפואה וביוגרפיות – או ליתר דיוק, הגיוגרפיות תפלות של "הדיקטטורים של מזרח אירופה". (הגיוגרפיה היא ביוגרפיה הנכתבת על קדושים דתיים).

הוצאת הספרים הקטנה והלא שגרתית הפכה לחברת הוצאה לאור גדולה ומשמעותית, והפכה את מקסוואל לעשיר.

באותם הימים מקסוואל היה נשוי לאליזבת' מיינארד (Elisabeth Meynard), אינטלקטואלית צרפתיה, חוקרת שואה. לזוג נולדו 9 ילדים. אחת הבנות, קארין, מתה מלוקמיה בהיותה בת 3 ואילו בכורם מייקל, נפצע קשה בתאונת דרכים כשהיה בן 15 ולאחר 7 שנים בהם שכב ללא הכרה, מת.
חייה של אליזבת' עם מקסוואל היו מורכבים, לעיתים מזומנות הוא התנהג אליה בגסות ובחוסר כבוד. לא פעם התחצף אליה בפני אורחים וצעק עליה שתשתוק.

הוא היה עריץ בבית לא פחות מאשר במשרד, ועבר בין מצבי רוח של קנאה וזעם לנחמדות וקסם אישי. הוא שלט באופן מוחלט על חיי ילדיו, קבע מה ילמדו ועם מי ייצאו והתעקש שהנאמנות אליו תקבל עדיפות כל דבר אחר.

 כלתו שלמרות התנגדותו נישאה לבנו קווין, אמרה לימים "אני לא שנאתי אותו, למרות התרעומת העמוקה שלי מדרישותיו מקווין. הוא היה כריזמטי… ראיתי אותו עם דמעות זולגות על לחייו עד כי לא יכול לסיים את הבדיחה שסיפר… והוא יכול היה להיות חביב ביותר".

בתור מהגר צ'כי, בבריטניה בשנות ה-70 וה-80 ניתקל מקסוואל בקשיים רבים בניסיונו להתקבל על ידי הממסד. גם האנטישמיות לא הקלה עליו. בשנת 1969 כאשר ניסה לקנות את העיתון "ניוז אוף וורלד" (News of the World) כתב העורך דאז מאמר מערכת ובו אמר "מדובר בעיתון בריטי, שמנוהל על ידי העם הבריטי. בריטי, כמו צלי בקר ופודינג יורקשייר… אנחנו נשמור את זה ככה", מקסוואל לא קנה את העיתון, אבל לבסוף הוא נמכר ליריבו המר, רופרט מרדוק האוסטרלי.

בהתרסה מול אלו שציפו מהמהגר היהודי למעט צניעות, המשרד הלונדוני של מקסוואל כמו גם דירת הפנטהאוז המפוארת בקומה ה-10 של "בית מקסוואל", עוטרו בשטיחים עבים מעוצבים עם "M", רצפות שיש, נברשות, עמודים יוונים, תקרות גבוהות, ריהוט רנסאנסי.
אחד הבנקאים שלו, סיפר כי במהלך פגישה עם מקסוואל שלוותה במספר בקבוקי שמפניה יוקרתיים, נעמדו שניהם על מרפסת הפנטהאוז והשתינו אל הרחוב, כאשר שאל אותו "האם האנשים שמתחתם לא ישימו לב?" ענה לו מקסוואל "לא. אף אחד לא שם לב לשום דבר".

הוא ניהל את משרדו כמו חצר מימי הביניים, אנשים היו ממתינים לו שעות, לרבים נאמר שיומנו מלא "במשך שנתיים" למרות שלא כך היה. בזמן שאנשים המתינו לו, מסכי הטלוויזיה הראו את נתוני הבורסה ב-7 מדינות שונות. על שולחנו היו 5 טלפונים, 3 מהם בכלל לא היו מחוברים ושימשו לשיחות מזויפות עם מנהיגי העולם.

כדי להבין את רוברט מקסוואל – אומרת ג'וליה לנגדון, שהייתה העורכת הפוליטית של דיילי מירור במשך חמש שנים בעידן מקסוואל – צריך לחשוב עליו כבעל פנים רבות. "הוא היה איל העסקים, הוא היה בריון, הוא היה שאפתן הפוליטי, הוא היה האבא היהודי". לנגדון שנסעה איתו ברחבי העולם ומצאה אותו מרתק, אמרה לגארדיאן: "הוא היה מאוד בומבסטי, מאוד רגיש לחנופה. כאשר שמעתי על מותו, המחשבה הראשונה שלי הייתה שהוא האדם האחרון שיתאבד".

ריי גרינסייל היה עורך הדיילי מירור משנת 1989 ועד מותו של מקסוואל, ואין לו זיכרונות נעימים במיוחד. פגישתם הראשונה הייתה בארוחת ערב, בה העיף מקסוואל את כל הסכו"ם מהשולחן בטענה שהוא לא נערך כראוי. מאוחר יותר פיטר מקסוואל עובדים בדיילי מירור בלא ידיעתו של גרינסייל ונהג באלימות מילולית כלפי אחרים. גרינסייל סיפר לגארדיאן, כי מקסוואל ניסה להרשים את אורחיו בכך שהיה מרים את הטלפון ואומר "תשיגו לי את הבית הלבן" או "תשיגו לי את דאונינג 10(בית ראש הממשלה הבריטי)". אחרי כמה דקות היה הטלפון מצלצל, ומקסוואל היה מעמיד פנים שהוא מנהל שיחה עם בכירי ארה"ב ובריטניה.

מקסוואל הכריז על עצמו כסוציאליסט ובשנת 1964 התמודד וזכה במושב בפרלמנט מטעם הלייבור. בבחירות 1966 נבחר מחדש. אבל הפוליטיקה הייתה עבורו רק כלי להשיג עוד עושר, וכך איבד את מושבו ב-1970 אז החל להרחיב את עסקיו בהיקף חסר היכר.

ב-1980 הקים את תאגיד "מקסוואל תקשורת", וכעבור 4 שנים רכש את "קבוצת מירור" הבריטית שכללה עיתונים וכתבי עת, בית ההוצאה מקמילן, את רשת בתי הספר "ברליץ", 50 אחוזים ממניות MTV האירופית, חברת הדפוס הבריטית, אחוזים מ-IPC Media, New York Daily News ועוד עסקים אחרים, בעיקר בתחומי התקשורת. במשך 11 שנים התרחבה אימפריית התקשורת שלו ברחבי אירופה. מקסוואל רכש קבוצת כדורגל מאוקספורד, והיה בין אנשי העסקים הראשונים אשר חדרו לארצות מזרח אירופה לאחר התמוטטות ברית המועצות. נציגו בארצות אלו היה יוסף (טומי) לפיד, אשר רכש בשמו וניהל שני עיתונים יומיים בהונגריה. בישראל החזיק בהוצאת כתר ובמעריב ובין היתר, קנה ב-1988 כרבע ממניות סאיטקס, וכן רכש נתח גדול יחסית ממניות טבע.

הוא שיחק בכסף כאילו היה מונופול – הלוואה, קנייה, מכירה, וכפי שהתגלה לאחר מכן, גם גזל.

מקסוואל נהג לגייס אנשים באמצעות משכורות עתק, ולשמור על נאמנותם באמצעות פחד. הוא ריכז מאגרי מידע אדירים עם פרטים על עובדים, כתובות, מספרי טלפון של אנשי קשר. הוא לא היסס להתקין האזנות בבתיהם של אלה שחשד בחוסר נאמנותם – לאחר מותו התגלה מזוודה ובה הקלטות רבות ממעקבים שנערכו עבורו.

מה שהוביל כנראה לקריסת עסקיו, היה המיזם השאפתני אותו הגה וניסה להקימו ב-1990: עיתון רב לאומי באירופה שנקרא The European. המיזם לא התרומם והנפילה החלה.

רק לאחר מותו התברר שהאימפריה הייתה שקועה בחובות שנאמדו בכ-2 מיליארד ליש"ט. עובדיו נדהמו לגלות כי במסגרת ניסיונותיו לשרוד כלכלית, נעשה שימוש בכ-400 מיליון ליש"ט שהוצאו שלא כדין מכספי קופות הפנסיה שלהם. חשיפת העובדות זעזעה את בריטניה. מקורבים פוליטיים שם ובישראל מיהרו להתנער מהקשר למקסוואל. בתום המרדף אחרי הכסף שנותר, גילתה ביתו ג'יסליין מקסוואל שמהמיליארדים של אביה לא נותר דבר לאיש מבני המשפחה.

אין ספק, כי מקסוואל היה גם מרגל, השאלה היא רק עבור מי בדיוק הוא ריגל.
בגלל האינטרסים העסקיים הרבים שלו במזרח אירופה, והביוגרפיות המחניפות לדיקטטורים, הוא הצליח לנוע בחופשיות ברחבי העולם הקומוניסטי. לאחר שמת, אמר ראש הממשלה דאז ג'ון מייג'ור כי מקסוואל העניק לו "תובנות יקרות ערך" על המצב בברית המועצות. יחד עם זאת, יש לשער כי מקסוואל איפשר למידע לזרום לשני הכיוונים, והביא גם את חדשות המערב לגוש הסובייטי.

גם הישראלים זכו ליהנות מההתערבות של מקסוואל, בתחילה הוא פעל בעניין התמיכה הצ'כוסלובקית במלחמת ערב-ישראל בשנת 1948, לאחר מכן כמתווך בתהליך ההגירה של יהודי ברית המועצות לישראל, וכנראה גם כסוכן של המוסד.

"מי רצח את מקסוואל"?  ישנה תיאוריה כי מקסוואל נירצח מהחשש שבשביל לנסות להתחמק מעונש על מעשיו הפליליים יחשוף דברים שמדינות רבות העדיפו לשמור בסוד.

בספר "מרגלי גדעון" של גורדון תומאס נכתב, בין היתר בהסתמך על העיתון הבריטי "ביזנס אייג'" – כי מקסוואל שנקלע לקשיים כספיים, פנה בייאושו למוסד וניסה לסחוט מהם כסף תוך כדי איום שיחשוף סודות שהיו ידועים לו מעבודתו עמם. לפי הסיפורים, מקסוואל סיפק "הון לא מתועד" לפעילויות חסויות של המוסד, כמו גם תפקידים וסיפורי כיסוי לסוכנים במסגרת פעילותו העסקית. המוסד נבהל מכך שהתנהגותו של מקסוואל הפכה לנואשת, לא יציבה וחששו כי בתמורה למזומנים, הוא עשוי היה לפוצץ את הכיסוי של הסוכנים ולכן הישראלים השתיקו אותו. על פי גרסה זו, שנתמכת על ידי ויקטור אוסטרובסקי בספרו, סוכם עם מקסוואל שאנשי המוסד יעבירו לו מיליוני דולרים במזומן, בלב ים. בפגישה עם סוכני המוסד על היאכטה שלו, הזריקו לו הסוכנים חומר משתק, השליכו אותו למים ונעלמו בסירה עמה הגיעו. השלכתו למים חיסלה את הסיכוי לגלות את דקירת המחט שכן הגופה נמצאה כשהיא במצב רקבון ועליה סימני נגיסות של דגים.

סיפורי בדים? אולי, אבל ידוע כי לפחות פעם אחת למקסוואל הייתה תרומה משמעותית לתעשיית הגרעין הישראלית. בשנת 1986 הגיע אל המירור מרדכי ואנונו, שעבד בכור הגרעיני בדימונה ורצה לחשוף את כל הידוע לו. מקסוואל התעניין באובססיביות בסיפור, ועבד בשיתוף פעולה הדוק עם הישראלים כדי להעלים את הסיפור ואף דאג להעברת המסמכים והתמונות שהביא וענונו לשגרירות ישראל בלונדון.

תיאוריה אחרת משייכת את הרצח דווקא ל-6MI, ארגון הביון הבריטי. העובדות מספרות כי 6 שבועות לפני מותו ביקר אצל מקסוואל אנדריי לוקאנוב, מי שהיה ראש הממשלה הקומוניסטי לשעבר של בולגריה ואחד ממקורביו המזרח אירופאים הקרובים ביותר. ללוקאנוב הייתה גישה לתיקי השירות החשאי הבולגרי ובין השאר על ההתנקשות בלונדון בשנת 1978 שבה חיסל הביון הבולגרי את ג'ורג'י מרקוב בדקירת מטריה שהכילה רעל. על פי השמועות, בתיקים הבולגריים נמצאו עדויות שקושרות את רצח מרקוב עם ה-6MI, ועל פי השמועות ה-6MI עשה מאמצים רבים להעלים את העקבות הללו. על פי החשד, לוקאנוב העתיק את הקובץ, והעביר אותו כטובה למקסוואל, שלאחר מכן שמר אותו עימו בכל עת ואיים כי ימסור אותם לפרסום בעיתונו, הדיילי מירור. ע"פ תיאוריה זו, סוכני 6MI עקבו אחריו,  עלו ליאכטה, אילצו אותו לפתוח את הכספת ולמסור להם את המסמכים ואז זרקו אותו מהסיפון.

תאוריות אחרות לרצח מייחסות אותו דווקא לקג"ב. עמם עבד, לאנשי מאפיה, לערבים שרצו לנקום בו על שעבד עם ישראל, ולאנשי עסקים להם נותר מקסוואל חייב כסף.

לאחר מותו של מקסוואל, התברר כי חסכונותיהם וקרנות הפנסיה של 32,000 עובדיו ועובדיו לשעבר נשדדו והוא השאיר אחריו חור שחור של כמעט 500 מיליון ליש"ט בקרן הפנסיה של קבוצת מירור. בשנת 1995 הועמדו לדין בניו קווין ואיאן בגין חלקם בהונאה, אולם שניהם זוכו בדין. האחים כולם הוכרזו כפושטי רגל.

מורשת מקסוואל לא הביאה גאווה רבה לילדיו, אולם הנפגעת העיקרית הייתה ביתו הצעירה והאהובה מכל, ג'יסליין ששמה ניקשר לסיפורים מפוקפקים. היא נודעה בכינוייה הלא מחמיא "הליידי של בית אפשטיין" בגלל ידידותה הקרובה עם המיליארדר האמריקני ג'פרי אפשטיין, שהורשע בשנת 2008 בגין ניצול קטינה לזנות. ג'יסליין, כך ניטען, הייתה מי שסיפקה לו את אותן נערות.

הצעירה שעמדה בלב אותו משפט, ווירג'ינה ג'יופה (רוברטס), תבעה לימים את ג'יסליין בגין השמצה מכיוון שג'יסליין הכחישה כי גייסה את ג'יופה כ"שפחת מין". בתביעה שהגישה ג'יופה נאמר: "בסיועו של מקסוואל, אפשטיין הצליח להתעלל מינית בג'יופה במשך שנים עד שזו לבסוף נמלטה."  ג'יסליין סירבה להגיב על מעורבותה בפרשת אפשטיין והכחישה כל מעורבות בסחר בשפחות מין.

הביוגרף של מקסוואל, טים באוור, כתב עליה: "לדעתי, בבית שלו היא אף פעם לא למדה את ההבדל בין טוב לרע. הטרגדיה הנוספת היא שהוא שלט עליה, והיא למדה ממנו לסגוד לעושר, לכסף, לכוח ולהשפעה – ולא היה אכפת לה מאלו שמכונים 'האנשים הקטנים'".

בריאיון שנתנה ג'יסליין, נשאלה האם היא חושבת כי אביה התאבד היא ענתה "לא, אני לא. הוא לא היה אדם שמתאבד. הוא היה שרדן פר-אקסלנס".

"האם הוא נפל למים, או נדחף?" – "אני מאמינה שזו הייתה תאונה. אחותי חושבת שהוא נרצח".

"מה גורם לה לחשוב כך?" – "היו כמה דברים מוזרים, שעד היום אין להם הסבר מבחינתי".

"למשל?" – "מישהי מצוות המטוס שלו הגיעה איתו ליאכטה וצילמה אותו. בדיעבד, ברור שאלו היו באמת התמונות האחרונות שלו. אחרי מותו היא צלצלה אליי. פגשתי אותה ולקחתי את הפילם למשרדי ה'מירור' בלונדון. נתתי את זה לעיתונאי נאמן, שירד למעבדה כדי לפתח את התמונות. מאוחר יותר הוא צלצל אליי ואמר שאין כלום בפילם. מה זאת אומרת אין כלום בפילם? הפילם היה חתוך, והוא לא ראה אף אחד ושום דבר. והיו עוד דברים קטנים כאלה, שאין לנו הסבר כיצד הם קרו.
למשל, העובדה שדלת התא של אבי ביאכטה הייתה נעולה מבפנים – ואבי איש גדול, הוא לא יכול היה לצאת מהחלון. קראתי גם את הדוח של הפתולוג שניתח את הגופה בישראל, מה שהיה חוויה לא קלה (חלקים מהגופה היו חסרים, לאחר שנשארו אצל החוקרים בספרד). לפי הדוח הזה היה מתח באזור השרירים ובעמוד השדרה – מה שמצביע על כך שאבי היה תלוי על יד אחת זמן ממושך. אני מכירה את היאכטה ואת המקום שממנו נפל, זו לא הייתה ספינה רעועה שנופלים ממנה. ומי שמתאבד לא נתלה על יד אחת למשך זמן ממושך".

"ניסיתם לחקור בעצמכם את האירוע?" – "כשזה קרה, היינו כל-כך בשוק, שלא ניהלנו חקירה מטעמנו. אבל מה שמוזר עוד יותר, זה שהממשלה הבריטית לא ניהלה חקירה – על אף שהיה מדובר באחד מאזרחיה היותר מפורסמים, בעל עמדת כוח כה גדולה, שפשוט נעלם. אני לא מכירה חקירה כזו שנעשתה".

לאורך חייו היה מקסוואל ידיד נאמן של ישראל, השקיע בה בתקשורת (מעריב) ובתרופות (טבע). הוא הגיב בזעם על הטענות לפיהן היה מרגל ישראלי אבל השמועות גברו כאשר קיבל הלוויה כמעט ממלכתית בירושלים, בהשתתפות הנשיא חיים הרצוג וראש הממשלה יצחק שמיר, אריאל שרון, שמעון פרס, 6 מראשי המודיעין הישראלי לשעבר ואוסף של נכבדים ופוליטיקאים – הן מהממשלה והן מהאופוזיציה.
ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר, הספיד אותו ואמר: "הוא עשה יותר עבור ישראל ממה שניתן עדיין לספר."

הנשיא הרצוג נשא את ההספד: "הוא הגיע לגבהים. מלכים וברונים צרו על מפתן דלתו. הוא היה דמות כמעט מיתולוגית. שחקן על הבמה העולמית, הדואג לסדר על כדור הארץ, כדברי שייקספיר, כמו קולוסוס."

המחווה של הרצוג הייתה מדהימה, אבל הוא  לא היה לבד. מנהיגי העולם, כולל ג'ון מייג'ור, ג'ורג' בוש, פרנסואה מיטראן ובוריס ילצין, עמדו בתור בכדי לשיר את שבחיו.

לימים, עם התפוצצות הפרשה, כולם יצטערו על המילים החמות….

רוברט מקסוואל קבור בהר הזיתים בירושלים.

עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit