ספר יהודית – סיפור לחנוכה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
סיפור הגבורה של יהודית

אין דעה אחידה לגבי האותנטיות של ספר "יהודית". מדובר באחד מהספרים החיצונים הנקראים "כתובים אחרונים"; ובו 16 פרקים. מעבר לדיון על האותנטיות של הספר, חלוקות הדעות גם לאיזה סוג ספרותי שייך הספר יהודית. האם הוא ספר היסטורי או ספר רומנטי ואולי שניהם?
סוליפיוס סיוירוס סופר נוצרי שחי במאה ה-14, ראה בו בעיקר ספר היסטורי וזו הייתה הנטייה הכללית באותם הימים, לעומתו מרטין לותר, מייסד הזרם הפרוטסטנטי בנצרות, ראה בו ספר רומנטי ללא בסיס היסטורי. לעומתם, פרשנים מודרניים רואים בו ספר מוסרי.

פרשנים יהודיים, ראו בו ספר בעל 3 מטרות – לפתוח את לב העם לעבודת הבורא, לפרסם ברבים את רשעותו של נבוכדנצר ולהלל את שמה של יהודית.

הדעה הרווחת בקרב חוקרים היא שילוב של דעות אלו. לדבריהם, מדובר ברומן על רקע היסטורי שבא במטרה לעודד את העם היהודי ולהוכיח כי גם איש צבא אדיר וידוע יכול ליפול בידיה של אשה פשוטה אולם אמיצת לב.

כמו ספרים אחרים, גם כאן, הזמנים אינם מדויקים והסיפור לוקה בבעיות עובדתיות, אבל חגה של יהודית נחוג בימי החנוכה.

דוגמא לאי דיוקים ניתן לראות בדמותו של המלך "נבוכדנצר מלך אשור היושב בנינוה", היסטורית ידוע לנו כי נבוכדנצר השני היה מלך בבל ומעולם לא הוצג כמלך אשור, כמו כן בירתו לא הייתה נינווה שבאשור (אשר נהרסה על ידי אביו). גם מהבחינה הכרונולוגית זה לא מסתדר שכן נבוכדנצר מת בשנת 562 לפנה"ס בעוד עלילת הסיפור מתרחשת לאחר שיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס.

הספר המקורי הכתוב עברית אבד, אי שם במהלך הדורות ונותר רק התרגום ליוונית מתוך ""תרגום ה"שבעים" (תרגום התנ"ך ליוונית).
הספר תורגם בחזרה לעברית במאה ה-17 ומימי הביניים שולב בסיפורי הגבורה של חנוכה.

גיבורת הסיפור, יהודית אלמנתו של מנשה, איש משבט שמעון שהתיישב בשכם ושמאז מות בעלה, מתבודדת בביתה, עוסקת בתפילה ואינה יוצאת מפתח הבית. התקופה שעליה מדבר הספר הינה אחרי הניצחונות הראשונים של המכבים ואחרי חידוש עבודת הבורא בבית המקדש שחולל וטוהר.

מלך סוריה שולח את מצביא הצבא ניקנור (אולופרנס) לשבור את המרד, בקרב שאמור להיות המכריע לגורל היישוב היהודי. המכבים מנצחים את הקרב, ניקונור נופל חלל והצבא הרומאי נס בבהלה. וכך, יום י"ג באדר מוכרז כיום חג "יום ניקנור" – "ויעשו בני ישראל את יום ניצחון יהודית ליום שמחה, ויחוגו אותו עד היום הזה". (ספר יהודית).

אז מה הסיפור?

נבוכדנצר שלח את שר צבאו אולופרנס להחריב את הארצות שלא נכנעו לשלטונו וכך הוא מגיע עד פאתי ארץ יהודה. מפקד סורי זה היה ידוע לשמצה באכזריותו, כשהצליח לכבוש עיר, לא ידע רחמים ולא חמל על נער או זקן, אשה וטף.

צבאו של אולופרנס פלש מכיוון עמק יזרעאל במטרה להגיע לירושלים ושליטי ירושלים שולחים סיוע לערי הגבול על מנת למנוע את כיבושן ומניעת פריצת הדרך לכיבוש ירושלים.

אחת מהערים הללו, "בתוליה" (כניראה סאנור של ימינו) נמצאת תחת מצור כבד של צבא אולופרנס, המזון והמים כבר מזמן אזלו ושם תקווה אינה נראית באופק. אוכלוסיית העיר החבולה לוחצת על פרנסי העיר להיכנע.  הללו מצידם מבטיחים כי אם אלוהים לא יעשה נס בחמשת הימים הקרובים, ייכנעו בפני אולופרנס.

החלטת פרנסי העיר מגיעה לאוזניה של יהודית, וזו  חושבת שאין זה מן הראוי כי מנהיגי העיר מקציבים זמן לקבלת חסדי האל.
"שמענו נא ראשי בתול. לא כן הדבר אשר דברתם היום אל העם, וכי נשבעתם לתת את העיר ביד האויב אם יי לא יעמד לנו בעוד חמשת ימים. מי אתם כי תנסו את יי, התחת אלוהים אתם לשפוט בינו ובין העם." (פרק ח', י"א)

יהודית מנסה לשכנע את ההמונים לעצור את הלחץ ולאחר שאינה מצליחה, היא בוחרת לשמש בעצמה מכשיר בידי האל להבאת הנס:
"שמעוני אחי! הנה יזמתי לעשות דבר אשר לא יסוף זכרו לדור ודור. (לא) עמדו הלילה פתח שער העיר, ואני אצא עם העומדת לפני, ויי אלוהים פקוד יפקוד אותנו בידי בעוד מועד אשר אמרתם למסור את העיר. (לב) רק אל תחקרו לדעת את אשר עם לבבי, כי לא אענה אתכם דבר עד אשר אם עשיתי את אשר יעצתי לעשות." (פרק ח', ל')

היא מחליפה את בגדי האבלות בלבוש הדור שרק מבליט את יופייה וכך יוצאת בליווי שפחתה את שערי העיר הנצורה. היא מגיע על מחנה הצבא הצר על העיר ומבקשת להיות מובלת לאוהל של אולופרנס על מנת למסור בידיו ידיעה חשובה.

אולופרנס אינו נישאר אדיש ליופייה של יהודית המבטיחה לו כי תסייע לו לפרוץ את חומות העיר ולכובשה. את בגידתה בחבריה היא מצדיקה בכך, שתושבי בתוליה החליטו לחלל את תורת האלוהים, והיא רוצה להביא עליהם עונש למען ייראו וייראו.
"עברית אנכי וברחתי כי ראה אנכי את כל העם נופל תחת ידיכם. ואמרתי אלכה נא אל הלופרנש שר צבא אשור לדבר אליו דברי אמת. והוריתי אותו את הדרך אשר ילך בה לרשת מהר את כל ארץ ההר, ולא ייפול מכל מחנהו איש אחד." (פרק י', יג-ט"ו)

על פי הסיפור, באחד הערבים, אחרי סעודה דשנה נותרו אולופרנס ויהודית לבדם באוהלו. כטוב ליבו בשיכר, ניצלה יהודית את הרגע, כרתה את ראשו ונמלטה בחסות החשיכה לעיר.
את ראשו הכרות לקחה עימה וציוותה לתלותו על חומות העיר הנצורה. "ותאמר יהודית אל זקני העיר: שמעוני אחי, קחו את הראש הזה והוקיעו אותו על ראש החומה." (פרק י"ד, א')

וכך, עם בוקר, התארגנו מגיני העיר למתקפה על מחנה הצבא האשורי. שומרי המחנה, בראותם את ההתארגנות, מיהרו לאוהל מפקדם ושם מצאו את גופתו כרותת הראש. בהלה ובלבול אחזו בצבא. והכאוס שיחק לידי מגיני העיר שהתגברו בקלות על גייסות האויב.
"ויהי באשמורת הבוקר, ויוקיעו את ראש הלופרנש על החומה, ויחגרו איש את חרבו, ויצאו מן העיר אל מורד ההר.
ויראו אנשי אשור, ויגידו לפקידים, והפקידים קראו לכל ראשי הצבא, וילכו אל אוהל הלופרנש .
ויאמרו לבן משק ביתו: מהר והער את אדונינו, כי העברים האלה ערבו את לבם לרדת לקראתנו, ועתה נכלם כאיש אחד.
ויגש בגוא אל דלת האהל וידפוק, כי אמר בלבו הנה יהודית עמו בחדר.
וירא כי אין קול ואין קשב, ויפתח הדלת ויבא החדרה.
ויהי כי סר לראות, וימצאהו מת על קרקע האהל, וראשו כרות. ויזעק זעקה גדולה ומרה, ויקרע את בגדיו.
ויבא בחדר יהודית לראות, ואיננה. וירץ אל העם החוצה ויקרא:
הנה העבדים האלה התל התלו בנו, ואישה עברית אחת נתנה את כל בית נבוכדנצר לשמצה.
הנה הלופרנש נופל מת ארצה, וראשו אין.
וישמעו שרי אשור, ויקרעו את בגדיהם ולבם חרד.
ויהי קול המולה גדולה בכל המחנה, ויעל עד לב השמים.

וגם האנשים אשר היו באוהליהם שמעו את הדבר, ותפעם רוחם, וימת לבם בקרבם.
וירוצו נבוכים הנה והנה בהר ובשפלה, ולא ידעו איש את אחיו, והחונים על ההרים מסביב לבתול נסו לנפשם, כי אנשי ישראל בעורפם.
ועוזיה שלח מלאכים לכל ערי ישראל הקרובים להודיעם את כל אשר נעשה, ולצוות עליהם לרדוף אחרי אויביהם ולכלותם.
ויהי כשומעם, ויקומו כולם ויפלו עליהם וירדפום עד חובה.
וגם יושבי ירושלים וגלעד והגליל וכל יושבי ההר בשמעם את הדבר, נקהלו ויכו בהם מכה רבה, וידלקו אחריהם עד גבולי דמשק.
והנותרים בבתול יצאו, וישוסו את מחנה אשור, וימצאו שלל רב מאד.
ויהי כי שבו בני ישראל מן המלחמה, ויקחו את יתר הפליטה ואת המלקוח אשר בכל הערים והחוות בהר ובשפלה, ויאספו שלל עד אין מספר."

הספר מסתיים בשיר הלל של יהודית: (פרק ט"ז)
ותשר יהודית את השירה הזאת לעד בבני ישראל וכל העם ענו אחריה.
פצחו רנה לאלוה ותנו תוף. זמרו לו בנבל וכינור. הודו ליי קראו בשמו.
יי' אדנינו משבית קרבות. בקרב עריו הכין תחנות. ומכפימו הציל שפחת עמו.
מהרי צפון ירד אשור. המוני חייליו עד אין מספר. גיבוריו הובישו נחלי מים. פרשיו כיסו הר ובקעה.
אמר צורר אצית ארצם. מבחר בחוריהם תאכל חרבי. עולל ויונק אנפץ ארצה. עלמות ובתולות אקח מלקוח.
לא יעץ ככה קנאת שדי. ביד אישה רעץ קמיו.
לא נפל אדיר ביד כביר. לא פגעו איש רום קומה. בת מררי הרגתהו. ביפי מראה נפל שדוד.
שמלת אבל פשטה. להקים אומללי ישראל.
סכה פניה תמרוקים. שערה העטתה בשבכה. ותלבש בוץ לעוקבו.
עיניו עוורה בנעליה. ותלהט ביופייה לבבו. ובשלח קצצה ראשו.
פָרַס חָרַד על רוחה. ומדי רגז על כוחה. וחלושי עמי הריעו תרועה.
נערים ועלמות כליותם דקרו. וחרבם הפילה חללים בנוסם. בחרב עַם שדי נפלו כולמו.
אשירה ליי כי גאה גאה. נאדר בכוח ונאדר בגבורה.
לו יכרע כל ברך. הוא צווה ויעמד, שלח רוחו ויהי. מי נגדו יקום יתייצב.
הרים ונהרים מפניו ירעשון. צורים וכֵפים כדונג ימסון. וליודעיו ימשוך חסד ורחמים.
לא בעולות מֵחים וחֵלב מראים, אך ביראת יי ירצה איש.
אוי לך גוי נבל. כי תעשוק את עמי. גמולך ישלם, כי יבקע יום נקם.
בשרך ינגע בחרחור. וכליותיך תאכל רימה, ונצח עיניך ידמעון.

בגמרא נאמר: "נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס" (שבת כ"ג, א).
ומסביר רש"י: "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות (הבאות להינשא) להיבעל לטפסר תחילה, ועל ידי אשה נעשה הנס"

בקהילות יהודיות בארצות ערב היה נהוג לציין את ראש חודש טבת שחל בחנוכה כחג הבנות – "עיד אל בנאת" לזכר גבורתה של יהודית. ביום החג, נהוג להגיש מאכלי חלב, מכיוון שעל פי המסורת, בערב המשתה הגדול, הביאה יהודית גבינה מלוחה מאוד, והאכילה בה את אולופרנס, המליחות גרמה לו לצמא וכך הוא שתה יותר יין שהביא לשכרותו.

עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit