מגילת רות ושושלת בית ישי – טלנובלה לחג השבועות.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
7/6/2006
סיפור מגילת רות (ושושלתה), תמיד היה מהחביבים עלי. הוא מגלם בתוכו את כל התנ"ך. מצד אחד תמימות, אהבה, אצילות ואומץ לב, מצד שני, רוע לב, נבלות, חמדנות, רצח ונאיפות.

פעם, לפני שנים כתבתי עבודה בנושא במהלך לימודי בבית הספר (מיותר לציין שהמורה לתנ"ך לא בדיוק אהב את מה שכתבתי) השנה, במסגרת השעמום של יום ראשון אחה"צ, ניסיתי לשחזר את המאמר.
מקווה שתמצאו בזה עניין רק אל תתייחסו אל זה ברצינות רבה מידי (מה שנכון גם בהתייחסותכם אלי J )

עופר דהן, פראג.

אגב, אני אשמח לקבל תיקונים והבהרות אם יהיו למישהו.

מגילת רות ושושלת בית ישי – טלנובלה לחג השבועות. / ערך עופר דהן.
התנ"ך ידוע כ"ספר החטאים" אולם גם בתנ"ך ראש וראשון לחוטאים היה דוד המלך. להלן סיפורו של מי שמזרעו קיבלנו את החכם באדם, מי שאלפי שנים מתגאים בהשתייכותם לשושלת בית דוד, מי שמזרעו יבוא משיח צדקנו.
ומי שמוצא הקבלה למנהיג ישראלי אחר, מישהו מהזמן החדש, האחריות על כתפיו בלבד.
תחילת הסיפור בלוט, לוט היה בנו של הרן בן תרח, אחיו של אברהם והיה יתום מאב.
האגדה מספרת, כי נמרוד נכדו של נוח, (בנו של חם) השליך את אברהם לאש מכיוון שהתנגד לאמונתו באל אחד. לאברהם נעשה נס והוא לא נפגע, אחיו הרן שעמד לצידו, הושלך גם הוא לאש, אולם בניגוד לאברהם, הוא ניספה. בעקבות זאת, אימץ אברהם את לוט היתום לבן חסותו. שניהם עוברים לארץ כנען, אברהם מתיישב בבאר-שבע ואילו לוט מתיישב בסדום.
רקע:
לאחר סיפור לוט והחרבת סדום, חושבות בנותיו של לוט כי כל העולם נחרב ועל מנת להמשיך את המין האנושי הן משקות את לוט לשוכרה ומאלצות אותו לשכב עימן. ממעשה העריות הזה נולדים שני ילדים, עמון (בן עמי) ומואב.
מואב הקים את ארץ מואב ששכנה בחלק המזרחי של ים המלח, עמון שכנו מצפון להם. שני העמים דמו מאוד בשפתם ובהילכתם ליהדות ומפחד גילוי העריות, נאמר כי אין לקיים נישואין עם בני עמים אלו עד 10 דורות.
מגילת רות מספרת את סיפורה של משפחת אלימלך המיוחסת משבט יהודה, שישבה בבית לחם. עקב הבצורת והרעב עוזבת המשפחה את ארצה ויורדת לארץ מואב. אלוהים מעניש את אלימלך על כי עזב את ארץ כנען והוא מת בגיל צעיר. בהיעדר אבי המשפחה ועקב החוסר בנשים יהודיות בסביבה, מתחתנים 2 בניו (מחלון וכיליון) עם נשים מואביות, רות ועורפה. כעבור זמן, מתים גם שני הבנים וכך נותרת נעמי (אם המשפחה, שהיתה ידועה במעשי החסד שלה) ושתי כלותיה. נעמי מחליטה לחזור למולדתה, ומודיעה לכלותיה שאין להן מה להצטרף אליה שכן ביתן הוא במואב.
"ותאמר נעמי לשתי כלותיה – לכנה שובנה אישה לבית אימה. יעשה ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי. יתן ה' לכם ומצאן מנוחה אישה בית אישה" (א' ח'-ט')
ניסיונה הראשון של נעמי נדחה. "ותאמרנה לה – כי איתך נשוב לעמך" (א', י')
נעמיעדיין לא מוותרת "שובנה בנותי! לכן כי זקנתי מהיות לאיש, כי אמרתי יש לי תקווה גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים. הלהן תשברנה עד אשר יגדלו? הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש? אל בנותי, כי מר לי מאוד מכם כי יצאה בי יד ה' " (א', י"ב-י"ג)
ערפה נושקת לנעמי וחוזרת לבית משפחתה ואילו רות, דובקת בנעמי ועוברת איתה לארץ כנען. כאשר היא אומרת "עמך עמי ואלוהיך אלוהי".
אגב, הערה לסיפור שיבוא בהמשך:
שנים רבות מאוחר יותר, נערך קרב בין אחד מצאצאיה של רות, דוד, לזה של ערפה, גולית. חז"ל מעירים, שהיה זה מן הראוי שדוד – צאצאה של זו שדבקה בדרך – ינצח את צאצאה של זו, שעזבה.
נעמי ורות מתיישבות בבית לחם ורעבו ממש ללחם. רות הציעה ללקוט תבואה יחד עם העניים. היא ידעה, שאותה איש לא יכיר ולא יבייש, כפי שייקרה אם תצא נעמי, העשירה לשעבר, בעצמה.
בעל השדה היה בועז, אחיינו של אלימלך (אבי בעלה המנוח), חכם מבוגר ומכובד שזה עתה התאלמן. נעמי נמנעה מלבקש את עזרתו וחיכתה שהוא יבצע את הצעד הראשון. הוא מבחין ברות ומתאהב בה, אולם עקב הפרש הגילאים בניהם אינו מבקש את ידה. נעמי שמגלה את הדבר, יועצת לרות ללכת בלילה לגורן ולפתות את בועז שיבקש את ידה, רות אכן עושה כך.
הערה:
כאמור, בועז היה אחיינו של אלימלך, אך לאלימלך היה אח שהיה עדיין בחיים ואשר לו הייתה זכות ראשונים למצוות הייבום. בועז הולך להיפגש  עם "פלוני אלמוני" (לא היה זה שמו האמיתי, אלא שהתורה משתמשת בשם "בדוי", על מנת שלא להביך אותו על מעשיו)
בועז מכנס בית דין של עשרה, מסביר לפלוני את המצב ופלוני נסוג.
"לשאת מואבייה ולפגום בשושלת שלי? – תעשה את זה בעצמך!"
בועז נושא את רות לאישה, וככתוב, מזיווג זה נוצרה מלכות דוד: "וּבועַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעובֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" (רות ד, כא-כב).
סיפור יפה ורומנטי, ואיפה הבעיה? מסיפור זה עולה כי דוד המלך הוא בן לשושלת פסולה, כלומר לא בן ישראל ובתורה יש איסור ברור למנות מלך זר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלוהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לא אָחִיךָ הוּא" (דב' יז,טו)
דוד תפס את המלוכה בכוח ודבר זה הביא עליו ביקורת קשה שכן על-פי האמור בתורה "לא יָבוא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְהוָה גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לא יָבוא לָהֶם בִּקְהַל יְהוָה עַד עוֹלָם" (דב' כג,ד).  מכיוון שכך, דוד אינו נחשב בן לעם ישראל וכאמור לעיל, יש איסור מפורש למנות מלך זר.
סיפורו של דוד מכיל אי דיוקים רבים שנעשו מתוך רצון להאדרת שמו לדורות.
בחירתו של דוד על ידי האלוהים נעשתה כאשר נשלח שמואל הנביא אל בית דוד  ושם מוצגים בפניו שבעת בניו הבוגרים של ישי, אולם איש מהם אינו מוצא חן בעיני האל. אז נישאל ישי "הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים?" ובתשובה מביא את דוד, צעיר הבנים והוא אשר נבחר להימשח על ידי האלוהים: "קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא"
מרגע זה מתחיל מאבק סמוי וארוך שנים בין דוד הצעיר, בן חסותו של שמואל הנביא לבין שאול המלך, מי שהומלך כנגד רצונו של שמואל הנביא להיות המלך הראשון.
שאול היה מי שאיחד את שבטי ישראל בחוזקה, מרד בשלטון הפלשתים וייסד צבא סדיר שבראשו עמד בן דודו אבנר בן נר. שאול התאפיין בכך שהיה מלך צבאי רב עוצמה וכריזמטי, אשר מלחמותיו הן מלחמות הגנתיות, מלחמת אין ברירה.
לכל אורך חייהם מתערבבים סיפוריהם של דוד ושאול, עד שדוד משתלט על המלוכה:
          בעת שהמלך שוקע בדיכאון, ממליצים יועציו להביא בפניו את דוד המפליא לנגן בנבל. שאול מקבל את עצתם ודוד מתחיל לנגן בפניו, עד כי שאול ממנה אותו לנושא כליו האישי. קצת מוזר בהתחשב בגילו הצעיר וחוסר ניסיונו הצבאי.
          גם הריגתו של גוליית המיוחסת לדוד, הינה כנראה סיפור שסופר על מנת להאדיר את שמו של דוד שכן כאשר שאול רואה את דוד יוצא אל גוליית הוא שואל את שר צבאו אבנר בן נר: "בֶּן מִי זֶה הַנַּעַר, אַבְנֵר?"  ניסיון זה להאדיר את שמו של דוד על ידי שיוך לו מעשי גבורה שנעשו על ידי אחרים, נזכר יותר מפעם אחת.
          שאול לוקח את דוד לחצרו ושם מתאהב דוד ביהונתן, בנו של שאול: יש האומרים, גילוי של הומוסקסואליות, אולם בהתחשב בעובדה שדוד נהג להשכיב את כל מה שזז (בערך) הרי שמדובר ב- "בי סקסואליות"
o       "וַיּוֹסֶף יְהוֹנָתָן לְהַשְׁבִּיעַ אֶת דָּוִד בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ:" (שמואל א', כ' י"ז)
o       "וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁלשׁ פְּעָמִים וַיִּשְּׁקוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיִּבְכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ עַד דָּוִד הִגְדִּיל." (שמואל א כ, מא)
o       דברי דוד בקינתו על יהונתן: "נֶפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִים".
          שאול מבקש מדוד להינשא למירב, ביתו הבכורה, דוד מצידו מבקש להינשא למיכל, ביתו הצעירה של שאול. מאחר ודוד עני ולא יכול לשלם עבור כלתו, שולחו שאול להביא לו מאה עורלות של פלשתים, דוד מצידו מביא מאתיים ונושא את מיכל לאישה.
          כאשר יורדת קרנו של דוד בעיני שאול, הוא מצווה על יהונתן להביא את דוד בפניו. יהונתן נפגש עם דוד וכאשר מתגלה להם המזימה, כורת דוד ברית עם יהונתן ומתחייב לא להשמיד את זרעו לאחר שישתלט על המלוכה. שאול כועס ומבין כי כולם קושרים נגדו "קְשַׁרְתֶּם כֻוּלְּכֶם עָלַי וְאֵין גוּלֶה אֶת־אָזְנִי בִּכְרות בְּנִי עִם־בֶּן־יִשַׁי."
          שאול רודף את דוד ומנסה להורגו, דוד מצידו, בהזדמנות שיש בידיו לפגוע בשאול, ניגש אליו בהיחבא וחותך את מעילו, אות כי " אם רציתי יכולתי להרגך".
כאשר נודע לדוד כי נבל הכרמלי, בעל עדרי צאן גדולים, גוזז עתה את צאנו, הוא שולח אליו את אנשיו ודורש ממנו דמי חסות. נבל מגיב בזלזול: "מִי דָוִד וּמִי בֶן־יִשָׁי? הַיּום רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדונָיו." האם עלי לקחת אל לחמי ואת מימי ואת בשר הצאן, הוא שואל, ולתת "לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה?" כאשר דוד שומע, הוא מחליט להתקיף את נבל ולהשמיד את ביתו. אשתו של נבל, אביגיל, מגלה את הדבר ונפגשת בחשאי עם דוד עמוסת כל טוב, כורעת על ברכיה ומתחננת בפניו שלא להרוג את כל היושבים בבית בגלל נבל "כִּי כִשְׁמו כֶּן הוּא: נָבָל שְׁמו, וּנְבָלָה עִמּו." דוד חוזר בו ואביגיל לביתה  שם היא מספרת לנבל השיכור על המקרה והלה לוקה בשבץ (הוּא הָיָה לְאָבֶן) ומת. אחרי מותו מגיעה אביגיל אל דוד ונישאת לו. הכתוב אינו מפרש עד כמה הייתה אביגיל מעורבת במותו של בעלה.
מה היה לנו כאן? דרישת דמי חסות? איום ברצח? ניאוף? גרימת מוות?
לאחר מות שאול ובניו, ולאחר שמפקד הצבא, אבנר בן נר מעביר את נאמנותו לדוד, נמשך דוד למלך על ישראל. הפיכה צבאית??
ואיך אפשר בלי פרשת בת שבע? הסתבכותו של דוד בפרשה של ניאוף.
דוד חומד את בת שבע, נכדתו של יועצו אחיתופל ואשתו של אוריה החיתי, אחד מאנשי צבאו הבכירים. כאשר אוריה נמצא בחזית (הצבא צר על רבת עמון), שוכב דוד עם בת שבע ומכניסה להריון. על מנת לטשטש את מעשיו (מאחר והעונש על ניאוף הוא מיתה), הוא קורא לאוריה משדה הקרב ומשדל אותו שילך אל ביתו, מתוך תקווה שישכב עימה ויחשוב כי הוא הכניסה להריון, אך אוריה מסרב. דוד שולח אותו בחזרה לשדה הקרב, ומבקש מיואב בן צרויה, מפקד הצבא, שינטוש את אוריה בשדה הקרב ויביא למותו. משעברה תקופת האבל על אוריה לקח דוד את בת שבע לאישה, והיא ילדה לו את הבן פרי החטא, אך דוד לא יצא מהפרשה פטור בלא כלום ונתן הנביא הגיע להוכיחו באמצעות "משל כבשת הרש":
"שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש. לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאוד. ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדיו. מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת. ויבוא הלך לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו, ויקח את כבשת האיש הרש ויעשה לאיש הבא אליו".
דוד, בתגובה למעשהו של העשיר במשל מגיב בזעם: "בן מוות האיש העושה זאת, ואת הכבשה ישלם ארבעתיים".
אז אומר לו נתן: "אתה האיש!", ובישר לו על קללות ה':
"וְעַתָּה לא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לאישה: (יא) כה אָמַר יְהווָה הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת:" (ספר שמואל ב' פרק י"ב י')
דוד מגיב בוידוי: "חטאתי לה'". נתן משיב לו כי הוא עצמו לא ימות, אך בנו מבת שבע ימות. ואכן, התינוק לקה במחלה קשה. דוד צם והתפלל שבעה ימים למען הילד, וניסיונותיהם של אנשיו להאכילו עלו בתוהו. משמת הילד לבסוף חששו האנשים לבשר לו, שמא יעשה רעה לעצמו.
הקללה שרבצה על בית דוד לא סרה עם מות הילד. אמנון בנו בכורו, אונס את תמר אחותו, ובנו השני אבשלום, אחי תמר מאותה אם, נוקם את נקמתה ורוצח את אמנון. שנים לאחר מכן אבשלום מורד באביו ועושה הפיכה שבמהלכה הוא מנסה להרוג את דוד, ואף שוכב עם פילגשיו. לבסוף הוא נהרג בידי יואב שר צבאו של דוד.
גם כאן התלמוד מנסה לתקן את המעוות וטוען כי דוד אנס את בת שבע וזאת למה? כי אם בת שבע נאפה עם דוד, הרי שהיא אסורה לבעלה ולבועלה, אולם אם היא "רק" נאנסה, הרי שדוד יכול לשאת אותה לאישה.
בתלמוד מסופר על פטירתו בחג השבועות. ע"פ המסורת, מקום קבורתו הוא בעיר דוד ליד כפר הסילוואן.
ומזרעו אמור לבוא משיח צדקנו.
מקורות:
            התנ"ך – ספר הספרים.
            מגילת – רות
            מקורות שונים באינטרנט.
           
עדכונים:
עופר שלום
שמחתי למצוא "צדיק בסדום" שיודע ספר. פטור בלא כלום אי אפשר ולכן אוסיף מעט למרות שניתן לפתח כאן כמה דיונים ארוכים.
אוריה היה חכם והבין את מזימתו של דוד ולכן לא רק שלא הלך לביתו לישון, אלא ישן עם עבדי דוד באותו הלילה ע"מ שיהיו לו עדים שלא הלך לביתו."ויצא בערב לשכב במשכבו עם עבדי אדוניו, ואל ביתו לא ירד" (שמואל ב, יא, 13).
כמו כן גם מה שכתוב לעייל היה אחרי מספר נסיונות של דוד לשולחו לביתו (בתחילה ישן בפתח ביתו של דוד). לאחר תשובת אוריה שהוא אינו יכול ללכת לביתו בזמן שחייליו בשטח. אוריה מדגיש בתשובתו לדוד " . . . ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי . . . " (מכאן שידע על כוונת דוד) ניסה דוד לשכרו וגם זה לא צלח בידו.
סה"כ שמחתי לקרוא. אני בכלל חושב שה "נ" שבתנ"ך (נביאים), קצת מוזנח יש שם לא מעט סיפורים עם מוסר השכל עמוק.
שיהיה יום טוב,
אלון.
אשר:
אבל אני חייב להוסיף ששכחת שני דברים חשובים:
– "אופורטוניזם" (ואפרופו השוואה לימינו- ניתן ואף רצוי…): דוד עובר לצד הפלישתי תוך כדי רדיפתו ע"י שאול ונהנה מהכנסת אורחים של אכיש בן- מעוך מלך גת תוך כדי שהוא הופך לשריף מצקלג- עבודה נאה למלך יהודאי שאמור ללכד את העם כנגד הפלישתי.
– "תחמניזם"- דוד יושב בחברון אבל יוצא לכבוש את עיר יבוס. הוא פוליטיקאי משופשף והוא יודע שכדי ליצור קואליציה רחבה עד כמה שניתן, הוא צריך ליצור יש מאין. לבנות עיר בירה חוץ- טריטוריאלית, שלא שייכת לאף שבט- כדי שאף אחד לא יוכללפתוח את הפה ולומר שהייתה העדפת קרובים או אפליה מתקנת (יהודים…). ומה עושיםהולכים ליבוסי, מיושבי הארץ מימים ימימה שלא עושים לכום ליהודים חוץ מלשבת בדיוק באמצע הדרך בין ממלכת יהודה וממלכת ישראל. בין שבט יהודה לשבט בנימין. כאמורפוליטיקה- כשיש בעיה, יוצרים בעיה אחרת כדי לפתור ולהסיח את הדעת.
עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit