מה ליהדות ולסחר בזונות?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
25/5/2016
מה ליהדות ולסחר בזונות?
סיפורן של "הנשים הפולניות".
רקע.
תקופה קשה עברה החל מהרבע האחרון של המאה ה-19 על יהודי רוסיה ומזרח אירופה.  משבר כלכלי חמור פקד את האימפריה הרוסית והמחוזות המזרחיים של האימפריה האוסטרו-הונגרית ובעקבות המשבר נקלעו היהודים לעוני ודלות. אם לא די בכך, סבלו היהודים גם משרשרת של פוגרומים קשים.
המצוקה והעוני הביאו להגירה מאסיבית מפולין וגליציה לעבר ארצות הברית, פלשתינה ודרום אמריקה (בעיקר ארגנטינה וברזיל).
ההתפתחות המואצת של התעשייה בבואנוס איירס, סאו פאולו וריו דה ז'ינרו, משכה אליהן מיליוני גברים שנהרו לדרום אמריקה בתקווה להתעשר. בין מיליוני המהגרים היו גם יהודים רבים.
מטבע הדברים, רבים מהמהגרים הינם גברים, חלקם רווקים ואחרים נשואים שהשאירו את משפחתם מאחור בחיפוש אחר עתיד טוב יותר. עד כדי כך, שבתקופות השיא, היחס היה אשה אחת לכל 10 גברים! מצב שכזה, הינו כר פורה לפריחת תעשיית המין בתשלום. ואכן בבואנוס איירס החלה דרישה גדולה ל"נערות עובדות".
רבים מהמהגרים, שסבלו מקשיי הסתגלות למקום החדש, קשיי שפה וקושי למצוא עבודה, פנו לתחום הסרסור בנשים. עד מהרה, השתלטו המהגרים היהודים על תחום הזנות ונקראו בספרדית "רופיאנים" (פושעים/סרסורים) ובהמשך יצאו ה"רופיאנים" היהודים מגבולות ארגנטינה והפכו להיות סוחרי זונות בכל דרום אמריקה.
ה"רופיאנים" הקימו לעצמם ארגון ערבות הדדית וסייעו לחברי הרשת להתמודד עם קשיים ולשמור על כוחם. הארגון התנהל כמו מאפיה ופעל לפי כללים וחוקים מוגדרים. הם "ייבאו" נערות תמימות מרחבי אירופה, מסעות הגיוס של הנערות נקראו "רמונטה" (מונח מתחום הבקר) הנשים קיבלו את הכינוי "פולאקאס" (פולניות). עם הזמן הפך שם זה להיות כינוין של כל הנשים הלבנות ממזרח אירופה אשר עסקו בזנות, ללא התחשבות במוצאן הלאומי.
הן הגיעו לדרום אמריקה מרוסיה, מפולין ומגליציה, וקיוו שיוכלו לפרנס את המשפחות שהותירו מאחור. בתוך זמן קצר מצאו את עצמן עובדות בזנות.
האם היו ה"פולאקאס" קורבנות סחר אדם או נשים חזקות שנקטו יוזמה?
היו אלה נשים צעירות, חלקן נערות, חסרות נדוניה שתאפשר להן נישואים טובים בעיירת מוצאן או השכלה מקצועית שתעזור להן בארצות היעד, ולרוב דיברו רק יידיש. התופעה הייתה עצומה בהיקפה – בארגנטינה וברזיל בלבד הפעילו ה"רופיאנים" היהודים כ-3,000 בתי בושת, רובם בבואנוס איירס ובריו דה ז'ינרו.
הזיהוי בין הזנות והמוצא היהודי של העוסקים בו הותיר רמז בשפה הפורטוגזית: המילה "קפטאו"(cafetão) משמעותה "סרסור" והיא נגזרת מ-"קפטאן", המעיל הארוך שנהגו ללבוש יהודי מזרח אירופה, ובהם הסרסורים, גם בחום הטרופי של ברזיל.
הארגון הצליח לשלוח את זרועותיו לרשויות החוק ורבים מאנשי ההגירה, שוטרים, שופטים, ראשי ערים, פוליטיקאים ופקידים היו ברשימות מקבל ה"משכורות" של הארגון. כל מי שעלול היה להפריע בנושא ההגירה, אכיפת החוק, מניעת הרחבת בתי הזונות וכ"ו היה ברשימת מקבלי השוחד.
ל"רופיאנים" היה מנגנון גיוס מתוחכם, כל כמה זמן נשלח אדם צעיר, נאה, לבוש בקפידה ומנומס לקהילות היהודיות במזרח אירופה, הוא התקבל ב"שטאטלים" העניים בכבוד שהרי הגיע מיבשת אמריקה. אותו אדם תלה מודעות בבתי הכנסת ובמרכזי הקהילות שבהן נאמר כי הם מחפשים "נערות יהודיות מבית טוב לעבודה בבתי יהודים עשירים בארגנטינה וברזיל" מודעות אחרות דיברו על "שידוכים". יהודי אירופה שסבלו מהתנכלויות ועוני כבד, האמינו שהם נותנים לבנותיהם עתיד טוב יותר ושלחו אותן עם האיש.
תחבולה נוספת הייתה למצוא בנות יפות ולהציע להן נישואין. החתונה לרוב נערכה בטקס הנקרא "שאטילע חופה" (ביטוי ביידיש שמשמעו טקס נישואין מהיר ושקט, ככל הנראה גם ללא רישום הנישואין האזרחיים).
החתנים לא היו בררנים והיו מוכנים לקחת כלות מבתים עניים מבלי להתמקח על גובה הנדוניה. בני משפחותיהן של הכלות שמחו לשמוע שנמצא חתן לבנותיהם המוכן לקבל נדוניה נמוכה. נערכה חתונה, נמסרה הנדוניה, והנערה נסעה לדרום אמריקה, שם נמכרה לזנות. הסרסור הרוויח שלוש פעמים: פעם אחת את הנדוניה מהורי הצעירה, פעם שנייה את כסף המכירה ופעם שלישית עבור עבודתה של הבחורה.
מאחר ובכפרים היהודים במזרח אירופה לא היה רישום נישואין אזרחי, לעיתים קרובות פגשו הבנות נשים נוספות על סיפון האנייה. לעיתים נתגלה להן כי ה"חתן" התחתן עם שלושים נשים.
רוב הנערות היו בגילאים 13-18, אלפי נערות, ממשפחות דתיות ומסורתיות.
כבר בדרכן באוניה נאנסו והוכו רבות מהנערות, הן נכלאו והורעבו על מנת לשבור את רוחן. במסמכי ה"רופיאנים" קראו לזה "תקופת חינוך".
עם הגעתן לנמל, נלקחו הנערות ל"שוק הבשר" ושם נסחרו כבקר. בחדר גדול ישבו ה"רופיאנים", הנערות הופשטו, וכשהן עירומות מול הקונים הפוטנציאלים נערכה מכירה פומבית. במכירות הללו נכחו בדרך כלל גם אנשי ממשל, שופטים ועיתונאים, חלקם הגדול היו גם לקוחות, חלקם באו סתם בשביל ההנאה אבל בזכות נוכחותם המכירות נערכו ללא שום הפרעה מהרשויות.
הנשים היהודיות היו שבויות לא רק בידי בעליהן היהודים, שהפכו לבעלים על גופן ורכושן, אלא גם שבויות בארץ זרה, ללא ידיעת השפה, התרבות וחוקי המדינה, לרוב ללא מסמכים והן נאלצו לעסוק בזנות כל חייהן. רבות מהן שמו קץ לחייהן, אחרות נרצחו בידי הסרסורים ומעטות הצליחו להשתחרר מלפיתת הארגון ולחזור לחיים חופשיים.
למרבה הפלא, השיטה של גיוס נשים בכפרים היהודים פעלה עד שנת 1920 מבלי שהתפתחה מודעות לכך בקהילות מזרח אירופה. אפשר שקשיי התקשורת גרמו לכך, ואפשר שתנאי המחיה הקשים של המשפחות בעיירות הביאו לעצימת עיניים בקרב המשפחות. באחת האגרות שכתב אחד מרבני הכפרים ב-1899 נאמר: "יש צורך לראות עין בעין את המצב העגום ואת העוני של הישובים היהודים במזרח אירופה כדי להבין שנסיעה לבואנוס איירס זה לא דבר נורא כל כך". האם הרב ידע שהמשמעות של ה"נסיעה לבואנוס איירס" היא כניסה לעולם של ניצול וזנות, והעדיף בכל זאת מצב זה על פני המצב במזרח אירופה?
בשנת 1898 כתב הרב הראשי של בריטניה, הרב ד"ר הרמן אדלר, מכתב שעליו חתמו גם רבה הראשי של צרפת צדוק קאן, הרב מוריץ גודרמן מווינה, הרב ישראל הילדסהיימר מברלין, הרב הירש מהמבורג והרב ארנרייך מרומא. במכתבו הזהיר הרב משידוכים ונישואים לנשים בכפרים במזרח אירופה, אשר כל מטרתם הייתה להביאן לעיסוק בזנות באמריקה הלטינית. אולם המכתב לא השיג את מטרתו.
הסרסורים היו מזייפים מכתבים להורי הנערות, כדי שהשיטה לא תיחשף בעיירות היהודיות, אבל נראה שלא תמיד היה בכך צורך, כי אורח החיים החדש שלהן עורר בנערות עצמן בושה רבה מפני משפחותיהן.
ב-1905 תיאר הסופר הארגנטיני מנואל גאלבס בעבודת הדוקטורט שלו את דמותו של סוחר הנשים הטיפוסי: "ערמומי, מחושב, המכיר את טרפו כמו שמכיר הגאוצ'ו את סוסו, לבוש בהידור מסוים, הידור של בית בושת שבו הכל מסנוור ומזויף. טבעות עצומות על ידו השמאלית ומקל הליכה עם גולה של זהב, עניבה בצבע אדום לוהט התואמת את צבע גרביו, מטפחת משי גדולה ונלעגת. התשוקה לכסף גדולה אצלו אפילו מהתשוקה המינית."
הצד המפתיע ביותר בסיפור עגום זה הוא הקשר החזק שהיה לסרסורים ולקורבנות המושפלים של הסחר ליהדותם. רבות מהנשים הללו רצו לשמור על זהות יהודית, אבל הקהילות היהודיות בערים השונות נהגו להתנכר להן ולהילחם בארגון  בכל דרך אפשרית.
בין הזונות היהודיות היו רבות אשר באופן קבוע באו לנשיא הקהילה בערבי חג על מנת למסור את תרומתן כדי לעזור לקיים את שירותי הדת וגמילות החסדים. ייתכן שבכך חשו שהן מכפרות על עיסוקן.
בספר השאלות והתשובות שלו כתב הרב רפאל אלנקווה ממרוקו לקהילה של מנאוס: "תשובה לקהל פארא בראזיל, יודע למעלתכם על מה שביקשתם ממני לחוות את דעתי הקלה בעניין הפרוכת שעשו נשים זונות לבית הכנסת גם מה שמביאים נדרים ונדבות לבית הכנסת, אם מותר לקבל מהם או לא. וההוא אמר שהוצרך לשאול משמכם להוציא מלב האומרים שיש איסור בדבר משום לא תביא אתנן וכו'"
כאן הייתה התלבטות אם לקבל פרוכת שנתפרה על ידי נשים זונות ונתרמה לבית הכנסת, ברוב המקרים אפילו לא הייתה התלבטות והדחייה הייתה מידית.
בשנת 1885 הוקם "הארגון היהודי להגנה על נשים ונערות". הארגון שם לעצמו מטרה להילחם בארגון ה"רופיאנים".
דרך אחת הייתה תליית כרזות ברחבי העיר הקוראות שלא להשכיר להם חנויות ודירות. דרך נוספת הייתה הוקעתם מהחברה, סירוב לקבל מהם תרומות ועזרה, מניעת כניסתם לתיאטראות ומוסדות התרבות היהודים, מניעת כניסתם לבתי כנסת ולבסוף סירוב לקברם בקבר ישראל.
מסופר על אישה בשם לולה, אשר במשך כמעט כל שנות חייה עסקה בזנות. כאשר התקרב יום מותה ביקשה לשוב ולקשור את גורלה עם גורלו של עם ישראל והשאירה את ירושתה לטובת הקהילה היהודית היא התנתה את קבלת הירושה בכך שתיקבר בקבר ישראל.
בריו דה ז'ינרו, באותה תקופה נקברו ה"רופיאניים" בבית הקברות היהודי "לה טבלאדה" בחלקה צדדית שנקראה "חלקת הטמאים" (חלקת המתאבדים והזונות) אולם עכשיו נאסרה קבורתם במקום… חלקה זו עם כ-50 קברים, מוזנחת, מצבות מנופצות ולכלוך בכל מקום.
  
הקהילות היהודיות ניסו להרחיק עצמן מהזונות מסיבות שונות:
          בבואנוס איירס בשל גלי האנטישמיות ששטפו את העיר וקישרו בין מוצא יהודי לבין פשיעה.
          בברזיל חוקי ההגירה התירו לגרש מהגרים משתי סיבות: פעילות קומוניסטית וסרסור. והיהודים רצו למנוע את זיהוים ככאלה פן יגורשו.
ב-1908 העלה המחזאי פרץ הירשביין בבואנוס איירס את "מרים", הצגה ביידיש שמגוללת את סיפורה של אישה יהודייה שעסקה בזנות. המחזאי בעצמו, סילק מהאולם את הגברים והנשים שעבדו בתעשיית המין.
כשהגיע התיאטרון היידי מבואנוס איירס להעלות ממחזותיו בריו דה ז'ינרו, כניסתן של הנשים הללו נאסרה מראש.
נקודת השבירה לא היתה בכך שנאסר על חברי הארגון להיכנס לתיאטרון היהודי ביידיש, אלא בכך שלא אפשרו להם להיקבר בקבר ישראל. לכך לא היו מוכנים לא ראשי הארגון היהודים ולא הנשים הפולניות. מילא להיות מוחרמים מהתיאטרון ומאירועי הקהילה, אך מנוחת עולמים היא סיפור שונה.
התנגדות הקהילה לא השפיעה על עסקיהם של בעלי הארגון היהודי ואף לא גרמה להם להתרחק מיהדותם. אדרבה, הם בנו לעצמם בתי כנסת ובתי קברות, והמשיכו להציע את תרומותיהם הנדיבות לכל קהילה ובית כנסת אשר רצו בכך.
ה"רופיאנים" הבינו שעליהם לפעול ולכן הקימו את "ורסוביה – חברה יהודית לעזרה הדדית" (וורסוביה = "וורשה")
(Sociedad Israelita de Socorros Mutuos Varsovia de Barracas al Sud y Buenos Aires)
‏וכך ב- 7/4/1906 הוכשר השרץ ונרשמה חברה חוקית. ב-1927 התפלג הארגון והפורשים בראשות שמעון רובינשטיין הקימו ארגון נוסף שנקרא  "אשכנזום" Asquenzsum.
גם ארגון ה"רופיאניים" נאלץ לשנות את שמו, עקב תלונה רשמית של השגריר הפולני, והשם הוחלף ל"אגודה לעזרה הדדית צבי מגדל" על שם אחד התורמים הבולטים וממייסדי האגודה.
במהלך שנות ה-20 של המאה ה-19, הגיע הארגון לשיא כוחו. כ-500 "רופיאנים" אשר שלטו בכ-2,000 בתי בושת שבהם עבדו כ-30,000 נשים.
הארגון גבה מחבריו דמי חבר בסך 250 פזו לחודש, ששימשו לכיסוי הוצאות נסיעת המגייסים, וכמו כן הארגון דאג לשמירה על האינטרסים המשותפים של החברים בו.
בהיעדר תמיכה מהקהילות היהודיות, הקימו הגברים והנשים בתעשיית המין אגודות לעזרה הדדית ולשירותים דתיים (קבורה, סעד לעת זקנה, קיום חתונות כשרות ותפילות בחגים).
הארגון בנה לעצמו בית כנסת מפואר בלב הרובע היהודי של בואנוס איירס. ואם כבר יש נדל"ן, אז למה לא לנצלו עד הסוף? קומת הקרקע שמשה לבית כנסת מפואר, ואילו הקומה העליונה הייתה בית בושת. את פתיחת בית הכנסת חגגו ה"רופיאניים" בטקס הקפת הבניין עם ספרי תורה.
השכנים והקהילה היהודית ראו, הזדעזעו אבל פרט לכך לא יכלו לעשות דבר. במקביל, רכשה האגודה החדשה חלקת אדמה בפרבר של בואנוס איירס (אבז'אנדה) והכשירה אותו כבית קברות עבורם.
"צום הנדיקען פין מיר", "לצדיקה שלנו", זו ההקדשה באידיש בכיתוב שלא מופיע בבית קברות בפולין או בליטא, אלא בבית עלמין מחופה שרכים טרופיים בריו דה ז'ניירו, בפרבר העוני אינאומה. זהו בית הקברות של "אגודת הצדקה היהודית לקבורה ולדת", ובשונה מבית העלמין היהודי האחר בעיר, גדול בהרבה, שנמצא בשכונת קאז'ו ועודנו פעיל, בבית הקברות הזה רובם המכריע של כ–800 הנקברים הם נשים. רבות מהן שילמו האחת עבור  המצבה של רעותה והותירו כיתוב צנוע: "מאחותך, שרה" או "געגועים מאחיותיה".
"צבי מגדל" היה ארגון בעל תחומי פעילות רבים, לא רק זנות. אנשיו ניהלו רכוש ומפעלים, שכן היו צריכים להלבין את כספם בעסקים חוקיים. היה זה ארגון עשיר מאוד. בשיאו היו לארגון עשרות סניפים, בין היתר ביוהנסבורג, בומבי, שנחאי וריו דה ז'נרו. הוא שיתף פעולה עם רשויות החוק, שיחד פוליטיקאים בכירים, הפעיל שדכנים שסימנו עבור הסרסורים את נערות ה"שטעטל" העניות שהגיעו לפרקן, ושכר כתבנים שכתבו למשפחות מכתבים הביתה כדי שלא ידאגו ויחפשו אחר בנותיהן האבודות.
"אגודת ורשה" ולאחר מכן "צבי מגדל" דאגו לקביעת כללי הארגון והעבודה, ממקום חיפוש הנשים דרך האופי ומספר החתונות שהיה צריך לקיים, מחירי הנשים, תשלום השוחד למשטרה ולאנשי המכס ועוד. וכך הצליח לקיים ארגון פשע וסחר בנשים לאורך שנים ללא כל הפרעה גלויה. עוד בשלהי המאה ה-19 הכניס הארגון לחבריו יותר מ-50 מיליון דולר לשנה.
בין העקרונות המופיעים במסמך של הקמת אגודת ורשה מופיעה אחת המטרות של הארגון: "מטרתנו היא להקים קרן משותפת לגמילות חסדים ולעזרה במקרים של מחלות וכך לשמור על העזרה ההדדית והסולידריות בין חברי האגודה". אולם כמה אירוני שחברי הארגון היו הסרסורים והיצאניות אשר נהנו מגמילות חסדים זו.
הפלת הארגון.
אישה אמיצה אחת, יהודייה בשם רחל ליברמן היא זו שלזכותה אפשר לרשום את הפלת הארגון.
רחל ליברמן נולדה בברדיצ'ב (כיום באוקראינה) ביולי 1900, בהיותה ילדה עברה עם משפחתה לוורשה ובדצמבר 1919 נישאה (כנראה בלודז') ליעקב פרבר, חייט מפז'דץ', עיר קטנה במרכז פולין.
כעבור שנה נולד בנה הבכור יהושע דוד, וב-1921, בעודה בהריון עם בנם השני, הפליג בעלה לארגנטינה בתקווה למצוא חיים חדשים למשפחתו. בארגנטינה הוא הצטרף לאחותו הלקה ובעלה משה מילרות שגרו בעיירה קטנה בפרברי בואנוס איירס.
מההתכתבויות בניהם, קשה להבין מה בדיוק עשה בארגנטינה, אולם הוא היה מרוצה מהמעבר ורחל ציפתה בקוצר רוח להצטרף אל בעלה. באוקטובר 1922 הגיעו רחל ושני בניה לבואנוס איירס.
כעבור פחות משנה מת משה משחפת והותיר אותה אלמנה, לבד עם שני ילדים. רחל שהיתה צריכה להאכיל את ילדיה, עשתה מעשה, היא השאירה את ילדיה עם מטפלת ונסעה לבואנוס איירס לחפש עבודה כתופרת. אולם מכשול השפה לא אפשר לה להסתדר.
ב-1924 פוגשת ליברמן, גבר בשם חיימי קיסינג'ר ומתחילה לעסוק בזנות (לא ברור אם מרצון או בכפייה). בדיעבד, כנראה שגיסתה, הלקה שניהלה עסקי הימורים ויחד עם בעלה היתה חברה ב"צבי מגדל" הייתה זו שהכניסה את ליברמן לרזי המקצוע ושכנעה אותה שרק כך תוכל לפרנס את ילדיה.
במשך 5 שנים עבדה ליברמן באחד מבתי הבושת של "צבי מגדל" ברחוב ואלנטין גומז. וכעבור חמש שנים, בהתאם לנאי החוזה בינה יבין קיסינג'ר,  פדתה את עצמה.
רחל המשיכה לעבוד בזנות ובכסף שחסכה פתחה לעצמה בית מסחר למוסיקה וחפצי אמנות.
ביוני 1928 פנתה ליברמן לרב פקד חוליו אלסוגאראי (Julio Alsogaray) , מי שהקדיש את שנותיו בניסיון להרשיע את חברי הארגון בשחיתות, סחיטה ואיומים, הצהירה בפניו שפרשה מן הזנות וביקשה שבעקבות הצהרתה יימחק שמה מרשימת הזונות המורשות. באותה הזדמנות סיפרה לאלסוגאראי כי היא עדיין חוששת מארגון "צבי מגדל".
חששה לא היה חסר בסיס, הנהלת "צבי מגדל" פחדה שבעקבותיה ילכו גם בנות אחרות, ואכן יום אחד נכנס לחנות שלה בחור שרמנטי, נאה ומהודר, תחילה התעניין בסחורה מסוימת ולאחר מכן במוכרת. ליברמן נפלה בקיסמו וכעבור זמן קצר הסכימה להינשא לו. אלא שהחתן המקסים התברר כשלמה יוסף קורן, אחד מחברי הארגון. רק עשרה חודשים לאחר שפרשה ממקצועה, נאלצה ליברמן לחזור לזנות. קורן גם גזל את כל כספה ורכושה.
רחל פנתה לארגון 'צבי מגדל' והתלוננה נגד קורן, נשיא הארגון, סימון ברוטקביץ', זימן אותה לפגישה והבטיח לה שאם תמשוך את תלונתה, יוחזרו לה כל תכשיטיה ו-15 אלף פזו, מתוך ה-90 אלף שקורן שדד ממנה. ליברמן סירבה ודרשה את החזרת כל רכושה. ברוטקביץ' התעצבן ואמר שהיא צריכה לעבוד ולפרנס את קורן בעלה, כמו שעושות כל הזונות".
לאחר שאחד מחברי הארגון, מאוריציו קירשטיין, איים עליה ברצח, החליטה ליברמן לעשות לארגון סוף.
רחל לא הסכימה לוותר.
ב-31/12/1929 היא התייצבה שוב במשרדו של רב פקד אלסוגאראי ומסרה לו את עדותה. למזלה של רחל, אלסוגאראיי חבר לשופט חוקר הגון, מנואל רודריגז אוקאמפו, שסירב לקבל כספים מ'צבי מגדל' ולזליג גנופול, מזכיר אגודת "עזרת נשים", שלחמה בארגון, ובכוחות משותפים הם הצליחו להביא עשרות חשודים למשפט. כחצי שנה לאחר מכן, במאי 1930, התחיל להתמוטט הארגון.
וזה לא היה קל, באותה עת פרצה בארגנטינה הפיכה צבאית, ובית המשפט שרצה לסיים את הפרשה שהתסיסה את הרחובות במהרה שיחרר חלק מהנאשמים ממעצר.
בפסק הדין קבע השופט כי "קיומו של ארגון 'צבי מגדל' הוא סכנה קונקרטית לחברה שלנו".
אנשי הארגון סירבו להיכנע, ומתוך כלאם המשיכו להילחם באמצעות שוחד וכך זכו במשפט חוזר (ינואר 1931) שבו זוכו כולם, למעט 3. ההחלטה המבישה פורסמה בעיתונות וגרמה למהומה ברחובות. הלחץ הציבורי גרם לשלטונות ארגנטינה לבטל את השחרורים.
אולם "צבי מנדל" כבר לא חזרו לעצמם. מקצתם ירדו למחתרת, מקצתם עזבו את המדינה ורבים אחרים גורשו מהמדינה. שלמה יוסף קורן נידון לעשר שנות מאסר וחוייב לפצות את המתלוננת ב-52 אלף פזו. ליברמן לא נהנתה מהפיצויים. היא מתה באפריל 1935, בגיל 35.
ב-1932, כשהעסק התמוטט וחברי הארגון נאסרו, ברחו או גורשו מהמדינה, היו בידי המשטרה כ-600 שמות של חברים בארגון. (450 חברים ב"צבי מגדל" ו-146 ב"אשכנזום").
נקודה ראויה לציין היא כי אין הוכחות לכך שהיהודים הספרדים שהיגרו לדרום אמריקה, סחרו בנשים ועסקו בזנות. כל השמות ברשימת המשטרה היו של אשכנזים, ובעיקר של יוצאי פולין-רוסיה ורומניה-הונגריה.
אירוני שמלחמת העולם השנייה היתה הגורם העיקרי להפסקת הסחר בנשים היהודיות.
עם סוף מלחמת העולם השנייה, הארגון היה הרוס. דרכי הים מאירופה לאמריקות נסגרו ושואת יהדות אירופה כללה גם את הרס העולם התחתון היהודי, שהזין את מרכזי הזנות היהודיים של העולם החדש. הסחר בנשים יהודיות נפסק, והנשים שעבדו כזונות לא רצו שילדיהן יגדלו בתנאים כאלו. החל משנות ה-40 תופעת הזנות היהודית מתחילה להצטמצם. בשנות ה-60, כבר היו מעט מאוד מהן. הזונה היהודייה האחרונה,  רבקה פרידמן, מי שהייתה הנשיאה האחרונה של אגודת הקבורה של ה"פולאקאס" בריו נפטרה ב-1984. רבקה נולדה בפולין והחלה לזנות בלואר איסט סייד של ניו יורק עוד בטרם הגיעה לריו. פרדימן התעקשה שהיא שבחרה במקצוע הזנות וסירבה להתנצל על מקצועה. והיא לא היחידה.
ידוע כי "הזונות בוורשה חיכו לסרסורים מארגנטינה, כי בחלום שלהן הן יעשו שם כסף ויתפסו חתן. ההשחתה הגיעה לידי כך שבעל היזנה את אשתו ואחר כך הם תכננו איך להביא אחייניות שלה או בנות משפחה אחרות ולהגדיל את כוח העבודה.
במקומות אחרים בעולם הזנות מתנהלת בשוליים, בארגנטינה שולי החברה היו החלוצים, הם הופיעו עוד לפני שנולד הגוף עצמו.
והעולם?
עיון בעיתונות הארץ-ישראלית, מעלה אזכורים רבים על פעילות הארגון.
כך למשל מדווח העיתון "האחדות" מכ"ח אייר תרע"א (26.5.1911) כי "מסחר הנשים מתפתח בא"י. תחילתו ביבוא מקהיר ואלכסנדריה, אך יש סרסורים המתחילים לפעול בארץ. ביפו נערכו אספות פומביות ברוב עם נגד התופעה ונוסד ועד פעולה".
עיתון "האור" מכ"ז אדר א' תר"ע (8.3.1910) מדווח על שתי בנותיו של סוחר יהודי מוויטבסק שהובאו על ידי "בעלה" של אחת מהן לבית בושת באלכסנדריה ובגיליון מי"א אב (11.8.1910) באותה שנה מסופר כך:
"בשבוע שעבר באו ליפו שני אנשים סוחרים בנשים בהתחפשם לחתנים. הם עושים ראיונות עם 'כלות', מבטיחים להם 'הרים וגבעות', מראים להם תכשיטים נאים המיועדים בשבילן לדבריהם ומציעים כסף להוריהן. נמצאים אנשים תמימים המאמינים ל'חתנים' האלה וחושבים את השידוכין האלה לאושר. יש להם תעודות מהרב מאלכסנדריה שהם פנויים וזה הם מעוורים את עיני הקהל שיחשוב שהם באמת אנשים ישרים.
לעת עתה עלה הדבר להציל נפש אחת. כעת נודע שאחד מה'סוחרים' האלה נסע ירושלימה לשם מסחרו הנמבזה ואמר לפרוש את רשתו גם שם והשני, אומרים, נסע לבירות."
גם בעיתונים כמו "המליץ", "הצפירה" ו"המגיד" הופיעו פרסומים על עסקיהם של יהודי ארגנטינה:
"אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה", נכתב ב"המליץ", "הם עוסקים במלאכות הבזויות ביותר".
ב-1895, כשהרצל נפגש עם הברון הירש ושטח לפניו את תכניתו ליישוב היהודים בארץ ישראל, הוא אמר: "היהודים הארגנטינים שלך מתנהגים בהפקרות. פרט אחד הדהים אותי, שהבית שבנו תחילה היה בית מיוחד במינו".
"לא נכון", השיב הברון הירש, "את זה לא בנו המתיישבים שלי".
במאמר גדול שפרסם העיתונאי אשר ביילין ב'דבר' ב-27 ביולי 1945 תיאר ביילין בצבעים קודרים את ההידרדרות המוסרית שחלה ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם השנייה, והוא סיים אותו במשפט הבא: "אם אין אנו רוצים שארצנו תיהפך לבואנוס איירס שנייה… אז עלינו לרוצץ את ראש הנחש עוד בטרם הספיק להרעיל בארסו המסוכן את דם היישוב." ראש הנחש היה, לדעתו, בתי הבושת, שהיו נפוצים בירושלים ובעיקר בתל אביב. תיאוריו ותכניו של המאמר התייחסו באורח בלעדי למה שהתרחש ברחובות היישוב היהודי בארץ, ללא קשר כלשהו לארגנטינה, מלבד הקישור הכמעט אוטומטי בתודעת בני הדור ההוא של עסקי זנות באשר הם עם בירתה של הרפובליקה הדרומית ההיא שביבשת אמריקה.
גם בספרות היהודית ישנם אזכורים כי יהודי אירופה וישראל ידעו על המתרחש בארגנטינה:
ב-1909, כתב שלום עליכם ב"האיש מבואנוס איירס" על סוכן נוסע שפוגש ברכבת חבר למסע, המתרברב לפניו על רשת מסחר שהוא מנהל ושמרכזה בבואנוס איירס ועל כך שמשטרות בכל העולם מונחות בכיסו. בסופו של המסע מתעניין הסוכן במה האיש סוחר. "במה אני סוחר? חא-חא! לא באתרוגים ידידי, לא באתרוגים אני סוחר". לקוראים בני הזמן היה ברור באיזו סחורה מדובר.
ב-1911 כתב יוסף חיים ברנר ברומן "מכאן ומכאן" על אכזבתו מעיר הקודש ירושלים: "היה מחנק בגרון, דומה היתה כנסת ישראל באותה שעה בעיני הבחור הרציני… לזונה עדינה ועלובה בכרכי הים, היא בואנוס איירס, שבצר לה היא מתריעה על מצבה מפני 'אורחיה'… כן כן בואנוס איירס, עיר זו, בירת ארגנטינה, שמזוהמי ישראל המועטים בה מעפשים את אווירה במסחרם החי". עוד כתב: "נפלה אימה חשכה גדולה. זונה בבואנוס איירס"
ב-1917 פרסם שלום אש רומן העוסק בעולם התחתון ובזנות בפולין, "מוטקה גנב". "ביום בואם של הסוחרים מארגנטינה", כתב על המתרחש בוורשה, "צובעות כל הצעירות את שערן בצבע בהיר, מתלבשות בשמלות בהירות, כי הסוחרים קונים ביתר רצון את הבלונדיניות שהרי הכושים השחורים שבבואנוס איירס אוהבים רק את הבלונדיניות".
גם בסיפור "חתונה" מתוך סיפורי "בית הדין של אבא" מאת יצחק בשביס זינגר, מספרים הסרסורים היהודים ברחוב קרוכמלנה בוורשה בחצי פה על השמועות שהגיעו לאוזניהם על הזונות היהודיות בבואנוס איירס.
בשביס-זינגר אף כתב בביוגרפיה שלו שיהודי מזרח אירופה חשבו שבאמריקה אפשר כל יום לאכול תפוז. "דודה שלי סיפרה לי שבאירופה הם לא היו רגילים לאכול פירות טבעיים, אלא רק בתוך ריבות. אז הנשים הללו הוקסמו מהמילה "אמריקה".
ראוי לציין כי לסיפור צדדים נוספים, יש לזכור כי חלק מהנשים הללו נהנו מאורח החיים החדש שלהן והיו גאות בו, שכן הן יכלו להרשות לעצמן אורח חיים חופשי יותר. נשים נשואות באותה תקופה, חיו בעוני והיו שפחות של בעליהן. הזונות היו עשירות יותר מהנשים הרגילות, היו להן בתי כנסת ומועדונים משלהן, היה להן ארגון לעזרה הדדית, אורח חיים ראוותני, בגדים יפים, איפור.
יש שאומרים שהנשים הנשואות קינאו ב"פולניות".
מקורות:
"לתרגם את חנה" – רונלדו ורובל.
"הסיפור המושתק של סחר יהודי בנשים" – הרב אליהו בירנבוים.
"בגופן ובנפשן" – איזבל וינסנט.
"טמאים" – חיים אבני.
"מעשה בטבעת" – אילן שיינפלד.
"נשף המסכות – נשים יהודיות וזנות: הפולאקאס ואגודותיהן לעזרה הדדית"– ביאטריס קושניר.
"העבדות היהודית הלבנה: הסיפור שלא סופר על רחל ליברמן" – פרופ' נורה גליקמן.
"הפולנייה" (La Polaca) – מירטה שלום.
"אימיגרנטים – ההגירה היהודית לארץ ישראל בראשית המאה העשרים" – גור אלרואי.
עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit