"המטרה היא שתתפגרו בדרך" – סיפור "צעדת המוות לוולרי"

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
בקיץ 1944 השיג הצבא הסובייטי מספר ניצחונות שדחקו את הגרמנים לאחור ואילצו אותם לפנות (ולהשמיד) את מחנות הריכוז וההשמדה. למרות נסיגתם המהירה, הם לא וויתרו על סדרה אחרונה של מעשים משפילים, מכאיבים וקטלניים. כשנסוגו החלו הגרמנים לפנות את מחנות הריכוז ולאלץ את האסירים לצעוד למרחקים ארוכים לעבר שטח שבשליטת גרמניה בפנים הרייך. בעשרת החודשים האחרונים של המלחמה נספו כ-250,000 איש בצעדות מוות, זהו סיפורה אחת מהן, "צעדת המוות לוולארי" שבשטח צ'כוסלובקיה.
צעדת המוות לוולארי

זמן קצר לפני תום המלחמה, הוציא היינריך הימלר צו המורה להפסיק את הריגת היהודים. המעשה הזה לא נעשה מאהבת היהודים, אלא עניין פרגמטי לחלוטין, באותה העת ניסה הימלר לנהל משא ומתן עם בעלות הברית והוא קיווה כי בהוראתו להפסקת הרצח, ישיג נקודת התחלה טובה יותר במשא ומתן. אבל זה לא עבד, לא רק שבעלות הברית סירבו לנהל איתו משא ומתן, כשהיטלר שמע על יוזמתו, הוא זעם ואף הדיחו מתפקידו.
למרות פקודתו של הימלר לעצור את הרג היהודים, צעדות המוות נמשכו. שנאתם של השומרים ליהודים הייתה חזקה יותר מאשר פקודת מפקדם.

ב-20/1/1945 פונו כ-1000 אסירות יהודיות ממחנה "סשלסזרזיי" (Schlesiersee) אשר במערב פולין, לא רחוק מהגבול עם גרמניה (כיום Sława, פולין).
מחנה "סשלסזרזיי" כמו גם מחנה "גרונברג", שיהיה תחנתם הראשונה של האסירות, היו חלק מקומפלקס שכלל כ-100 מחנות עבודה קטנים תחת מחנה "גרוס-רוזן" וישבו על שטח מזרח גרמניה, צ'כוסלובקיה ופולין. בסה"כ עברו במתחם כ-125,000 אסירים עד ששוחרר על ידי הצבא האדום ב-14/2/1945.
רוב האסירים עבדו במסגרת הפרויקט הגרנדיוזי של הנאצים שנקרא "פרויקט ענק" (Projekt Riese), מערכת מנהרות ואולמות גדולה ומסועפת, בשבעה אתרים שנחצבו בהרי חבל שלזיה תחתית בדרום מערב פולין.

מתחם המחנות הוקם ב-2/8/1940 על ידי אסירי מחנה זקסנהאוזן, בתחילה כמחנה-משנה, אולם מאפריל 1941, הפך המחנה לעצמאי ולא כפוף לזקסנהאוזן.
בין המחנות היו מחנות לנשים ובהם שירתו למעלה מ-500 נשות אס-אס. מחנה "סשלסזרזיי" ומחנה "גרונברג" היו שניים מאותם מחנות נשים. אסירות המחנות עבדו במפעלים שונים בסביבה.
אגב, אחד ממחנות המשנה הללו היה מחנה העבודה ברונליץ (Brünnlitz, כיום ליד העיירה Brněnec, בצ'כיה) שם נכלאו יהודים שחולצו על ידי אוסקר שינדלר.
הנשים והנערות נשלחו למחנה בעיקר ממחנה אושוויץ-בירקנאו ומגטו לודז', באוקטובר 1944, כדי לחפור תעלות נגד טנקים על מנת להאט את התקדמות הצבא האדום. מפקד המחנה היה קארל הרמן יאשקה (Karl Hermann Jäschke).

Karl Hermann Jäschke

"היה קר מאוד בסשלסזרזיי," העידה הניצולה זיסלה היידט בפני קצין מודיעין אמריקני. "ומכיוון שהיינו לבושות בצורה גרועה ביותר, חלק מהנשים לקחו את השמיכה האחת שהייתה  ברשותן ולבשו אותה בצאתן לעבודה. הנשים החוזרות מהעבודה נבדקו 3-4 פעמים ואלו שנמצאו לבושות בשמיכות קיבלו עונש של 25 מלקות שוט… הבנות הוכו עד זוב דם."

עם התקרבות הצבא האדום פינו הגרמנים את הנשים ב"סשלסזרזיי". פינוי זה הפך לצעדת מוות תחת פיקודו של מפקד המחנה היה קארל הרמן יאשקה.  במשך 106 ימים ולילות, צעדו הנשים מסלול של 800 ק"מ, בשלג וללא מזון לעבר העיירה "וולארי" (Volary) שבדרום צ'כיה, במטרה מוצהרת לחסל בשקט את שארית הניצולות.
הן החלו לצעוד לכיוון דרום-מערב לעבר גרמניה, עם צאתן מהמחנה קיבלה כל אחת מהנשים כיכר לחם ובמשך 8 ימים הן צעדו מרחק של 95 ק"מ עד שהגיעו למחנה "גרונברג" (כיום Zielona Gora, פולין).


ב-25/1/1945, לאחר שצעדו כבר כ-40 ק"מ, נרצחו 38 האסירות החלשות יותר ליד הכפר אלט-האולנד (כיום Stary Jaromierz, פולין).
ועדה שהוקמה לחקר פשעים שנעשו נגד העם הפולני בז'יילונה גורה (לשעבר גרונברג) וחקרה את רצח הנשים ביער, אספה עדויות מהמקומיים וסיכמה כדלקמן בדו"ח משנת 1967:
"השומרים הגרמנים הפרידו 38 נשים מותשות שלא יכלו להמשיך לצעוד, ומכאן והלאה הן כבר לא קיבלו אוכל. לאחר מכן, בסביבות השעה 15:00, הן הועמסו על שלוש עגלות והוסעו עם שבעה שומרים שליוו את ההובלה ליער. עם הגעתם ליער הורו השומרים לנהגי העגלות… לעצור. אז הם החלו לרצוח את אותן נשים חסרות מגן. הן נרצחו בדם קר, באופן הכי לא אנושי שאפשר."

ב-28/1/1945 הגיעו נשות הצעדה למחנה "גרונברג". על הגעתן, סיפרה ניצולה מהמחנה, חנה קוטליצקי:
"יומיים לפני שעזבנו את המחנה הגיעה למחנה קבוצה של כ-1,000 נשים מהונגריה ומלודז'. לא ידענו שיש דבר כזה בנות בלי שיער, בנעלי עץ ללא גרביים. הן הגיעו עטופות בסמרטוטים. כל אחת עם השמיכה האפורה שלה. היה אז חורף אבל השאירו אותן לישון תחת כיפת השמיים. הן הגיעו לאחר צעדה קשה, והדבר הראשון שהן עשו זה לפרוץ את הארונות שלנו ולגנוב הכל. הן היו מאוד רעבות, ולא קיבלו במשך כמה ימים אוכל או שתייה. הבטנו בהן, ולא האמנו שבני אדם יכולים להיראות כך. אז עוד לא ידענו שאותו גורל יפקוד גם אותנו."

מאבק ההישרדות הוביל לרגעים מאוד לא פשוטים באותה מציאות הזויה.
"הצטרפו אלינו נשים הונגריות שהועברו מאושוויץ. הן היו קצת קשות, התנהגו בצורה שלא הורגלנו אליה – מה שיכלו לגנוב, גנבו. למדנו לקשור את הנעליים מסביב לצוואר בזמן השינה כדי שהן לא יגנבו אותן במהלך הלילה."

יום או יומיים לאחר שהגיעו הנשים מ"סשלסזרזיי" החל פינוי מחנה "גרונברג". כעת הצטרפו לצעדה כ-300 עצירות ממחנה "גרונברג" והאסירות חולקו לשתי קבוצות.
הקבוצה הראשונה שמנתה כ-700 נשים, הוצעדה ברגל 400 ק"מ לכיוון צפון-מערב, עד יוטבורג (Jüterbog) ומשם נשלחו ברכבת למחנה הריכוז ברגן-בלזן שם נרצחו, ואילו הקבוצה השנייה, שתהווה את "הצעדה לוולארי", כללה 1,100 נשים. הן צעדו במשך 5 שבועות בתת-תנאים לאורך 480 קילומטרים עד למחנה "הלמברכטס" (Helmbrechts) שבבוואריה.

"בבוקר התחלקנו לשתי קבוצות של כאלף איש. הם העמידו אותנו בשורות של חמש כדי שלשומרים יהיה יותר קל לפקח עלינו לאורך הדרך. הקבוצה שלי צעדה לכיוון בוואריה (הקבוצה השנייה צעדה לברגן בלזן). הגרמנים הובילו אותנו בשבילים לאורך השדות, לא רחוק מהיער. בהתחלה, בלילות הם סגרו אותנו באסמים, אבל גנבנו אוכל, אז כעונש, הם השאירו אותנו לישון בחוץ, בשלג."  – סיפרה רייצ'ל קוטנר.

הן עזבו את המחנה ב-29/1/1945, חלקן ללא נעליים, רכושן כלל שמיכה דקה, קערת פח וכף. כל אחת מהן קיבלה חתיכת לחם.
הנשים שהגיעו מ"סשלסזרזיי" היו במצב קשה ביותר מאחר ועדיין לא הספיקו להתאושש מהצעדה ל"גרונברג". לאחר צעדה של יומיים בה עברו 40 ק"מ, הגיעו הנשים למחנה עבודה לנשים "כריסטיאנסטאדט" (Christianstadt, כיום Krzystkowice, פולין).

סיפרה סילה פדרמן:
"הגענו לכריסטיאנסטאדט… הרחובות היו מלאים באנשים שברחו מפני הרוסים. התחלתי להסתובב בין כל הגרמנים… פתאום פגשתי את חברתי מאניה… גם היא ברחה… ועם מאניה הייתה בחורה מלייפציג שדיברה גרמנית, האנקה (אנני קלר ע.ד.). היא אמרה שאנחנו צריכים לומר שאנחנו פליטים שצריכים מקום לישון בו לילה… נכנסנו לבית והם נתנו לנו מיטה… נרדמנו… באמצע הלילה, שמענו דפיקות בדלת… שוטרים!… הם לקחו אותנו לתחנת המשטרה, שם כבר היו כמה בנות חולות שהעלו על עגלה… היינו צריכות לגרור אותן כמה קילומטרים עד שהגענו למחנה בו הבנות היו… קיבלנו מכות נוראיות… האיש שהביא אותנו אמר לשומר המחנה להשגיח עלינו עד הבוקר… הוא יתלה אותנו בשתי ידיו, כך אמר… ידידתנו האנקה דיברה עם הגרמני ושכנעה אותו להוציא אותנו מהמרתף בו היינו כלואים."

שרה לברון מניצולות הצעדה, הצטרפה במחנה גרונברג.
"היינו הולכות, הולכות, הולכות, הולכות. בלי מטרה", מתארת לברון את שגרת הצעדה. "לא היה אוכל ולא הייתה שתייה – למעט מה שהצלחנו למצוא בדרך או בלילה. באחד הלילות שמו אותנו באסם, ובמקום לישון ולאגור כוחות להמשך, כל הלילה רק חיפשנו מה ניתן לאכול. לפעמים זה הצריך טיפוס או הליכה נוספת. היינו אוכלות קליפות תפוחי אדמה, לחם מעופש, כל מה שמצאנו. זה היה ההבדל בין חיים למוות."

לאחר שהות של יומיים במחנה "כריסטיאנסטאדט", ב-2/2/1945, יצאה הצעדה לדרכה ואליהן הצטרפו עוד מספר נשים מהמחנה. היעד הבא יהיה "ווייסוואסר" (Weisswasser). כמה מהנשים שהגיעו מ"גרונברג" ניצלו את הכאוס שנוצר עם פינוי המחנה ונמלטו. סיפרה הרטה זאוברמן "מי שניסתה לברוח, נורתה, אם מישהי הצליחה לברוח, נבחרה אחרת באופן אקראי ונורתה."

"אף שהעונש על ניסיון בריחה היה מוות, התחלנו להשתעשע ברעיון הבריחה", נזכרה גרדה ויסמן קליין. "כמה בנות כבר ברחו בחסות החשכה." אבל אז קרה אירוע ששינה את תוכניותיה.
" 'כולן להתייצב!' הרעים קולו של איש האס-אס. לכמה רגעים קפאנו במקום, ואז שמענו צרחות ובכי תחנונים מכיוון היער. 3 אנשי אס-אס תפסו 14 נערות ביער. עכשיו הן עמדו בשורה לפנינו. המפקד שלף את אקדחו, הבנות צרחו והמפקד ירה בהן אחת אחרי השנייה. באותו הרגע נשבעתי שלעולם לא אנסה לברוח, לעולם לא אקח את חיינו בידי, לעולם לא אצא מהדרך שהובילה אותנו למוות."

ב-10/2 עצרה הצעדה לחניית לילה ב"באוטצן" (Bautzen), כאן, בעת חלוקת מזון, גילו המלווים כי נגנב לחם, מכיוון שאף אחת לא הודתה בגניבה, העמידו השומרים את הנשים בשורה, וכל אישה עשירית, נורתה בראשה!
הצעדה המשיכה בדרכה, וב-13/2 הגיעה לעיר דרזדן. תאריך הגעתן לדרזדן, נפל בדיוק מצמרר עם הפצצות בעלות הברית שהחריבו את העיר. העיר הבוערת נראתה לנשים כמדורה אחת גדולה, כאילו העולם כולו בוער. אולם אחרי שהייה של יומיים בעיר, הן המשיכו בדרכן וב-1/3/1945 הגיעו למחנה "אולסניץ" (Oelsnitz).
מפקד הצעדה, יאשקה, הפריד 179 אסירות שהוגדרו כ"לא כשירות להליכה" ואלו נשלחו למחנה "זווודאו" (Zwodau). שאר הנשים המשיכו לצעוד.
ב-6/3/1945,  הגיעו 621 הנשים ששרדו את הדרך למחנה "הלמברכטס" (Helmbrechts, גרמניה), מחנה ריכוז לנשים סמוך לעיר הגרמנית הוף (Hof). המחנה, שהוקם בקיץ 1944, הורכב מכ-600 עובדי כפייה לא יהודים, בעיקר סלאבים (מפולין, רוסיה והמדינות הבלטיות), וכן כמה נשים צרפתיות וגרמניות. אסירי המחנה עבדו בעיקר במפעל התחמושת בעיר המקומית.

"אני חושבת שבנסיבות רגילות הייתי בולעת רעל ומתה, זה נמשך גם שם. אדם אחד לבדו לא יכול היה לעמוד בסבל הזה, כך שתמיד היינו שתיים שעזרו אחת לשנייה. אני הלכתי עם לילקה יוסטיץ אבל היא ברחה עם בלנקה ואחרים, אז מצאתי את אווה, שהייתה פקידה של המפקד בסשלסזרזיי… הלכנו יחד והגענו למחנה בהלמברכטס". (גברת ל.ד.)

מייד עם הגעתן ל"הלמברכטס", עזבו קרל הרמן יאשקה וצוותו והאסירות עברו לידי מפקד המחנה אס-אס אונטרשרפורהר אלואיס דורר (Alois Dörr) ואנשיו.

Alois Dörr

מחשש להתפשטות מגיפות, נצטוו הנשים להתפשט ובגדיהן נלקחו לחיטוי, וכך הן נאלצו לעמוד עירומות בקור במשך כמה שעות, עד שבגדיהן הלחים הוחזרו. התנאים לאסירים היהודים ב"הלמברכטס" היו אכזריים, תנאי לינה מהגרועים שיש ושומרים שהתאכזרו אליהם. השינה הייתה על רצפת עפר, ללא שמיכות וללא גישה לשירותים. 2 דליים שימשו כ-400 נשים שגרו בכל צריף, רובן סובלות מדיזנטריה. אוכל כמעט ולא ניתן לנשים היהודיות ובטח שלא טיפול רפואי. כאשר אשה אחת, פראניה רייפר, נתפסה עם תמונת משפחתה שנרצחה, היא אולצה לעמוד יום שלם, יחפה בשלג.

סיפרה רבקה דגני, אחת מניצולות הצעדה "פתאום עצרו אותנו ונכנסנו למחנה. בדרך לא היה לנו טוב, אבל עכשיו הרגשנו שנכנסנו לגיהינום, ממש לגיהינום. ציוו עלינו להוריד את כל הבגדים, שלהם עשו חיטוי. אחרי שעות שבהן עמדנו עירומות, החזירו לנו את הבגדים, רטובים לגמרי מהחומר. היו שם בלוקים – צריפים כאלה, וכל אחת תפסה מקום. בלילה נעלו את הצריף, ולא נתנו לצאת. על אוכל בכלל אין מה לדבר. קיבלנו פעם ביום, אבל לא מספיק בשביל לחיות. כל יום מישהו אחר נפטר שמה, הפכנו לפחות אנשים".

"הגענו להלמברכטס מגרונברג ב-6/3/1945. כאן הורו לנו להתפשט ולעמוד בחוץ. היה כמעט מטר שלג. הם אמרו לנו שכל מי שינסה להימלט יומת על ידי חשמול. כדי להפחיד אותנו, הם הראו לנו ראש של אישה מתה שמבצבץ מתוך השלג, גופה קפואה עם סימני דם, ועוד אישה אחרת, מתה, תלויה על עץ. לאחר שעות רבות הם החזירו את בגדינו ספוגים בחומר חיטוי, התלבשנו בגדים הרטובים. ואז דחסו אותנו בצריפים ריקים, ישנו על האדמה. בקצה החדר ניצב מיכל של חלב, כזה עם שתי ידיות, ששימש רק למתן שתן. בכל בוקר שתי נשים נאלצו להוציא ולרוקן את המיכל. אבל זה היה כבד מדי עבורם, ותמיד נשפך להם על מישהו. השומרים נתנו לנו עיתונים ועטפנו בהם את ראשי המתים כדי למנוע התפשטות מגיפות.
חמישה שבועות ישבנו שם בחוסר מעש, סתם ישבנו על האדמה כמו קופים, הוצאנו כינים זו מזו. נתנו לנו צאת רק לזמן קצר להתאוורר
" – (רחל קוטנר).

במחנה "הלמברכטס" מתו 44 מהנשים ונקברו בקבר אחים.

אבל "הלמברכטס" הייתה רק חצי הדרך. עם התקרבות כוחות בעלות הברית החליטו הגרמנים לפנות את המחנה בהוף ולהמשיך את הצעדה לכיוון וולארי, מרחק של כ-300 קילומטרים. ב-13/4/1945 עזבו את המחנה 577 אסירות יהודיות ואליהן צורפו עוד כ-590 אסירות לא-יהודיות ובכללן 25 נשים גרמניות. לפני יציאתם לדרך חולקו כל פריטי הלבוש העודפים שהיו במחנה, אך אלו ניתנו רק לאסירות הלא-יהודיות. והנשים האומללות החלו לצעוד לכיוון דרום מזרח.
האסירות לוו על ידי צוות המחנה, המורכב מ-25 נשים ו-22 גברים, כולל מפקד המחנה, דורר, שהיה למפקד הצעדה.

לנשים לא הייתה ברירה אלא להמשיך בצעדה, או למות. "אז הלכנו מכפר לכפר, מעיר לעיר", נזכרת אחת הניצולות. "כל יום הלכנו 25 ק"מ. כששאלנו שומר 'לאן אתם מובילים אותנו?', תגובתו הייתה מצמררת כמו שדות החורף המושלגים, 'אין לנו יעד. המטרה היא שכולכן תתפגרו בדרך'. עם כל יום שעבר הקבוצה נעשתה קטנה יותר ויותר".
"בבוקר הגיעה מכונית, משאית גדולה, מלאה באנשי אס-אס צעירים, מאוד נמרצים, שקפצו החוצה, לכל אחד מהם היה כלב זאב, שנבח עלינו, הם זרקו אותנו החוצה מאותם האסמים, התייצבנו בחוץ וצעדת המוות החלה.
זה היה למעשה השלב הגרוע ביותר של הזמן.
הלכנו שלושים עד ארבעים קילומטר כל יום – את זה לא ידעתי אז, אני יודעת זאת רק היום. אנשים מתו כמו זבובים, ומי שכשל, למרות שהוא לא באמת מת, נורה בדרך.

באותו הזמן אמי, יולצ'ה ופאבלה הסכימו שהם יברחו, אני באמת לא רציתי, כי לא היה שום דבר במקום שאליו הלכנו, זה היה פשוט כפרים גרמניים ואין לאן לברוח, ועדיין הלכנו רק דרך היער.
הטבע היה יפהפה, ניגוד מטורף לכל הסיטואציה, אפשר היה להבין את היופי של אותם יערות ואת העצים הצעירים  המושלגים שהחלו לנבוט, ואת עליבותנו… לעתים קרובות ישנו בצד הדרך, בקור הנורא ולא ברחנו אז. נשים אחרות ברחו. לא שמענו מאותן נשים כבר שלושה ימים, ואמי וחברתה אמרו שהן בוודאי הוסתרו על ידי איכר ושהן איכשהו עשו זאת.
רק ביום הרביעי הם העמידו אותנו בחצי עיגול, עמדנו שם זמן רב בשלג, ופתאום הנשים הגיעו – אני חושבת שהן היו חמש – הכניסו אותן למעגל וירו בהן מול עינינו…
" (אווה ארבנובה).

דגני ולברון ועוד 3 חברות הצליחו לנצל רגע של היסח דעת ונמלטו "היו הרבה אפשרויות לברוח, אבל לא לכל אחת היה את האומץ כי ידענו שאם יתפסו אותנו – יירו בנו. אבל עשרה ימים לפני ההגעה לוולרי הבטתי על חברתי וראיתי שהיא כחולה לגמרי בפניה וידעתי שכבר אין לה זמן, ומצבי שלי לא יותר טוב. באחת ההפסקות בצעדה הסתכלתי סביב וראיתי את היער. פשוט החלטנו שאנחנו הולכות. רצנו ארבע מאיתנו, כשהחמישית כבר לא הצליחה – ונורתה. ירדנו לתעלה שהייתה שם וחיכינו שהטרנספורט ימשיך."
דגני וחברותיה חצו את הגבול לשטח שהיום הוא בתחומה של צ'כיה, ובעזרת סיוע של מקומיים שרדו את הימים שנותרו עד תום המלחמה והשחרור.

ב-13/4 צעדו הנשים 17 ק"מ מ"הלמברכטס" ל"שוורצנבך". במהלך הצעידה, ירו השומרים בכל מי שכשל. בערב הגיעו הנשים ל"שוורצנבך אן דר סאלה" (Schwarzenbach an der Saale). האסירות שהגיעו ברגל בילו את הלילה בחוץ, בחצר מגודרת בפאתי העיר. הן לא קיבלו אוכל או שתייה חמה, לא בערב ולא בבוקר.
למחרת הן הגיעו ל"נאוהאוזן" (Neuhausen) על הגבול בין גרמניה לצ'כוסלובקיה. בהמתינם שם, הגיע שליח מה-אס-אס עם צו להפסיק מיידית לירות באסירים ולשחרר אותם כאשר יגיעו הכוחות האמריקאים. דורר התעלם מהפקודה והחליט על דעת עצמו להתקדם עם הצעדה. בתוהו ובוהו שנגרם עקב העזיבה הלילית המהירה, נמלטו כ-50 אסירות ואף כמה מהשומרות.

ב-25/4 חצו הצועדות את הגבול, נכנסו לצ'כוסלובקיה והגיעו לעיר "טאוס" (כיום Domažlice, צ'כיה). התושבים המקומיים ניסו לתת לאסירות אוכל ושתייה, והפגינו עוינות גלויה כלפי השומרים הגרמנים שמנעו מהם לספק את העזרה. בסוף היום הן הגיעו ל"מקסברג" (Maxberg).

הגעה לוולארי

ב-3/5/1945, הגיעו הצועדות לוולרי. 325 נשים יהודיות ואיתן 25 נשים גרמניות. גם כאן, ניסו תושבי הכפר לתת לנשים אוכל, אך הסוהרים מנעו זאת.
למחרת מבין דורר כי הצבא האמריקאי כבר קרוב ומחליט לשחרר את האסירות. התכנון שלו הוא להעבירן ל"פראחאטיצה" (Prachatice) ולשחררן שם.
בצהרי היום הוא מפריד מהקבוצה 175 נשים שאינן כשירות להליכה וכל השאר, 150 יהודיות ו-25 הנשים הגרמניות מתחילות לצעוד ברגל לכיוון "פראחאטיצה".
את קבוצת ה"לא כשירות" הוא תכנן להעביר לפראחאטיצה ברכב, 35 מהן נדחסו על משאית שבה נהג דורר, ואיתם יצאו לדרך חלק מהשומרים. התכנון היה לשלוח כלי רכב נוספים ולהביא את יתרת הנשים. אבל הסיפור הסתבך….

כ-5 ק"מ צפונית-מזרחית לוולארי, מטוס אמריקאי שהיה בטיסה נמוכה, השליך על השיירה פצצה. למרבה המזל, אף אחת מהאסירות לא נפגעה, אולם אחת הסוהרות, רות שולץ שהייתה בהריון, נהרגה במקום ושניים נוספים נפצעו. חלק מהאסירות ניצלו את המצב כדי להימלט, אך מרביתן היו חלשות מדי. הסוהרים נעלו אותן בבניין בעיירה "בירברוק" (Bierbruck) ולא רחוק משם, תפסו 12 מהבורחות, העמידו אותן לקיר וירו בהן.

בינתיים, הקבוצה שיצאה ברגל, הגיעה ל"פראחאטיצה". 25 האסירות הגרמניות שוחררו ואילו היהודיות הושארו בידי המשמר המקומי.

בבוקר ה-5/5, הוציאו 3 השומרים את הנשים שנותרו בבניין ב"בירברוק". הם הורו להן לרוץ במעלה ההר אל תוך היער הסמוך. בעודן רצות, ירו עליהן השומרים. 19 מ-22 הנשים נרצחו. לבסוף שחררו השומרים את שלוש הנשים האחרונות מהקבוצה שנותרו בחיים, שלושתן – אנני פוגל, לובה פדרמן וידג'אה גולדבלום – שרדו.
גופות 22 הנשים שנרצחו הועברו לוולארי ושם נזרקו לערמת זבל מאחורי בית חווה מספר 155.

וכך, על רצפת מחסן של מפעל רהיטים בוולארי, שכבו 140 נשים גוססות (אלו שנותרו מקבוצת ה-175 ה"לא כשירות") עם שני סוהרים שהמתינו לשווא לרכבים שהיו אמורים לחזור מפראחאטיצה. באותו הלילה, כאשר הרכבים לא חזרו, נטשו שני הסוהרים את המקום.
תושבי וולארי החלו להעניק טיפול לנשים החולות שנותרו בצריף.

מחסן מפעל הרהיטים

למחרת שוחררה וולארי על ידי חיילי הגדוד השני של אוגדת החי"ר החמישית של צבא ארצות הברית. בהיותם בכפר, סיפרו להם המקומיים על קבוצת הנשים במפעל. הכח יצא לבדוק ובהגיעם מצאו 118 נשים כשהן באפיסת כוחות.  הנשים היו במצב קשה, סבלו מתת תזונה, דיזנטריה, כוויות קור, פציעות ברגליים, ומלאות כינים והחיילים האמריקאים פינו אותן לבית חולים מאולתר, אולם 26 מהן מתו תוך מספר ימים.

כך סיפרו החיילים ששחררו את האסירות: "איש אחד בא אלינו ואמר 'יש מפעל, בערך קילומטר וחצי בהמשך הדרך, ותמצא הרבה נשים יהודיות שם בפנים, שהשליכו אותן שם. יש אנשי אס-אס ששומרים עליהן.
'מיהרנו לשם בג'יפ, ראינו מבנה ארוך וכשפתחנו אותו ראינו נשים על הרצפה, על משטחים מעץ. כשאני אומר נשים – אני מתכוון – שלדים. לא ידעתי אם אלה גברים, נשים או ילדים. היו שם מראות שלא ייאמנו. בלי שיער, סמרטוטים תלויים עליהן, בלי נעליים. עצמות במקום פנים, והסירחון היה כל כך נורא, קשה לתאר את זה
".
סיפר החייל היהודי-אמריקאי הארי מוגן, "לרוע המזל רבים מהחיילים נתנו להן אוכל, וזה היה הדבר הכי גרוע לעשות. הקיבות שלהן הצטמקו לגודל של כלום, ואיבדנו לפחות עוד 40 במהלך הלילה הראשון".

נזכר רס"ן אהרון ס. קאהאן, קצין רפואה אמריקאי:
"פגשתי את סרן ווה ליד האסם ושאלתי אותו מה הוא גילה. הוא ענה שיש לו כאן קבוצה של 118 נשים יהודיות ושהוא מעולם לא ראה דבר כל כך נורא. הוא הזמין אותי להיכנס פנימה ובחן איתי את המצב. האסם היה חד קומתי, בנוי מעץ, בקתה עלובה. בפנים היה חשוך ועפר מגעיל מכל מיני סוגים. מבט ראשון של האומללים האלו זעזע אותי קשות כי לא האמנתי שאפשר להשפיל אדם בצורה כזו, להרעיבו, שאפשר שמישהו יישאר שפוי בזמן שהוא חי בתנאים כאלה… מה שראיתי במרחב הקטן ההוא, יותר מזכיר ערימה של עכברים אחד על השני… כשנכנסתי חשבתי שקבוצה של נשים זקנות שוכבת מסביב… הופתעתי והזדעזעתי כששאלתי את אחת מהן בת כמה היא, והיא ענתה: בת 17, כשבעיני היא נראתה לפחות בת חמישים… כשבעים וחמישה אחוזים מהנשים היה צריך לשאת באלונקה. הנותרות יכלו בעזרת אחרים לגרור את גופן הדווי לאמבולנס… כקצין רפואה בצבא ארצות הברית, דעתי היא כי כמחצית מ-118 הנשים היו מתות לולא אותרו וקיבלו טיפול הולם."

גרדה ויסמן קליין מתארת ​​את היום בו האמריקאים נכנסו לוולארי בזיכרונותיה "הכל חוץ מחיי":
"ליזל שכבה על הרצפה המזוהמת. היא ידעה שאנחנו חופשיות, אך לא נראה שמצב הרוח שלה היה מרומם… 'היכן סוזי?' שאלתי אותה. 'היא יצאה החוצה לשתות מים ועדיין לא חזרה. היא הלכה לפני זמן רב', אמרה ליזל. יצאתי החוצה לחפש את סוזי. היא לא הייתה ליד משאבת המים. מצאתי אותה במרחק מה משם שוכבת בבוץ. עיניה מזוגגות, חסרות הבעה. לרגע לא קלטתי שהיא כבר מתה. 'סוזי, אנחנו חופשיות!' אמרתי, 'אנחנו חופשיות, המלחמה הסתיימה!' כשנגעתי בה ידעתי. לא סיפרתי לליזל. זה היה משהו עצוב מדי ליום השחרור." 4 ימים לאחר מכן, גם ליזל נפטרה.

בתחילת אפריל 1945 נסגר בית הספר המקצועי לנגרות ובמקומו הוקם מקלט זמני לפליטים גרמנים. במהלך אפריל הוא הוסב לבית חולים צבאי של הגרמנים. מפקדי הכוחות האמריקאים דרשו ב-7/5 שהבניין יפונה ויהיה מוכן לקליטת כ-120 נשים יהודיות. הקצין הגרמני השיב כי לפי אמנת ז'נבה, אזרחים אינם רשאים להיכנס לבית חולים צבאי, הקצין האמריקאי שלף את אקדחו והורה על פינוי הבניין באופן מיידי.

העברת הנשים היהודיות ששקלו כ-38 ק"ג בלבד החלה.

מסלול "צעדת המוות" היה רצוף במאות קברים של נשים שמתו מתשישות ורעב או נורו ללא סיבה, חלקן נקברו בקברים רדודים, חלקן פשוט הושלכו בצידי הדרך וביערות. כך היה גם בקטע ההליכה האחרון מקווילדה ועד וולארי. כאשר שוחררה וולארי בידי הצבא האמריקני ב-5/5/1945, עדכנו המקומיים את מפקד הכוח האמריקאי על קבורת הנשים הלא-אנושית. הקצין המזועזע הורה על חפירת כל הקברים והוצאת גופות הנרצחות.
את מלאכת החפירה, הוצאת הגופות, השמתם בארונות קבורה, וחפירת הקברים בבית העלמין החדש בוולארי, הוא ציווה להטיל על האוכלוסייה הגרמנית תחת פיקוח של חיילים אמריקאים.
וכך, בליווי חלק מהניצולות, חזרו החיילים האמריקאים על המסלול שעברו הנשים וקברו את הנרצחות בכפרי האזור (Kvilda, Polka, Cudrovice, Můstek Blanický,).

הם הוציאו 19 נשים מקווילדה, 13 נשים בפולקה ועוד 22 נשים בוולארי.

ב-11/5 נערכה לוויה גדולה וכל תושבי האזור הגרמנים, כולל ילדיהם, אולצו להשתתף בה. לפני הטקס הם אולצו  להסתובב בין ארונות המתים הפתוחים כדי לראות מה יכול האס-אס לעשות מאנשים – מנערות צעירות.

את טקס ההשכבה ניהל הכומר הצבאי האמריקאי הרמן רוקר ולאחר מכן הושמו ארונות הנרצחות במספר קברים גדולים שעליהם הותקנו צלבי עץ עם שמות הנקברות. נשים שמתו לאחר מועד הטקס, נקברו בקברים נפרדים.
בסך הכל נקברו בבית הקברות 95 נשים ממוצא יהודי שהגיעו מהונגריה, פולין, צ'כיה, גרמניה ורוסיה.
אחרונת הנקברות, דורה פולקה אבה בת ה-17 במותה, נקברה בנובמבר 1946.

הוצאת גופות הנרצחות מהקברים הזמניים על ידי אזרחים גרמנים מהעיירה וולרי.
צולם על ידי סא"ל אלוף משנה מאט קונופ, מצבא ארה"ב.

ב-1949 הוחלט כי במקום קברים משותפים, ייצרו שבע שורות וכי צלבי העץ יוחלפו במשולשי מתכת הנושאים שם של אחת הנרצחות. באותה העת הוצב בחזית בית העלמין צלב עשוי עץ ליבנה עם כתר קוצים – סמל לסבל.


ירוסלאבה  קראסובה עברה לגור בוולארי עם משפחתה בשנת 1946. עם שאר צעירי הכפר היא טיפלה בבית הקברות, אבל רק מאוחר יותר נודע לה שזה המקום בו נקברו 95 נשים שלא שרדו את "צעדת המוות".
לימים סיפרה:
"פעם אחת הלכה איתנו לשם גברת אחת, רק אחר כך גיליתי שמדובר בהלינה טנגלרובה, שהייתה אחת ממשתתפות הצעדה ונשארה לגור בוולארי עד 1983."
התגלית הזו גרמה לה להתעניין ולחקור את נושא הצעדה שהיה סוד גלוי וכולם ידעו עליו, אבל היא עוד הייתה צעירה.  היא ממשיכה לספר:
"רק כעבור כעשר שנים, היא סיפרה לי את כל הסיפור שלה. על איך שהיא נכנסה למחנה ריכוז, שהיא הייתה אחת משמונה ילדים. על איש הגסטאפו שירה באמה לנגד עיניה, ושלאחר המלחמה היא לא הצליחה למצוא איש ממשפחתה."

בשנת 1974 הוסר הלוט מעל פסל של האמן וויטאח פארז'יק (Vojtěch Pařík) שהועמד מול בית הקברות.

ב-1989, בוצע שיפוץ מקיף באתר בית הקברות, על פי תכנונו של האדריכל וויטאח שטרום (Vojtěch Štorm) ובמהלכו הוקמו 95 מצבות אחידות על קברי הקורבנות. 85 מהמצבות כללו את שמות הנקברים ועל 10 נרשם "אלמוני" (Neznámá).

אבל זה לא המספר הסופי, בשנת 1995 הוצב לוח זיכרון לזכר מירל וקסמן על קיר בית העלמין. מירל וקסמן נרצחה  ליד הכפר פולקה והיא קבורה מתחת לאחד הקברים הלא מזוהים.

עוד שם, שנתברר לא מזמן, הוא של אשה בשם גברת הוכברגר, שנורתה ליד קודרוביצה. בתה מרגוט וויינבלום גרה בצרפת וכילדה הייתה חלק מהצעדה בה נרצחה אמה. היא הייתה מגיעה לעתים קרובות לוולארי לקבר אמה, אבל תמיד הניחה פרח על כל הקברים האלמוניים – "אחרי הכל, באחד מאותם קברים טמונה אמי האהובה" כך אמרה.

"אלמונית"

בקצהו של בית הקברות הועמדה אנדרטה ועליה כתוב פסוק ממגילת איכה, (פרק א' פסוק יב):
"לוֹא אֲלֵיכֶם, כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ–הַבִּיטוּ וּרְאוּ, אִם-יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי?"

בית קברות מתוחזק על ידי תושבי הכפר עד היום.

לאחר תקופת התאוששות, ביולי 1945, עזבו רוב ניצולות צעדת המוות את וולארי. חלקן חזרו למקום מגוריהם בתקווה קלושה לאתר בני משפחה ששרדו, רובן הגיעו למחנות העקורים באוסטריה, גרמניה ואיטליה.
לאחר זמן מה, רוב הנשים עזבו את אירופה והיגרו לארצות אחרות, בעיקר לישראל וארה"ב.

עם תום המלחמה הוחזרה העיירה לידי המדינה הצ'כוסלובקית ובמרץ 1946 גורשו התושבים הגרמנים במסגרת "גזירות בנש".

מספר נקודות נוספות:

  • בשנים האחרונות מתקיימת צעדה לזכר צעדת המוות  – "צעדת המוות הצבאית" (MILITARY DEATH MARCH).
    הצעדה המתקיימת באפריל ויוצאת מהעיירה ווימפרק (Vimperk) לוולארי וחזרה. ניתן לבחור להצטרף למסלול של 12 ק"מ, 30 ק"מ, 75 ק"מ ו-100 ק"מ שצריכים להסתיים תוך 24 שעות.
    הצעדה פתוחה לכל מי שרוצה להצטרף אם כי מדובר בהליכה לא פשוטה, בלילה בהרים.
    דף הצעדה ורישום כאן
  • קיום התיישבות יהודית בוולארי מתועד מאז אמצע המאה ה-19, ידוע על שני יהודים שגרו בוולארי  בשנת 1880. בשנת 1930 ידוע רק על יהודי אחד שהתגורר בעיירה.
  • ישנן עדויות על 3 צעדות נוספות שעברו בוולארי, אולם הן המשיכו בדרכן.
  • בבית העלמין יש 96 אנדרטאות, אך מתחת לאחת מהן קבור גריגורי אונופשצ'נקו, עובד רוסי שנורה בשנת 1944 ליד הכפר דוברה. הוא נקבר ביער סמוך ושרידיו הועברו לוולארי במהלך איסוף קורבנות צעדת המוות.

מסלול הצעדה

קבלתי תגובה מקורא בשם דוד הוליטץ, דבריו חשובים ולכן החלטתי להכניסם כאן, בגוף המאמר:

"תודה על המאמר שכתבת. אמי הלנה פרנק ("הלכנו מכפר לכפר מעיר לעיר …") ואחותה רוזה פרנק היו בין הצועדות לוולארי. רוזה נפטרה לאחר השחרור ע"י האמריקאים. היא ואמי היו מאושפזות באותו בית חולים צבאי גרמני לשעבר. גם מצבה של אמי היה קשה מאד והיא היתה מאושפזת במשך כחצי שנה עד שהתאוששה. בעיירה וולארי לא חיו מעולם יהודים ולכן לא היה בית קברות יהודי. הרב הצבאי האמריקאי (לא כומר צבאי! זאת היתה קבורה יהודית ולא ברור לי מאיפה סיפור הצלבים), הרב הרמן דיקר (היה לי קשר מכתבים איתו. הוא נפטר בשנות ה-90) קידש חלקה בסמוך לבית הקברות הנוצרי ושם קברו את 95 הבנות היהודיות וביניהן את רוזה – רבקה, דודתי. יש על הטקס סרט שצולם ע"י האמריקאים. אמי, למרות מצבה הרפואי הקשה, הובאה גם להלוויה בג'יפ בליווי 4 אחיות. רואים אותן בסרט. היחידה האמריקאית היתה חלק מהארמיה השלישית של גנרל פטון. אם לחזור ארבעה חודשים אחורה, הרי הקבוצה של אמי, כ-1000 בנות, הובאה ב-28 או ב-29 בינואר 45' ממחנה העבודה בגלוגאו (בקרבת שליינזינזיי) בצעידה של שבוע ימים, יחפות, מכונמות ומורעבות, אל מחנה גרונברג. כנראה שאליהן התכוונו הבנות ששהו בגרינברג, שהן היו אלימות.

ביקרנו מאז 91' בבית הקברות בוולארי ארבע פעמים. לאחרונה היינו שם ב- 2006. במאי 95' ארגן ברנרד רובינזון, יהודי אמריקאי שאשתו עמליה רייכמן היתה מניצולות הצעדה, מפגש של הניצולות ובני משפחותיהן, ביקור בכמה מאתרי צעדת המוות ואזכרה מרשימה בבית הקברות. בית הקברות היה מאד מטופח בשנות ה-90, כנראה הודות לראש העיר באותן שנים וגם נחשב לאתר לאומי. פגשנו שם תלמידי בית ספר שהובאו ממקום מרוחק כדי ללמוד על השואה. ב-2006, לתדהמתנו, גילינו שם עזובה וחוסר עניין. עשבים כיסו את את הגינון והיה עצוב מאד לראות את המקום כך. לצערי לא הצלחנו לדבר עם איש מהרשות המקומית.
"


מקורות חלקיים:

  • Encyclopedia of Camps and Ghettos, 1933–1945
  • ארכיון יד ושם.
  • מוזיאון השואה האמריקאי.
  • Oběti a jejich vrazi – Stanislav Motl
  • Přes Volary přešla smrt : pochod smrti očima pamětníků – Jaroslava Krejsová 

צעדת המוות לוולארי
עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit