רודולף וְרְבַּה (Rudolf Vrba) – "אני ברחתי מאושוויץ"

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin

רודולף וְרְבַּה נולד ב-11/9/1924 בשם וולטר רוזנברג בטוֹפּוֹלְצַ'נִי (Topoľčany), צ'כוסלובקיה (כיום סלובקיה), אחד מ-4 ילדיהם של אליאס והלנה רוזנברג (לבית גרונפלד). את השם רודולף וְרְבַּה אימץ לאחר בריחתו מאושוויץ.

רודולף ורבה

**

יסלחו לי חברי הסלובקים על הפיסקה הבאה, אבל היא חשובה להבנת המשך הסיפור.

באותם השנים נשלטה סלובקיה על ידי נשיא לאומן, יוזף טיסו (Jozef Tiso). טיסו, יליד 13/10/1887 היה כומר (בדרגת מונסיניור) שבמלחמת העולם הראשונה שירת ככומר צבאי. אחרי המלחמה הצטרף ל"מפלגת העם הסלובקית", מפלגה לאומנית קתולית ששאפה להקמת סלובקיה עצמאית. בבחירות 1923 הפכה למפלגה הגדולה ביותר בסלובקיה. לאחר מותו ב-16/8/1938 של המייסד וראש המפלגה, אנדרי הלינקה (Andrej Hlinka), מונה טיסה למנהיג המפלגה.

מייד לאחר חתימת הסכם מינכן, ב-30/9/1938, הכריז טיסו על אוטונומיה של סלובקיה ומונה כראש ממשלה.

במרץ 1939 הוא ניצל את חולשתו של נשיא צ'כוסלובקיה אמיל האכה (Emil Hácha) והכריז על עצמאות סלובקיה. האכה שלח צבא לברטיסלבה שפיזר את הפרלמנט ושם את טיסו במעצר בית. זו בדיוק ההזדמנות שלה חיכה היטלר, טיסו הוברח ממקום מעצרו ונלקח בחשאי לפגישה עם היטלר. היטלר דרש ממנו להכריז על סלובקיה כמדינת חסות גרמנית, אחרת, כך אוים, גרמניה תאפשר להונגריה ופולין להשתלט על שטחי סלובקיה. וכך, ב-14/3/1939, הכריז הפרלמנט הסלובקי על "עצמאות" סלובקיה ולמחרת צ'כיה נכבשת על ידי הצבא הגרמני.

ב-2/9/1940 קצין האס-אס דיטר ויסליצני, מפקודיו של אדולף אייכמן, שוגר לסלובקיה לשמש יועץ לענייני יהודים והוא פעל להחשת התחיקה האנטי-יהודית.

אבל סלובקיה לא הייתה צריכה את הגרמנים כדי להבין "מה עליה לעשות". המדינה החדשה החלה מיידית ברדיפתם של כ-90,000 היהודים שחיו בשיטחה. וב-9/9/1941 חוקק חוק אנטי יהודי, חוק 198/1941 שנקרא "הקודקס היהודי" (Židovský kodex). הסלובקים אף התגאו כי החוק שלהם "מחמיר הרבה יותר" מחוקי נירנברג הגרמניים, עיתוני סלובקיה התפארו שחוקים אלה הם דוגמה ומופת לארצות אחרות. ב"קודקס היהודי" היו 270 סעיפים עם הוראות מגבילות שונות, לרבות חובת ענידת טלאי צהוב, איסור על יצירת קשר עם לא יהודים, וחובת התייצבות לעבודות כפייה על בני 16 עד 60.

על יישום החוק הופקדו יחידות מזויינות שנקראו "משמר הלינקה" (Hlinkova garda) שהיה דומה לאס-אס ואנשיו אף אומנו במחנות האס-אס. אנשי המשמר לבשו בגדים שחורים, כובע דמוי סירה ואף הצדיעו במועל יד.

כאשר גרמניה דרשה מ"בת בריתה" החדשה, סלובקיה 20,000 פועלים לסיוע לתעשייה בגרמניה, הציבור הסלובקי גילה אי-רצון לשלוח עובדים לגרמניה וכך החליט הממשל, כי במקומם יצאו 20,000 צעירים יהודים. להפתעת הסלובקים הסכימו הגרמנים להצעה הזאת, אולם מחשש שאחרי גירוש הצעירים ייוותרו בסלובקיה רק זקנים, נשים וילדים שיפלו למעמסה, דרשו הסלובקים מהגרמנים לגרש את כל היהודים ובתמורה נתנו את הסכמתם לתנאים שהציב להם אייכמן: הסלובקים ישללו מהמגורשים את אזרחותם וישלמו 500 מארק לראש בכדי לכסות על הוצאות ההכשרה המקצועית שלהם, ההלבשה, התזונה והמגורים בתקופה הראשונה כשתפוקתם תהיה זעומה. בתמורה לכך תתחייב ממשלת גרמניה כי יהודים אלה לא יחזרו לעולם לסלובקיה.

גירוש יהודי סלובקיה

וכך, המשלוחים הראשונים של יהודי סלובקיה למחנות המוות יצאו אף הם לפני כולם, ב-22/3/1942 יצא הטרנספורט הראשון של 999 נשים מפּוֹפַּארְד לאושוויץ. למחרת אמר שר הפנים אלכסנדר מאך (Alexander Mach) כי גירוש היהודים הוא "הגשמת צו ההיסטוריה הסלובקית". בתקופה שבין מרץ לאוקטובר 1942 הועברו למחנות קרוב ל-59,000 מתוך כ-90,000 יהודי סלובקיה, מתוכם ניצלו רק כ-250. אגב, סלובקיה גם הייתה המדינה היחידה שהשתתפה עם גרמניה בפלישה לפולין בספטמבר 1939.

עוד לפני כניסת הצבא הרוסי לברטיסלאבה ב- 4/4/1945, הצליח טיסו לברוח לבוואריה, שם נתפס על ידי האמריקאים והוסגר לצ'כוסלובקיה. הוא נשפט ונידון למוות בגין בגידה ושיתוף פעולה עם האויב, למרות מחאות ובקשות חנינה, נשיא צ'כוסלובקיה אדוארד בֶּנֶש סירב לחון אותו והוא ניתלה ב-18/4/1947. גופתו נשרפה ואפרו פוזר. רבים בסלובקיה עדיין רואים את טיסו כגיבור לאומי שהוצא להורג מסיבות פוליטיות.

**

אבל נחזור לסיפורו של וולטר רוזנברג – רודולף וְרְבַּה.

משפחת רוזנברג היו בעלים של מנסרה גדולה והתגוררו בטרנבה (Trnava), צ'כוסלובקיה. בעקבות גזירות ה-"קודקס היהודי" נאלץ וְרְבַּה בן ה-15 לעזוב את לימודיו בגימנסיה בברטיסלבה. הוא מצא לעצמו עבודה כפועל והמשיך את לימודיו בבית, בעיקר כימיה, אנגלית ורוסית. באותה העת גם פגש את אשתו לעתיד, גרטה סידון (Gerta Sidonová) שאף היא סולקה מבית הספר.

כאשר החלו הטרנספורטים היהודים "מזרחה" במרץ 1942, הוא אמר לאמו שהוא רוצה לברוח לאנגליה כדי להצטרף לצבא צ'כוסלובקיה הגולה. "אמא, אני לא רוצה בסופו של דבר להיות מובל לטבח כמו בקר."
וְרְבַּה בן ה-17 תולש את המגן דוד הצהוב מבגדיו ולוקח מונית שתסיע אותו לגבול עם הונגריה. הוא אמנם חוצה את הגבול ומגיע לבודפשט, אבל אז מחליט לחזור על עקבותיו. בדרכו חזרה, הוא נתפס ונשלח למחנה המעבר נובאקי (Nováky) בסלובקיה, משם שוב ניסה להימלט, אך שוב נתפס. כתגובה, קצין אס-אס ציווה כי הוא ישלח מזרחה בטרנספורט הבא.

ב-15/6/1942 הועבר וְרְבַּה למחנה הריכוז מיידנק בלובלין שבפולין הכבושה, שם זכה לראות לרגע קצר את אחיו הגדול סמי, זו הייתה הפעם האחרונה שהאחים התראו. כאן גם לראשונה נתקל ב"קאפו" – אסירים שמונו על ידי האס-אס לפקח על האסירים האחרים. ה"קאפו" נשאו טלאי בצורת משולש ירוק. "הם היו לבושים כמו ליצני קרקס… לאחד היה ז'קט מדים ירוק עם פסים אופקיים מזהב, כמו משהו שמאמן אריות היה לובש. מכנסיו היו מכנסי רכיבה של קצין בצבא האוסטרו-הונגרי והכובע שלו היה משהו בין כובע צבאי לבַּארֶט של ​​כומר… הבנתי שכאן הייתה אליטה חדשה… כזו שגויסה לעשות את העבודה המלוכלכת האלמנטרית איתה אנשי אס-אס לא רצו ללכלך את ידיהם" (מתוך ספרו "ברחתי מאושוויץ").

בתחילה עבד וְרְבַּה כבנאי וכאשר אחד ה"קאפו" ביקש 400 מתנדבים לצאת ל"עבודה חקלאית" במקום אחר,  התנדב וְרְבַּה ללא היסוס מכיוון  שחשב שמשם יוכל להימלט. מאוחר יותר יגלה כי ה"עבודה החקלאית" הייתה באושוויץ – לחפור ולהוציא את גופותיהם של כ-100,000 אסירים שכבר נרצחו ונקברו ולהעבירם למשרפות. וכך, שבועיים לאחר הגעתו למיידאנק, ב-29/6/1942 הועברו וְרְבַּה ושאר המתנדבים למחנה אושוויץ.
וְרְבַּה שקל לברוח כבר במהלך המסע שנמשך יומיים, אולם האס-אס הכריז כי על כל נמלט הם יירו ב-10 גברים. עם הגעתו למחנה אשוויץ, קועקע על זרועו השמאלית המספר 44070.

עם תום עבודתו הראשונה, גורלו יכול היה להיות כגורל שאר העובדים – מיתה, אולם למזלו, אסיר וינאי שהיה איש אמון של אנשי האס-אס גילה כי הוא מדבר גרמנית וכך באוגוסט 1942 הועבר וְרְבַּה למחלקת Aufräumungskommando ("פינוי סליקה") במחנה בירקנאו. תפקידם היה להמתין למשלוחים ואז לפנות מהרכבת את גופות אלו שמתו במהלך המסע ולמיין את רכוש המגיעים החדשים. רבים הביאו איתם כלי מטבח ובגדים לעונות שונות כי הם היו משוכנעים שלוקחים אותם ליישוב מחדש.

הליך פינוי רכבת היה נמשך 2-3 שעות מהגעה לרציף ועד שרוב המגיעים הושמדו. עם הגעת הרכבת היה מתבצע הליך הסלקציה, אלו שהיו כשירים לעבודה הושארו בחיים והשאר נשלחו ישירות לתאי הגזים. וְרְבַּה סיפר לקלוד לנצמן ב-1978 כי התהליך הסתמך על מהירות ודאגה שלא תפרוץ פאניקה, מכיוון שבהלה פירושה שהטרנספורט הבא יתעכב.

"…בכדי שמכונת הרצח תוכל לעבוד היא התבססה על עיקרון אחד: שהאנשים שהגיעו לאושוויץ לא ידעו לאן הם הולכים ולאיזו מטרה. המשלוחים החדשים היו אמורים לצעוד באופן מסודר וללא בהלה לתאי הגזים. דגש מיוחד היה למנוע בהלה מנשים עם ילדים קטנים. לנאצים היה חשוב שאף אחד מאיתנו לא יעביר מסר כלשהו שעלול לגרום לבהלה… וכל מי שניסה ליצור קשר עם המשלוחים החדשים או שהיה מוכה למוות או שנלקח מאחורי העגלה ונורה…" (מתוך "שואה",  קלוד לנצמן)

את רכוש היהודים מהמשלוחים אספו לצריפי Effektenlager (מחסן דברי הערך). הצריפים כונו על ידי האסירים "קנדה" מכיוון שהם היו "ארץ השפע". למי שעבד שם הייתה גישה לדברי רפואה, אוכל, לבוש ומזומנים. הם יכלו לגנוב מזון ודברי ערך, להבריחם למחנה ולסחור איתם במחשכי המחראות. וְרְבַּה אף נתפס מבריח "סחורה" והוכה על ידי השומרים.

אסירים במחנה "קנדה" ממיינים את חפצי הנרצחים.

בתחילת 1943 הועבר וְרְבַּה לשמש בתור "מתעד". תפקידו היה לחשב ולתעד את כמויות האנשים שהגיעו למחנה ואת מספר הנרצחים. המשרה העניקה לו חדר ומיטה משלו, ממש מעל שער הכניסה למחנה. הוא יכול היה ללבוש את בגדיו וגם לפגוש אנשים מרחבי המחנה. אבל מה שיותר חשוב, היא אפשרה לו גישה למספרים ונתונים של המחנה. מחדרו יכול היה וְרְבַּה לראות את הרכבות המגיעות לרציפים ואת המשאיות הנעות לעבר תאי הגזים.

האמת על מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו הייתה הסוד השמור ביותר של אדריכלי "הפתרון הסופי", הוא נשמר בעזרת למעלה מ-2,000 אנשי אס-אס, 200 כלבי שמירה אכזרים, שתי שורות של גדרות חשמליות, ואוכלוסייה פולנית מפוחדת שהתגוררה בסמוך למחנה.
לאורך חמש שנות קיומו נערכו מאות ניסיונות בריחה של אסירים, 76 מהם היו יהודים, מתוכם רק 5 הצליחו לברוח, לחשוף את סודות אושוויץ ולשרוד את המלחמה כדי לספר את סיפורם.

במהלך שנתיים תכנן וְרְבַּה בריחה ואסף מודיעין רב על המחנה. הוא ידע כי המחנה הורכב ממחנות פנימיים שבהם ישנו האסירים, מוקפים תעלת מים ברוחב של 6 מטרים ואחריהם גדרות תיל חשמליות. האזור היה מואר בלילה ונשמר על ידי חייליי האס-אס במגדלי שמירה. כאשר דווח על אסיר נעדר, נערכו חיפושים במשך 3 ימים ו-3 לילות, וְרְבַּה הבין כי המפתח לבריחה מוצלחת יהיה להישאר מוסתר מחוץ להיקף הפנימי עד לביטול החיפוש ורק אז לחצות את הגדר החיצונית.

מסיבות טכניות, ניסיון הבריחה הראשון לא יצא אל הפועל ווְרְבַּה המתין להזדמנות הבאה.

בעת שהייתו באושוויץ, פגש מכר מטרנבה, אלפרד ווצלר, אסיר מספר 29162. ווצלר נעצר בשנת 1941 בגין חבלה במפעל לבנים ולאחר מספר חודשים של מאסר בברטיסלבה גורש לאושוויץ. וְרְבַּה ווצלר החליטו לנסות לברוח מהמחנה יחדיו.

ב-6/3/1944, שמע וְרְבַּה כי כל יושבי "מחנה המשפחות" (BIIb) הולכים להישלח לתאי הגזים. המחנה הורכב מכ-5,000 איש, כולל נשים וילדים מצ'כוסלובקיה שהגיעו לפני 6 חודשים ממחנה טרזינשטאט שבצ'כוסלובקיה ובאופן יוצא דופן, הורשו לחיות כמשפחות שלמות.
הסיבה לקיום מחנה המשפחות, הינו לקח ממחנה טרזין, הוא הוקם כמחנה לדוגמא למיקרה והצלב האדום ידרוש לבקר באושוויץ. הקבוצה שוכנה בתנאים טובים יחסית, הם הורשו ללבוש את בגדיהם הרגילים, נשים וגברים חיו יחדיו, ראשיהם לא גולחו והילדים קיבלו שיעורים וגישה לאוכל טוב יותר, כולל חלב ולחם לבן. אולם הצלב האדום לא דרש לקיים את הביקור, וכך לפתע "נתבקשו" יושבי מחנה המשפחות לשלוח גלויות "שמחות" וחיוביות לקרוביהם וכך, ב-7/3/1944, בדיוק 6 חודשים אחרי שהגיעו, נשלחו לתאי הגזים. הייתה זו ההוצאה להורג ההמונית הגדולה ביותר של אזרחי צ'כוסלובקיה בהיסטוריה – 3,792 קורבנות ממחנה המשפחות נרצחו בלילה אחד!

3 חודשים קודם לכן, ב-20/12/1943 הגיע משלוח חדש של משפחות ממחנה טרזין, ולאחר רצח הקבוצה הראשונה, הניח וְרְבַּה כי גם הקבוצה החדשה שמנתה 3,000 איש, תוחזק שם מקסימום 6 חודשים ואז תירצח.

וכך הוא החליט לעשות מעשה.

בעזרת סיוע רב שקיבלו מאנשי מחתרת המחנה, בערב פסח, 7/4/1944, בשעה 14:00 לערך, כשהם לבושים חליפות, מעילים ומגפיים טיפסו השניים לחלל שהושאר בליבה של ערמת עצים שיועדה לבניית תת-מחנה "מקסיקו" – מחנה זה שבנייתו לא נסתיימה, שימש להלנת נשים יהודיות מהונגריה. מכיוון שלא נותרו במחנה מספיק בגדי פסים, קיבלו הנשים שקי יוטה למלבוש וכך קיבל המחנה את כינויו משאר האסירים.

ערמת העצים הייתה מחוץ לגדרות התיל הפנימיות של המחנה, אך עדיין בתוך תחום הגדרות החיצוניות שנשמרו על ידי השומרים הנאצים.

אסיר במחנה, קצין רוסי בשם דמיטרי וולקוב, שברח מאושוויץ אך נשבה שוב, סייע להם בתכנון. על פי הנחייתו הם ציפו את החלל שבתוך ערמת העצים בלוחות עץ ופיזרו סביבם תערובת של טבק רוסי חריף, ספוג נפט שיובש במטרה להרחיק את כלבי המשמר. וולקוב גם יעץ להם לברוח ללא כל מטען, לקחת רק שעון לשימוש כמצפן, גפרורים להכנת אוכל, מלח לתזונה, להתנייד רק בלילות ולא לשתף איש בתוכניותיהם.

בשעה 20:33 באותו ערב קיבל מפקד בירקנאו פריץ הרטנשטיין, הודעת טלפרינט שבישרה לו כי שני יהודים ברחו מהמחנה והוא מייד ציווה על התחלת החיפושים. שני הגברים הסתתרו בערמת העצים במשך 3 ימים ו-3 לילות והמתינו לסימן כי החיפושים נפסקו. בבוקר היום הרביעי, נעמד על יד הערמה אחד מאנשי המחתרת, השתין להנאתו ושרק, זה היה הסימן המוסכם כי החיפושים נפסקו.

הודעת הטלפרינט המודיעה על הבריחה

ב-21:00 בלילה זחלו השניים מתוך ערמת העצים ובעזרת מפה שלקחו מ"קנדה", פנו הגברים דרומה לעבר ז'ילינה שבסלובקיה,  130 ק"מ משם. הם צעדו בלילות והתחבאו בימים, לעיתים קיבלו סיוע מאיכרים פולנים ולאחר 11 יום הצליחו להגיע אל הגבול הסלובקי ומשם הצליחו ליצור קשר עם היודנראט הסלובקי (המועצה היהודית) בז'ילינה (Žilina) שהייתה תנועה מחתרתית.

וכך, ב-24/4/1944, שבועיים לאחר שנמלטו מאושוויץ, נפגשו וְרְבַּה ווצלר עם 4 חברים מהמחתרת הסלובקית. תחילת המפגש לוותה בטונים צורמים וחוסר אמון הדדי. מנהיגי המחתרת הסלובקית החלו לבחון את שני הפליטים. הם ביקשו תאריכים ומקומות של משלוחים של יהודי סלובקיה והשוו את זה עם הרישומים שהיו בידיהם, הם ביקשו לדעת שמות אנשים שהיו במשלוחים מנובאקי באמצע יוני 1942. כאשר וְרְבַּה נתן להם 30 שמות, הם כבר האמינו שמדובר במידע אמין והמיתוס של "מחנות היישוב מחדש" החל להתמוסס בראשם.

השניים סיפרו את מה שראו במשך שנתיים במחנות הריכוז, אך אף אחד מארבעת המאזינים לא האמין להם. "ולמה שיאמינו?" שואל וְרְבַּה בספרו "המוח האנושי עדיין לא מוכן היה לקלוט את הרעיון של רצח המוני בסדר גודל של אושוויץ."

כדי להסיר את הספקות שנותרו בליבם, הכניסו אנשי המחתרת את שני הגברים לחדרים נפרדים, שם נחקרו וגרסאותיהם הושוו ונמצאו זהות. בספר זיכרונותיו סיפר ווצלר כי ד"ר אוסקר נוימן, עורך דין דובר גרמנית, אמר להם שהמחתרת חיכתה שנתיים למישהו שיאשר את השמועות ששמעו על אושוויץ. עוד סיפר ווצלר כי הופתע מהתמימות כשנוימן שאל אותו "האם זה באמת כל כך קשה לברוח משם?" ואחר תמה, כיצד הם הצליחו להימלט אם זה כל כך קשה.

נוימן אמר כי בבוקר יובאו להם מכונות כתיבה בכדי שיוכלו לכתוב את שידעו והקבוצה תיפגש שוב בעוד שלושה ימים.
למשמע המילים הללו התפרץ וְרְבַּה: "קל לך לומר 'בעוד שלושה ימים'! אבל שם הם משליכים אנשים לאש ברגע זה ובשלושה ימים הם יהרגו אלפים. תעשו משהו מייד!" ווצלר משך בזרועו בניסיון להרגיעו, אך וְרְבַּה המשיך והצביע על כל אחד מהם: "אתה, אתה, גם אתם תסיימו בתאי הגז אלא אם כן ייעשה משהו! האם אתם שומעים?"

למחרת בבוקר הם החלו בכתיבת "דו"ח אושוויץ" (לעיתים נקרא גם "דו"ח וְרְבַּה-וצלר" או "הפרוטוקולים של אושוויץ") המפורט שכלל רישום המתווה של אושוויץ I ו-II, מיקום הרמפה ביחס למחנות ושל הקרמטוריום. הדו"ח נכתב מחדש מספר פעמים במהלך 3 הימים ואז תורגם מסלובקית לגרמנית. בדו"ח זה תוארו דרכי השמדת היהודים באושוויץ והודגש מספרם הרב של הנרצחים. בנוסף, הזהיר הדו"ח שהגרמנים מתכננים לשלוח למחנה את 800 אלף יהודי הונגריה.

על פי וְרְבַּה, קאפו מברלין בשם יוֹפּ אמר לו ב-15/1/1944 כי הוא היה חלק מקבוצת אסירים שבנו מסילת רכבת חדשה שתוביל ישירות למשרפות. יוֹפּ אמר לו כי שמע מקצין אס-אס שבקרוב יגיעו מיליון יהודים הונגרים והשיטה הנוכחית עם הרציף הנוכחי והמשאיות לא תוכל להתמודד עם כמות גדולה שכזו.  בנוסף, שמע וְרְבַּה משומרי אס-אס שיכורים כי בקרוב יהיה להם "סלמי הונגרי".

לימים כתב: "כשהגיעה סדרת משלוחים של יהודים מהולנד, גבינות העשירו את מנות האוכל של ימי המלחמה. היו אלו סרדינים כאשר הגיעה סדרת משלוחים של יהודי צרפת. חלבה וזיתים, כאשר משלוחים של יהודים מיוון הגיעו למחנה, ועכשיו האס-אס דיברו על 'סלמי הונגרי', אספקה ​​הונגרית ידועה שמתאימה למסע ארוך" (מתוך ספרו "ברחתי מאושוויץ").

האזהרה שבדו"ח התאמתה זמן קצר לאחר מכן, כשהתחיל משלוח יהודי הונגריה לאושוויץ.

וְרְבַּה האמין כי רבים מ-437,000 יהודי הונגריה שנשלחו לאושוויץ בין ה-15/5/1944 ל-7/7/1944 היו מתנגדים או מתחבאים לו ידעו כי הם מובלים אל מותם ולא ליישוב מחדש. לימים, כתב בזיכרונותיו:
"מעדותם של ניצולים כמו אלי וייזל, נראה היה כי רוב היהודים הניחו שאם באמת היה מצפה להם משהו מחריד, המנהיגים והנכבדים שלהם היו יודעים על כך והיו מספרים להם… הטענה היא כי קבוצה קטנה של אנשים משכילים, בשתיקתם, שללה מהאחרים את האפשרות או הפריבילגיה לקבל החלטות משלהם מול סכנה חמורה."

עוזרו של ד"ר נוימן, אוסקר קרסניאנסקי, מהנדס וסטנוגרף תרגם אותו מסלובקית לגרמנית וכך נותר דו"ח בן 32 עמודים, שהושלם עד ליום חמישי, 24/4/1944 והועבר למועצה היהודית בסלובקיה.

אף על פי שהדו"ח נכתב  על ידי שני גברים, הוא היה בבירור תוצר של עבודתם של אסירים רבים, כולל הזונדרקומנדו שעבדו בתאי הגזים. הוא מכיל רישומים של תאי הגזים ומציין כי היו ארבעה משרפות, שכל אחת מהן הכילה תא גז וחדר תנורים. הדו"ח העריך כי קיבולת תאי הגזים יכלה להתמודד עם 6,000 איש מדי יום.

בדו"ח הופיעה לראשונה תיאור נאמן למציאות של שיטת הפעלת תאי הגזים:

"הקורבנות האומללים היו מוכנסים לאולם (B) שם נאמר להם להתפשט. כדי להשלים את ההשליה שהם הולכים להתרחץ, כל אחד קיבל מגבת וחתיכת סבון קטנה שהונפקו להם על ידי שני גברים לבושים בחלוקים לבנים. לאחר מכן הם היו מוכנסים לתא הגזים (C) מספר האנשים איפשר רק עמידה. כדי לדחוס קהל כזה לחלל הקטן, לעיתים נורו יריות כדי לגרום לאנשים שבקצה הרחוק להצטופף עוד יותר. לאחר שכולם נכנסו, הדלתות הכבדות היו נסגרות. ואז הייתה הפסקה קצרה, ככל הנראה כדי לאפשר לטמפרטורת החדר לעלות לרמה מסוימת, שאחריה אנשי אס-אס עם מסיכות גז היו מטפסים על הגג, פותחים את הארובות ומנערים פנימה חומר בצורת אבקה מתוך פחיות המסומנות "ציקלון לשימוש כנגד חרקים" המיוצר על ידי קונצרן גרמני. יש להניח שמדובר בתערובת 'ציאניד' כלשהי שהופכת לגז בטמפרטורה מסוימת. אחרי שלוש דקות כולם בחדר מתים."
(Świebocki, Henryk, London has been informed – Reports by Auschwitz Escapees)

אמהות וילדים ממתינים ליד תאי הגזים "לתורם"

וְרְבַּה ווצלר בילו את ששת השבועות הבאים בליפטובסקי מיקולאש (Liptovský Mikuláš) והמשיכו להכין עותקים של הדו"ח. הגרסה הסלובקית המקורית לא נשמרה. הגרסה הגרמנית הכילה תיאור מדויק של הגיאוגרפיה של המחנות, בנייתם, ארגון הניהול והביטחון, כיצד מסווגים וסווגו האסירים, תזונתם, הסלקציות, ההשמדה בגז, הרצח בירי, הרצח בזריקות ומקרי מוות בגלל תנאי המחייה במחנה.

העתקי הדו"ח שוגרו לנציגי יהדות הונגריה, לנציג האפיפיור בברטיסלבה, ולראשי הסוכנות היהודית באיסטנבול ובשווייץ. באותו החודש העביר הרב וייסמנדל להונגריה ולשווייץ מידע על הסכם שנחתם בברטיסלאבה בין הנהלות הרכבות של סלובקיה, גרמניה והונגריה על הוצאת 120 רכבות מגורשים מהונגריה לאושוויץ דרך סלובקיה.

אולם, כידוע, גם חשיפת עדויותיהם של וצלר ווְרְבַּה לא הצילה את יהודי הונגריה ממכונת ההשמדה הגרמנית.

ב-29/6/1944 נשלח הדו"ח המפורט לג'ון מקלוי (John McCloy), עו"ד אמריקאי שהיה עוזר שר המלחמה האמריקאי במהלך מלחמת העולם השנייה ושימש כגורם הבכיר והאחראי לקבלת ההחלטות של הממשל האמריקאי בהתערבותו באירופה. לדו"ח צורפה בקשה מפורשת להפצצת קטעים חיוניים ממסילות הרכבת שהובילו את היהודים לאושוויץ. מקלוי בדק את הבקשה ואמר לעוזרו האישי, אלוף משנה אל-גרהרדט (Al Gerhardt) לדחות את הבקשה.

לא היה זה דבר חריג, מקלוי קיבל מספר בקשות לנקוט בפעולה צבאית נגד מחנות ההשמדה. הוא תמיד השיב במכתב הבא: "מחלקת המלחמה סבורה כי הפעולה האווירית המוצעת אינה מעשית. פעולה שכזו יכולה להתבצע רק על ידי הסטת כוח אווירי ניכר, החיוני להצלחת כוחותינו שעוסקים כעת בפעולות מכריעות וממילא יש סבירות נמוכה שפעולה שכזו תביא תועלת מעשית."

בנימין אקזין (Benjamin Akzin), מעוזריו של מקלוי, לא יכול היה להסכים עם החלטתו. הוא אמר כי לו הופצצו דרכי התחבורה ומחנות ההשמדה, היה זה מאלץ את הגרמנים להקדיש זמן ומשאבים רבים לשיפוץ תאי הגזים. אקזין הוסיף כי לא הייתה זו רק מטרה צבאית חשובה אלא "עניין עקרוני".

ושוב, באוגוסט 1944 העביר ליאון קובוביצקי, פקיד בקונגרס היהודי העולמי בניו יורק, את פנייתו של ארנסט פישר (Ernst Fischer), חבר בממשלה הצ'כית הגולה, לנקוט בפעולה צבאית נגד מחנות הריכוז. מקלוי דחה את הרעיון מכיוון שהוא ידרוש "הסחה של תמיכה אווירית ניכרת", ו"גם אם הדבר היה אפשרי, הוא עלול לעורר פעולה נוקשה יותר מצד הגרמנים."

בזיכרונותיו כתב וְרְבַּה שככל שהגרמנים התקדמו עם הגירושים ההמוניים לאושוויץ, כך הקהילות היהודיות בסלובקיה והונגריה שמו את אמונן בהנהגה הציונית (באנשים כמו רודולף קסטנר) או במנהיגים יהודיים אורתודוקסים.

הנאצים שכמובן היו מודעים לכך, פיתו בדיוק את אותם חברי קהילה למשא ומתן שלמראית עין נועד להביא לשחרור של חלקם, או אפילו רובם של היהודים, אך ככל הנראה שימש ככלי בידי הנאצים כדי למנוע פאניקה והתקוממות. בהמשך כתב וְרְבַּה: "מנהלי המשא ומתן ומשפחותיהם היו פתטיים, גם אם לא מרצון, הם בעצם היו בני ערובה בידי השלטון הנאצי והיו חלק חשוב ב'עסקאות' אלה."

בזמן שוְרְבַּה הגיע לסלובקיה, עורך הדין והעיתונאי היהודי ההונגרי רודולף קסטנר ויואל ברנד כבר היו מעורבים במשא ומתן מורכב עם אדולף אייכמן, שהיה אחראי על גירוש היהודים לאושוויץ. קסטנר קיבל את העתק הדוח מאוסקר קרסניאנסקי, מי שתירגם את הטקסט לגרמנית אולם פרסום הדו"ח התעכב.

באותה העת קסטנר וברנד היו בעיצומו של משא ומתן עם אדולף אייכמן שבו הם ניסו לסחור במיליון יהודים, שלכאורה יותר להם להתיישב בכל מקום פרט לפלסטין, תמורת 10,000 משאיות וסחורות אחרות של בעלות הברית המערביות. על פי הנטען, קסטנר שקיבל עותק של דו"ח וְרְבַּה-ווצלר, לא רצה לסכן את המשא ומתן ולכן לא הפיץ אותו. במקום זאת המשיך לעסוק במשא ומתן פרטי על רכבת של 1,684 יהודי הונגריה שתועבר לשוויץ.

ההיסטוריונים, לעומת זאת, מאמינים כי נציגי הארגונים היהודיים בהונגריה היססו לפרסם את הדו"ח כדי לא לגרום לבהלה.

למרות שלא הגיע לרוב יהודי הונגריה, דו"ח וְרְבַּה-ווצלר כן הגיע לשוויץ, שם פורסם בעיתונות. עד יוני 1944 דיווחו כלי תקשורת בריטים ואמריקאים על המציאות במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. מנהיגי העולם פנו ישירות לממשלת הונגריה להפסיק את גירוש היהודים והגירושים הופסקו ב-9/7/1944, היטלר זעם, אך הניסיונות לגירוש 250,000 יהודי בודפשט חודשו רק לאחר שהופלה ממשלת הונגריה על ידי הנאצים המקומיים בנובמבר 1944. אז כבר היה קשה הרבה יותר להרוג את היהודים המקומיים בצורה שיטתית, כשהמלחמה הייתה לקראת סופה.

עם תום הכנת הדו"ח, היודנראט הסלובקי מסר לוְרְבַּה מסמכים על השם רודולף וְרְבַּה שהוכיחו שלושה דורות אחורה כי הוא "ארי טהור", הם נתנו לו גם שכר חודשי שהיה כדבריו "מספיק כדי לקיים אותי בחיים בלתי חוקיים בברטיסלבה". ב-29/8/1944 התמרד צבא סלובקיה בנאצים והוכרז על הקמתה מחדש של צ'כוסלובקיה, וְרְבַּה הצטרף לצבא ונלחם כתותחן, הוא אף זכה במספר מדליות ואותות.

בשנת 1945 נפגש וְרְבַּה עם חברת ילדות, גרטה סידון מטרנבה. בהיותה בת 17, נלכדו גרטה ואמה על ידי הגסטאפו בסלובקיה, גרטה קפצה מהחלון וברחה, אמה לא הספיקה לברוח אחריה והוריה נרצחו במחנות. שניהם רצו להשלים את לימודיהם והצטרפו לקורסים של מחלקת החינוך של צ'כוסלובקיה שיועדו למי שהחמיץ לימודים בגלל הנאצים. לאחר מכן הם עברו לפראג, שם נישאו בשנת 1947 ווְרְבַּה אימץ את שמו החדש באופן רשמי.

גרטה סיימה לימודי רפואה ווְרְבַּה קיבל תואר מהנדס כימיה מהאוניברסיטה הטכנית בפראג (ČVUT), שהקנה לו מלגה לתואר שני ממשרד החינוך, ובשנת 1951 קיבל את הדוקטורט שלו.
לזוג נולדו שתי בנות והם התגרשו ב-1958.

"הנישואים שלנו לא עמדו בלחצים הללו. בהתחלה רודי רצה לשכוח את הכל אבל הוא לא הצליח. הוא לא דיבר על זה עם אף אחד חוץ ממני וזה היה יותר מדי כדי להתמודד איתו." סיפרה גרטה, "התקשיתי מאוד לחיות עם רודי. בגלל מה שעבר, הוא היה חשדן מאוד ולא יכול היה לסמוך על אף אחד. הוא האשים אותי בניהול פרשיות אהבים. כל חבר שהיה לי, הוא חשב שייקח אותי ממנו."

בשנת 1952 הוזמן וְרְבַּה לוועידה בינלאומית בישראל ובעודו שם ערק ובמשך שנתיים עבד במכון ויצמן למדע ברחובות. בערך באותו הזמן הצליחה אשתו לברוח עם הילדים דרך דנמרק לאנגליה.

לימים טען, כפי שפורסם בדיילי טלגרף, כי "אינו יכול להמשיך לחיות בישראל מכיוון שאותם אנשים שבגדו בקהילה היהודית בהונגריה, נמצאים כעת בעמדות כוח". בשנת 1960 עבר לאנגליה, שם עבד במשך שנתיים ביחידת המחקר הנוירו-פסיכיאטרי בקרלטסון שבסורי, ו-7 שנים במועצה למחקר רפואי.

וְרְבַּה לא נקרא להעיד במשפט אייכמן, יותר מידי אנשים שהחזיקו בעמדות מפתח בממשל פחדו לשמוע את מה שהיה לו לומר. וְרְבַּה טען בכל תוקף כי איש לא היה הולך למחנות המוות מרצונו החופשי. לטענתו, אמנם היהודים רומו על ידי הנאצים, אולם הרצח ההמוני לעולם לא היה יוצא אל הפועל ללא שיתוף הפעולה מצד ההנהגה היהודית.

וְרְבַּה החליט שקולו ישמע, הוא יצר קשר עם ה"דיילי הראלד" ופירסם את סיפורו ב-5 מאמרים שהתפרסמו ברציפות במהלך שבוע אחד החל מה-27/2/1961. כותרת המאמרים הייתה "הזהרתי את העולם על הרציחות של אייכמן."

אולם זה לא הספיק.

בהקדמה למהדורה הצ'כית של ספרו כותב וְרְבַּה:
"החלבן שהיה מביא לי כל בוקר בקבוק חלב לפתח הבית קרא באופן קבוע את המאמרים. לאחר תום סידרת המאמרים הוא אמר לי: 'בכלל לא אהבתי את המאמרים שלך. אני אומר לך ישירות, נראה לי שהגעת מצ'כוסלובקיה כדי לקלקל את יחסינו עם הגרמנים. אתה מפיץ שקרים לגביהם'."

בהמשך התברר כי האיש הפשוט והאדיב השתתף במלחמה נגד הנאצים ושאין לו אשליות לגבי הגרמנים בתקופת היטלר. אבל הוא טען שכעת יש שלום, הם בני ברית של הבריטים וכבר אין צורך לעשות תעמולה נגדם.

"מה שאתה מספר במאמרים שלך הוא זדוני ולא ייאמן", האשים החלבן את האסיר לשעבר מאושוויץ. כאשר וְרְבַּה שאל אותו בשלווה מדוע הוא חושב שהוא משקר, היה לו טיעון משונה:
"יש לי אישה טובה, ובוא נגיד את האמת, אישה די פשוטה. בסדר. אבל נסה להגיד לה שמישהו רוצה לפגוע בילדים שלנו! היא מיד הייתה לוקחת גרזן או סכין מטבח ושרק ינסו לעשות משהו! רק על גווייתה המתה! וזה, אני אומר, טיפשי. ועכשיו אתה רוצה להגיד לי שכל היהודים החכמים האלה מכל אירופה לקחו את ילדיהם בידיים והובילו אותם אל תאי הגזים של הנאצים הנבזיים, מאות קילומטרים משם? אני לא מאמין לזה!"

באותו הרגע הבין וְרְבַּה שהוא יצטרך לכתוב ספר כדי להסביר לכולם, לא רק את מה שקרה ליהודים באושוויץ, אלא גם איך זה יכול היה לקרות. "אצטרך לתאר בפירוט את כל ההונאה הגרמנית", הבין. התוצאה הייתה הספר "אני לא יכול לסלוח" שיצא לאור לראשונה בשנת 1963 ומאז יצא בעשרות מהדורות ותרגומים. היה זה הפרסום הראשון באנגליה שלא נועד רק למקצוענים, וְרְבַּה כתב בצורה שתאפשר גם לחלבן להבין את השיטה בה הנאצים הפעילו את מכונות הרצח באושוויץ.

בשנת 1967 היגר וְרְבַּה לקנדה.

אלפרד ווצלר, נפטר בברטיסלבה, סלובקיה, ב-8/2/1988, הוא כתב את "הבריחה מהגיהינום: סיפורו האמיתי של פרוטוקול אושוויץ" שפורסם לראשונה ב-1963 בשם "צ'ו דנטה נבידל" (Čo Dante nevidel).

רודולף וְרְבַּה נפטר מסרטן ב-27/3/2006 בן 81 היה במותו.

דו"ח וְרְבַּה-ווצלר ממשיך לחולל דיון היסטורי עד היום. רבים, כולל וְרְבַּה עצמו, התלבטו האם הדו"ח הופץ מהר מספיק וגרם לפעולה מהירה וכוחנית כפי שצריך היה להיות. בשאלות ה-"מה אם?" המשיך וְרְבַּה לשאול עד יומו האחרון האם ניתן היה להציל קורבנות נוספים לו היו בעלות הברית וההנהגה היהודית יוזמות דרך פעולה נמרצת יותר לאור הדיווח שלו. קו מחשבה זה גרם לפעמים לרעיונותיו להתיישב מעט עם הנרטיב ההיסטורי הישראלי השולט בדבר אירועי אותה תקופה. בעוד ששני הנמלטים ניבאו במדויק את גורלם של יהודי הונגריה, מה שלא יכלו לחזות מראש זה שזיכרונותיהם ודיווחם המתועד לאחר המלחמה יישמרו מהציבור הישראלי הקורא עברית.
מעט מאוד ישראלים שמעו על הבריחה הנועזת ועוד פחות על הדו"ח המפורט.

לחץ כאן להורדת הקודקס היהודי בסלובקית

לחץ כאן להורדת הדו"ח המלא באנגלית

מקורות:

  • Oral History – Holocaust museum USA
  • The Auschwitz Protocol / The Vrba-Wetzler Report – US Department of Justice
  • The telegraph – “The man who revealed the horror of Auschwitz to the world” – Méabh Ritchie 22/1/2015
  • Daily Herald – Monday 27/2/1961
  • Rudolf Vrba – “I Escaped from Auschwitz”
  • Israel Gutman – Encyclopedia of the Holocaust
  • Holocaust Education & Archive Research Team
  • Shoah )1985( French documentary film by Claude Lanzmann.
  • מחנה המשפחות באושוויץ-בירקנאו – נילי קרן – יד ושם
עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit