צביה יפת

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
זהו סיפורה של סבתא רבא שלי, אישה צדיקה שראתה את ה"אחר" לפני את ה"אני". אשת חסד ואמת שגידלה 11 ילדים בדלות של מדינת ישראל בשנות ה-20-30 של המאה הקודמת ובו בזמן הקדישה את ימיה ואת מעט ממונה לעזרה ולחסד לנזקקים. לסבתא צביה נולדו 11 ילדים, 6 בנים שרובם החזיקו בעמדות בכירות בצבא ובמערכת הביטחון, ו-5 בנות שגדלו בדמותה והפכו בעצמן למתנדבות בעמותות שונות לחיזוק עם ישראל. הגיע לרשותי מסמך עם ריאיון שנכתב עליה להערכתי כשנתיים לפני מותה, אין לי מושג מי כתב כך שאינני יכול לתת קרדיט, אבל למיטב הבנתי מדובר בספר, ייתכן ספר על ירושליים או שכונת נחלאות. אם מישהו יאיר את עיני, אשמח לתת את הקרדיט הראוי. הבאתי את הדברים כמות שהם ומעבר למסמך האינטימי, המשפחתי, אני חושב שיש כאן מסמך היסטורי מרתק.

צביה יפת

נולדה 1903 (תימן) – נפטרה 16/12/1980 (ירושלים)

שני עדכונים:
1. בטקסט המקורי ציינתי שאני לא יודע מה המקור ומי כתב, אבל ראוי היה לציין מי הביא לידיעתי על קיום הטקסט  – איתן קוברסקי, הבן של חווה, שהוא ארכיון מהלך לתולדות המשפחה (ועוד חייב לנו ספר)  – מתנצל שלא ציינתי את זה קודם.
2. כניראה שמדובר בספר "יקירי ירושליים", אבל אין לי עוד פרטים כרגע

זהו סיפורה של סבתא רבא שלי, אישה צדיקה שראתה את ה"אחר" לפני את ה"אני". אשת חסד ואמת שגידלה 11 ילדים בדלות של מדינת ישראל  בשנות ה-20-30 של המאה הקודמת ובו בזמן הקדישה את ימיה ואת מעט ממונה לעזרה ולחסד לנזקקים.

 

לסבתא צביה נולדו 11 ילדים, 6 בנים שרובם החזיקו בעמדות בכירות בצבא ובמערכת הביטחון,  ו-5 בנות שגדלו בדמותה והפכו בעצמן למתנדבות בעמותות שונות לחיזוק עם ישראל.

 

הגיע לרשותי מסמך עם ריאיון שנכתב עליה להערכתי כשנתיים לפני מותה, אין לי מושג מי כתב כך שאינני יכול לתת קרדיט, אבל למיטב הבנתי מדובר בספר, ייתכן ספר על ירושליים או שכונת נחלאות. אם מישהו יאיר את עיני, אשמח לתת את הקרדיט הראוי.

 

הבאתי את הדברים כמות שהם ומעבר למסמך האינטימי, המשפחתי, אני חושב שיש כאן מסמך היסטורי מרתק.

 

אז לזכרה של סבתא צביה (ז"ל), בעלה – שלמה בר-יפת (ז"ל), ולכבוד ילדיה:

ציונה גודעי (ז"ל) – 13/12/1918
חווה קוברסקי (ז"ל) – 6/10/1920
יוסף בר יפת (ז"ל) – 15/1/1922
יהודה בר יפת (ז"ל) – 30/4/1925
מרים הדר (ז"ל) – 19/4/1927
אברהם בר יפת (ז"ל) – 1929
יעקב בר יפת (ז"ל) – 28/6/1931
יצחק בר יפת – 28/5/1933
משה בר יפת  – 26/9/1934
יעל מזרחי – 24/3/1936
ירדנה וורנר – 6/3/1939

 

בתימן הלך שמה של סעדה לפניה כנערה יפה ומלאה חן, הצעירים "מתו עליה" ורבו המחזרים שביקשו את ידה. מותר היה לה לצפות שתינשא לגבר ראוי לשמו, שידע להעריך את יופייה ואת מקסמי-גופה הרענן ויעניק גם לה מעט אושר וממנעמי החיים.

בשמים רצו כנראה אחרת.

כשהגיעה סעדה לפרקה, השיאוה הוריה לגבר לא-כל-כך-צעיר, שכבר נשא לפניה אשה אחרת. מדוע הם עשו כך! אין סעדה יודעת. הוא הבטיח "הרים וגבעות" וחלב ציפורים מן השמים. הם נתפתו והאמינו לו. את פיה ממילא לא שאלו. אבא גוזר והבת מקיימת. כך מקובל בארצות המזרח, כך נהגה בת ישראל כשרה בכל בית מהוגן. אבא, בלי ספק, התכוון לטובה, בטוח היה שהוא מוסר את ביתו היפה לידיים טובות ומהימנות. הגורל רצה אחרת.

הוא כבר היה נשוי. נכון. מה בכך? בתימן הדבר מקובל, רגיל, לא רק אצל מוסלמים, גם אצל יהודים, את החרם של רבנו גרשום לא קיבלו עליהם אחינו שבמזרח מעולם. משחלפו כמה שנים והראשונה לא ילדה, החליט לשאת עוד אשה על פניה. אולי ייבנה ממנה. איש לא הרהר ולא ערער. אף לא הנשים, לא הראשונה ולא השנייה. כך עלו על "מרבד הקסמים" לארץ ישראל. שתי נשים וגבר אחד.

נקפו שנים והתקוות לא מומשו, גם סעדה לא נפקדה בפרי-בטן. אולי זו אשמת הגבר? מה פתאום? אין להעלות על הדעת. אם אין ילד, זו אשמת האישה! מה עושים? אין הגברבר שלנו יודע, לא איכפת לו, זו בעייתה של האישה, תעשה מה שתעשה ותביא לו בן! בן לא נולד והבעל המאוכזב כילה את זעמו באשתו השנייה. היכה אותה באכזריות, מנע ממנה צרכים חיוניים ביותר, קילל וגידף, הבית הפך לגיהינום. במסתרים בכתה סעדה על מר גורלה. משרבו השערוריות הקולניות ושכנים הבחינו בנעשה אצל הזוג המשולש, באו ויעצו לסעדה: "לכי אל צביה! היא תעזור לך! זו מנחלת אחים. כולם הולכים אליה ונושעים, לכי גם את…"

והיא הלכה. ממילא לא היה מה להפסיד. המכות הנמרצות של הבעל האכזר היו ללא נשוא. הוא גם גירש אותה כמה פעמים מן הבית.

כשפתחה את דלתי, זוכרת צביה, לא דיברה מאומה, הגה לא הוציאה מפיה, רק זרם דמעות פרץ בשטף משתי עיניה החומות. אני כבר רגילה בכך.

מה יש לך, חביבה? שאלתיה. למה את בוכה? ספרי הכל. והיא סיפרה. לא חזרה עוד אל הבעל-המענה. באותו לילה לנה בביתי. האכלתיה, השקתיה, דיברתי אל לבה דברי-נוחם והיא נרגעה קמעה. לי אחד-עשר ילדים, אמרתי לה, תהיי את הבת השתים-עשרה… למחרת היום הלכתי אל הבעל, לא לפני שהבטחתי לי עזרתו המשפטית של פרקליט ירושלמי מנוסה. אמרתי לו: או שלום-בית או גט, בחר לך. הוא תבע כסף בעד כל שהאכילה והלבישה במשך השנים, רק אז ייתן גט. הסברתי לו: מנין תיקח עלובה זו כסף לתת לך? כלום גם בעד המכות שהיא סופגת מידיך היא חייבת לשלם? הוא החוויר ולאחר שעורך-הדין הגיש תביעה לבית המשפט, הסכים לתת גט מרצון. שכרתי לה חדר וסידרתי אותה בעבודה.

מדי יום חמישי בשבוע, ירדה צביה לשוק מחנה-יהודה, העמיסה סלים מלאים פירות וירקות, מן המשובחים ביותר והעבירה אותם אל סעדה. הילדים רטנו: "היא דואגת לסעדה יותר משדואגת לנו." לכם, השיבה להם אימם, טוב, מאומה לא חסר לכם ואילו סעדה המסכנה חסרה-כל, אני חייבת לדאוג לה. יום אחד באה והודיעה: "מצאתי גבר, אלמן, עם שבעה ילדים המוכן לשאתני לאשה. אני רוצה…" עניתי לה: זה לא בשבילך, סעדה, את תינשאי לאיש מסביבתך, שיבין אותך וידע לחבוש פצעי-לבבך. מצאנו לה גבר כזה, ערכנו נישואין, שכרנו דירה, היום סעדה אם לארבעה ילדים, מאושרת. סעדה קוראה לי – אמא, ילדיה קוראים לי – סבתא.

יש רבים הקוראים לה כך: אמא צביה, סבתא צביה. תחילה הייתה "אם השכונה", שכונת נחלת-אחים שבה היא מתגוררת ופועלת מזה כששים שנה ויותר, משרבו המתדפקים על דלתה גם משכונות אחרות, רחוקות, הוכתרה בתואר "אם השכונות".

פעם אחת, נתקלה בחצר ביתה בצעירה אחת, צעירה מאד, שכריסה בין שיניה והיא עמדה ובכתה בדמעות שליש. כן, זה נכון, מחוץ לנישואין. אותו "חבר" שדיבר אליה כל כך יפה, הצליח "לבלבל את ראשה", היא הרתה לו ועתה הוא מתנכר. לאן תלך ואנה היא באה?… "את תישארי אצלי עד שתלדי את ילדך, אני אסדר הכל". כמו נשמה חדשה הפחתי באפה. הלידה בבית החולים עברה בשלום. הלכתי אל הבחור והטפתי לו מוסר: "צעירה כל כך, כיצד ייתכן להפקירה ולעזיבה לנפשה?" הוא התרכך קמעה. הוא מוכן לשאתה לאשה "לפנים", מעין נישואין פיקטיביים, כדי לתת שם לילדה, לבל תסבול בגללו, אך לא לחיות אתה חיי-אישות ממש. אמרתי לו : "עשה למעני, בוא אתי לבית החולים, תראה איזו תינוקת יפה וחמודה ילדה לך"… הוא הסכים והלך אתי. חיוך של אושר וחדוה השתפך על פניו כאשר ראה את התינוקת היפהפייה. אני נשאר אתך ועם הילדה שלנו, אמר והתחבק בחום עם היולדת. סידרנו חתונה עם סעודה חגיגית כדת וכדין. הם חיים היום באושר בצפת.

היא לא הייתה הצעירה היחידה שילדה "על ברכיה של צביה” מחוץ לנישואין. הן כבר ידעו, ויודעות עד היום, שזאת הכתובת הנכונה, היא מאשפזת אותן בבית חולים, מארחת בביתה, בלי שאיש ידע מי ומה, אחרי הלידה מביאה את התינוקות אל "שבוסטר רוזה” של ויצו ומסדרת אותם לבסוף אצל משפחות מאמצות, שבכוחן לגדל ילדים מתוך רווחה. הילדים הללו, היא אומרת, אינם אשמים מאומה, ילדים "כשרים" הם לכל דבר ואין בהם דופי, אנו חייבים לטפל בהם ולדאוג לרווחתם.

מעשה באב אחד, בתל אביב, שאשתו עזבה אותו וברחה עם מאהבה הערבי, הוא נשאר בבית עם ארבעה ילדים קטנים, בתוכם תינוק בן חמישה חודשים. שמע האב המיואש והטרגדיה העוברת עליו הגיע לאזניה, היא הזדעזעה, נסעה לתל אביב ופתחה בפעולת-הצלה: שני ילדים, הגדולים יותר, הכניסה למוסד המיועד לכך, את שני הקטנים מסרה לאימוץ.

ועוד מעשה באשה אחת, שהתגרשה מבעלה והיא נשארה, עם שני ילדים קטנים, בעירום ובחוסר-כל. אפילו קורת-גג לא ניתנה לה. הלשכה הסוציאלית הגישה לה עזרה זעומה. "הפשלתי שרוולים וגייסתי עזרה, שכרתי לה דירה, סידרתיה בעבודה, הבאתי גם מטפלת שתפקח על הילדים, כדי שהאישה תוכל לצאת לעבודה".

ושוב פעם אחת, היה הדבר בערב שבת סמוך לחשכה, ירדה צביה בגרם המדרגות כדי לגשת אל אחד "הקליינטים" שלה, בחצר ביתה עמדה אשה בגיל העמידה ומיררה בבכי. מה קרה? אשה ענייה היא, מראשון לציון באה כדי לקבל טיפול רפואי במרפאת הדסה בירושלים, אחרי המתנה של שעות מספר, דחו אותה ליום ראשון. השעה מאוחרת, השבת עומדת להיכנס ובכיסה אין פרוטה אחת לפורטה, יעצו לה לגשת לרחוב שבזי 16, אולי יוכלו לעזור לה, והנה היא כאן. "מה יש כאן לדבר? המצב ברור. הזמנתי את האשה אלינו הביתה, היא סעדה על שולחננו, לנה אצלנו, ביום ראשון הבאתי אותה להדסה ולאחר הטיפול שקיבלה, נתתי לה להוצאות הדרך ושלחתיה לשלום”.

לפני כמה שנים, סיפרה לנו יעל, מהצעירות בחמש בנותיה, קנינו לה, כל הילדים במשותף, לרגל איזה יום הולדת שלה, שתי מכונות כביסה, כדי לפתור בעיות "הכביסה הגדולה" בבית. מה עשתה אמא! הלכה ומסרה את שתי המכונות לשתי משפחות מרובות ילדים. היכן מכונות הכביסה?  התרעמנו, אך אמא בשלה: "אתן חייבות להבין, מדובר כאן בשתי משפחות עניות, מטופלות בילדים קטנים, הכבסים שם מרובים ואין שם אפילו מכונה אחת. הן זקוקות מאד למכונות כביסה". ואנחנו? "אנחנו," השיבה, "נסתפק בינתיים במכונה האחת הישנה שברשותנו, או שנקנה מכונה חדשה אחרת."

השם ירחם! את הפטיפון נתנה למשפחה אחרת. את המזנון היפה, שבו מצאו מקומם ספריו היקרים של אבינו, הוציאה בוקר אחד מן הבית ומסרה, בלי לומר לנו מלה אחת, למשפחה דלת-אמצעים. אנחנו מהססות, אמרו הבנות, להביא משהו הביתה, כל מה שהיא רואה ונראה להיות "מיותר", היא מוסרת מיד לעניים.

"תקנות" תיקנה אמא צביה: בבית הזה ולגבי בני-המשפחה, אין "השבת אבדה". אבד לך חפץ כלשהו ובינתיים הופיע בבית אדם הזקוק לאותו חפץ ואין באפשרותו לרכשו בכספו, הוא קודם והוא זוכה בו. פעם אחת, סיפר הנכד ירון, בנו של "יוסק'ה כל-הארץ" המנוח, באתי מן הצבא לחופשה קצרה, השארתי את המעיל וירדתי העירה, כשחזרתי לא מצאתי את המעיל, אתה מבין, הסבירה לי סבתא צביה, היה כאן נער ממשפחה עניה, בגילך, שהמעיל היה בדיוק לפי מידותיו, הוא רעד מקור, נתתי לו את המעיל. ואני? התרעם ירון. אתה, השיבה סבתא, תאמר לאמא שתקנה לך מעיל אחר… ואני, סיפרה חוה, מהבכירות בבנות, קניתי פעם מכנסיים לבעלי, נכנסתי אל אמא והשארתי אותם לשעה קלה, כשחזרתי לא היו עוד.

"היכן המכנסים, אמא?" והיא השיבה: "היה כאן אחד מעניי השכונה, היית צריכה לראות את המכנסים המטולאים שלבש, נתתי לו את המכנסים. מה יש? מה הרעש? קחי מאה לירות ולכי לקנות מכנסים אחרים." ואולם, ציינה חוה, אנחנו מעולם לא לקחנו מאמא מאומה תמורת החפצים "שאבדו" ולא הוחזרו לנו, ביקשנו להיות שותפים זוטרים למצוותיה הגדולות. פעם, נזכר בן אחר (קשה לזכור את כולם בשמותיהם) באתי הביתה בלילה, את מיטתי מצאתי תפוסה, שכב בה והתכרבל בתוכה אדם זר, שגם אמא לא ידעה בדיוק מי הוא, "אינני מכירה אותו", הסבירה, "אך הוא אמר שאין לו מקום ללינת לילה אחד…" למחרת הייתה תפוסה מיטה של אח אחר. לילה אחד באו אורחים רבים מן הרגיל, היא הציעה לעקור דלתות מציריהן ולשכב עליהן.

מרגלא בפיה: אם יש מקום בלב, יש גם מקום בבית. בליבי יש הרבה מקום. כאשר נבוא לעולם האמת, לא ישאלו אותנו כמה סרטים ראינו, כיצד בילינו והיכן השתעשענו, אבל ישאלו אותנו כמה רעבים האכלנו, כמה מחוסרי-בית הכנסנו לביתנו וכמה מרי-נפש שימחנו במעשינו…

עוד תקנה של אמא צביה המחייבת את בני המשפחה: אין מעבירים מיטה מילד גדול לילד קטן, כשם שאין מעבירים בגדים או נעלים מהגדולים לקטנים. גדל הילד ואין המיטה מתאימה לו עוד, הנעלים "קטנו", הבגדים צרים, מיד מעבירים הכל אל אמא צביה, המחסנים שלה קולטים והיא מחלקת את "השלל" לעניים ולדלי-אמצעים. לקטנים קונים מיטות, נעליים ובגדים חדשים. לא כולם במשפחה זהירים בכל המצוות, אך הכל חייבים במצוות צדקה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה ושבזכותה ישראל נגאלים. עשית עבירה כלשהי, לא התענית בתענית-אסתר או בצום-גדליה, "שכחת" לבוא לבית-הכנסת לתפילה בציבור, לא נורא, אבל את העבירה אתה חייב לפדות בצדקה, לשלשל סכום מסוים לתוך קופותיה של אמא צביה, הכל לפי חומרת העבירה ועפ"י "תעריף" קבוע, בדרך כלל כגיל עובר העבירה כפול ח"י לירות. כמה וכמה קופות לה, לאמא צביה והן קבועות ועומדות בכניסה לביתה: להכנסת כלה, לילדים נכים, לזקנים גלמודים, למימון תרומות דם, לוועד למען החייל, לתלמודי תורה וישיבות ועוד ועוד. כל הנכנס, ביחוד בני המשפחה, מתבקש להרים תרומה בעין יפה. כל העובר עבירה נדרש לתת כופרה. אבא שלמה, זכרונו לברכה, בעודו בחיים התערב פעם שימנה את כל הבנים והבנות, הנכדים והנכדות, הנינים והנינות, לפי סדר גילם. הוא הפסיד וחויב להרים תרומה הגונה לקופות של אמא. גם סבתא צביה אינה זוכרת את כל צאצאיה בשמותיהם ולפי סדר גילם, אך היא מוכיחה זיכרון פנומנאלי ממש בניהול "עסקיה" המסועפים: זוכרת שבשעה פלונית הבטיחה לבקר אצל אשה זקנה בנחלת ציון, אחר כך הבטיחה להיות בוועד למען החייל וכעבור שעה אצל ילד יתום העומד להיכנס למצוות או אצל בעל המתאכזר לאשתו, היא שומרת על לוח הזמנים בקפדנות דקדקנית, מעולם לא שכחה דבר ולא הפרה הבטחה. גם לאירועים משפחתיים ולשמחות קבעה אמא צביה "תעריפים": לכל שמחה תורמים כל בני המשפחה סכומים קבועים, ליום הולדת 15 לירות, לברית מילה 25 לירות, לבר מצוה 50 לירות, לנישואין 150 לירות, את כל הכסף נותנים לבעל-השמחה. התעריפון, אמרה לנו, מיושן, מלפני כמה שנים, מן הראוי לעדכנו, בהתאם לאינפלציה. הסירים בביתה של צביה גדולים מאד. דודים ולא סירים. היא מבשלת כמויות גדולות, בלי אומדן, שכן תמיד יש לצפות לאורחים. גם את בנותיה לימדה:

"הכניסו לתוך הסיר ככל שיוכל להכיל, לעולם אינכן יודעות כמה מנות יידרשו לכן, יכולים לבא אורחים, וביחוד עניים שחובה להאכילם." ולא רק עניים, גם סתם יהודים שבאו לבקר בירושלים, או עלו אל הכותל המערבי, ידעו שאצל אמא צביה בנחלת אחים אפשר לסעוד סעודה ויש מקום ללין, וכאשר כל המטות תפוסות, פורשת צביה מחצלות על הרצפה בחדר הגדול, מביאה שמיכות ואין הכרח לחפש מקום בבתי מלון יקרים. משכימי קום לסליחות בחודש אלול יודעים גם הם, שאמא צביה לא תשכח להביא כוס חמין, תה או קפה, כדי להחיות את נפש המתפללים.

גם אם תצרפו כל הסיפורים הללו אחד אל אחד, אף אם עוד מאה סיפורים כאלה ודומיהם תוסיפו עליהם (ויש מאות רבות…), עדיין אין זה סיפורה של צביה.

צביה יפת היא בת-תימן. בעיירה קטנה, סמוכה לעדן, ראתה לפני כשבעים וחמש שנה, אור עולם. אבא יהודי פשוט היה, סנדלר, אך ירא שמים ותמים-דרך, שעבד קשה, מעלות השחר ועד שעת לילה מאוחרת, כדי לפרנס את משפחתו. בת שלוש הייתה צביה, כשקרה האסון: אבא חלה במחלה קשה, התענה כמה שהתענה והלך לעולמו. המשפחה נשארה בלי מפרנס.

מספר שנים עוד עשתה האם-האלמנה מאמץ עליון כדי להביא לחם לפי הטף אך המעמסה הייתה כבדה מנשוא, בלב כבד הוציאה את שלושת הבנים מתלמוד-התורה ומן "הכותאב" ושלחה אותם לעבוד, את הבת היחידה מיהרה להשיא לאיש, כדי לשמור על תומתה ואולי תבוא לידה הזדמנות והיא תעלה לירושלים, כרווקה אין כל סיכוי שהשלטונות ירשו את צאתה מגבולות תימן. "בת עשר הייתי כאשר אמא הביאה אלי את שלמה בר-יפת ואמרה: זה חתנך, הוא יהיה בעלך". הוא, החתן דנן, היה בכמה שנים מעטות גדול מהכלה. ילדים היינו, אומרת היום צביה, שיחקנו יחד ומאומה לא ידענו על חיי נישואִין. שלמה שניחן בחוש מסחרי, עסק במסחר-בדים ועשה חיל בעסקיו. תוך שלוש או ארבע שנים חסכנו סכום כסף, מספיק לכיסוי הוצאות הדרך, התחתנו "על באמת" והחלטנו לעלות לארץ ישראל.

באנו דרך נמל יפו לתל אביב הקטנה בימי מלחמת העולם הראשונה, המצב היה קשה מאד, התורכים עוד החזיקו את רסן השלטון, אף כי כבר ברור היה שימיהם ספורים וכי האנגלים שרעם תותחיהם כבר נשמע מרחוק, ייכנסו וינצחו במוקדם או במאוחר. רעב, מחסור וחליים רעים השתוללו בארץ והפילו חללים רבים. למרבה הצרה גייסו התורכים את הבעל הצעיר לצבא, הוא ברח, ניסה להסתתר מעין הז'נדרמים התורכיים ואז החל מסע הנדודים של משפחת העולים החדשים שכבר מנתה שלוש נפשות לאחר לידתו של הילד הראשון : מתל אביב לסג'רה, משם למסחה, משם לחדרה, לקיבוץ חפצי-בה, לקבוצת כינרת, לרחובות ושוב לחדרה ולתל אביב. סבלנו נוראות, רעב ממש, אני עבדתי בכל מיני עבודות-בית קשות, שלמה שמר בכרמים ובפרדסים ואפילו ככר לחם התקשינו להשיג. באחד הימים נפל שלמה בפרדם ושבר יד, הבאנו אותו לבית חולים בתל אביב, אבל הרופאים אמרו שקצרה ידם להושיע וכי רק בבית החולים רוטשילד בירושלים אולי יוכלו לעשות משהו. באנו ל"הדסה" הירושלמית, ניתחו את שלמה ובעזרת השם יתברך ויתעלה שמו הניתוח עלה יפה ולאחר שהחלים הציעו לו להישאר ולעבוד בהדסה. גרנו בדירה שכורה בשער שכם ושלמה נשאר הרבה שנים לעבוד בהדסה עד שפרש לגמלאות. הוא עסק גם בתיווך קרקעות, חסכנו קצת כסף והקמנו את ביתנו היפה, אחד הבתים הראשונים בשכונת נחלת אחים.

בהדסה, אומרת צביה יפת, מצאתי את דרכי בחיים. גיליתי את נתיבי אל עולם הצדקה והחסד, עולם רצוף מצוות ומעשים טובים, שהביא לי סיפוק רב והוסיף טעם לחיי. ימים רבים עקבתי מקרוב אחרי הבאים בשערי בית החולים, ראיתי את עוניים ומרודיהם, סבלם ומצוקותיהם ולבי נחמץ בקרבי. היו שם עוורים ופסחים, חרשים ואלמים, חגרים וקטועי גפיים, מוכי-גורל ועלובי-החיים, חולים בחליים רעים וחשוכי-מרפא, שחייהם היו עליהם למשא ולא אחד מהם אמר: "טוב מותי מחיי". אמרתי: אם יש משמעות וטעם כלשהו לחיי, הרי זה להושיט. יד עזר לאומללים אלה. שמעתי פעם את שלמה בעלי לומד מתוך ספריו הקדושים, שמצווה על אדם להידבק במידותיו של הקדוש ברוך הוא: מה הוא רחום וחנון, אף אתה כן, מה הוא גומל חסדים, אף אתה כן, מה הוא מבקר חולים, קובר מתים, מנחם אבלים — אף אתה עשה כן. נו, צביה, שמעתי קול טמיר בוקע ועולה מנבכי נשמתי, קומי ועשי כן, היי לעזר לנדכאים וקשי-יום, הביאי להם עידוד ונטפי נוחם.

צביה יפת נענתה לקול הדובר בה, הוא הקול שלראשונה שמעה לפני כששים שנה ולא פסק עד היום הזה.

היא הלכה אל רופאים ואל אחיות, אל עובדות סוציאליות ואל סתם נדיבי-לב וביקשה את עזרתם. לא לעצמה. לאחרים. ליולדת עניה, ליתומים סרי-כל, לחולים חשוכי מרפא, לגלמודים ועזובים, לאשה הסופגת מכות ידי בעל אכזר, לזקן שדעתו נטרפה עליו, לרעבים וצמאים, לערומים ולנשכחים מלב, שאין ידם משגת להשקיט את רעבונם ולכסות את מערומיהם.

שנתקלה בביורוקרטיה ובניירת, לא נואשה, החליטה לנעול על דעת עצמה, ארגנה קרנות, הקימה מוסדות, הציבה קופות צדקה, פתחה מחסנים למזונות ולבגדים, התקשרה אישית עם רופאים ועם עורכי דין, התדפקה על דלתי- נדיבים, אספה ולקטה מכל הבא ליד וחילקה לכל מי שנזקק לעזרתה.

משהכירוה, אותה ואת מעשיה הטובים, נענו לה ברצון ובנפש חפצה. אף היא נענתה לכל קריאה : ליולדת שהקשתה ללדת, לחולה זקוק לאשפוז ולעזרה רפואית, ליתום שהופקר לתהפוכות הרחוב, לברית מילה ולבר מצוה, להכנסת כלה ולסעודת נישואין, לטלית לחתן ולתפילין לבר-מצוה, לנכה ולמפגר, לנערה ששרכה דרכה ולכל אדם הנתון במצוקה. אינה בוּדקת בציציות. כל אדם נברא בצלם וכל אחד ראוי לרחמים. "יותר משעושה בעל הבית עם העני, עושה העני עם בעל הבית". מי שבא אליה ומבקש עזרה — מקבל, מי שמתבייש לפשוט יד, היא "מגלה" אותו ומציעה "מתן בסתר". היא עצמה הפכה להיות "מוסד" וביתה — בית מחסה. בימי מצור ומלחמה ליקטה צביה מזון מכל הבא ליד וחילקה למשפחות עניות ומרובות ילדים, שמנות המזון הקצובות לא הספיקו להן או שידן לא השיגה לקנותן. עד שעלתה לירושלים הייתה נחלת-אחים שכונה מבודדת וריקה למחצה, היום ביתה ברחוב שבטי 16 הבית המרכזי של השכונה, תלפיות, תל שכל הפיות פונים אליו, מעין בית-ועד שהכל נזקקים לו. כל מר נפש מוצא כאן אוזן קשבת, לב חם, יד מושטת לעזרה ובית פתוח לרווחה לכל נענה ונתון-במיצר.

אלי, היא אומרת, באים כל האנשים המסכנים, כל הנשים המוכות, כל הבעלים המאוכזבים, כל האומללים והממורמרים, שכל דלת אחרת ננעלה בפניהם. מדי שבת בשבתו היא מופיעה בבית הכנסת "עץ חיים" באספת נשים, לאחר שרבנית השכונה דורשת בפרשת השבוע, היא משמיעה את "פרשת השבוע" שלה ומפרטת את הצרכים לשבוע הקרוב. כקצינת-מבצעים היא מחלקת תפקידים: את תאפי עוגות, את תדאגי לבגדים ואת תאספי קצת כסף ותקני פירות, ירקות ודברים טובים לחגיגה. הן מצייתות וממלאות אחר "הפקודה". למחרת היום כבר הכל מוכן למסיבת בר מצוה של יתום עני או לסעודת נישואין של כלה עניה.

לפני כשלוש שנים, לקרֶאת חג הפסח, הפצירה בה בתה, הנשואה לרופא אשכנזי באמריקה, שתבוא אליהם לארה"ב לחוג אתם את חג הפסח. היא סרבה, שהרי אם תיסע, מי יחלק את הסיוע למשפחות העניות! רק כאשר כל הילדים התכנסו והבטיחו לה חגיגית שהם ידאגו לחלוקת מצרכי המזון והבגדים לעניים, הסכימה לנסוע. בערב-החג עם חשיכה טלפנה משם וביקשה לדעת אם הכל נעשה כשורה ואם לא קופח חלילה איש מבין מבקשי-העזרה.

לפני כמה חדשים, סמוך לראש השנה, נפגעה צביה בתאונת דרכים רצינית למדי, עברה בשלום כמה ניתוחים ומשהתאוששה קמעה הייתה דאגתה הראשונה: העניים והנזקקים לעזרתה. היא התחננה באזני הרופאים שישחררוה לכמה ימים כדי שתוכל לחלק המצרכים והבגדים לעניי השכונה.

גם הפעם הזאת נחלצו הבנים והבנות, הנכדים והנכדות ועשו את המלאכה במקומה ורק אז נרגעה. הנה אתה רואה, אמרה לנו, אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, כבר שילם לי עבור המצוות והמעשים טובים שעשיתי עד כה, נפצעתי קשה בראש, במצח, ביד, ברגל ויצאתי מכל אלה בשלום.

הוא אשר אמרתי: עשית מצווה היום, מחר חוזר אליך שכרה ! עתה אני חייבת להתחיל הכל מחדש. אינשאללה, רק אסיים את הטיפולים בהדסה ואשוב אל עיסוקי ואל הפעילות למען העניים והנצרכים. וכי מה הם העסקים האחרים שאני חייבת לעסוק בהם! פרנסתי מצויה, הילדים מסודרים, ברוך השם, ואני אמשיך לעשות מצוות…  חרף עיסוקיה הציבוריים המרובים הקימו צביה ובעלה המנוח (נפטר לפני כשש שנים) משפחה גדולה: אחד-עשר בנים ובנות (שנים ובתוכם "יוסק'ה כל הארץ נפטרו), שלושים ושבעה נכדים ונכדות ועוד כמה נינים שאת מספרם המדויק אין היא זוכרת. שבט שלם. שבט יפת. כל הבנות והבנים נשואים, כולם מסודרים, איש לא קופח ואיש לא הוזנח בגלל טרדותיה של אמא. כשהיה צורך, שכרו מטפלת שטיפלה בהם, מאוחר יותר השגיחו הגדולים על הקטנים ודאגו למחסוריהם ולצרכיהם. כך גדלו והיו לאנשים, מהם התופסים עמדות במקצועות חופשיים ובחיי הציבור. כמעט כולם שירתו בצה"ל והגיעו לדרגות קצונה רמות, ביניהם "יוסק'ה כל הארץ", דמות אגדתית ורבת-מעללים בימי מלחמה ובימי שלום גם יחד. השבט שלנו, אומרת הבת יעל, מיוצג יפה בצה"ל, תמיד מישהו מאתנו משרת בצבא, אם בצבא הקבע, אם בסדיר ואם במילואים. כאז כן עתה. למלחמת הקוממיות שלחה אמא צביה שבעה בנים ובנות, האב, שלמה, היה בהר הצופים המכותר אויבים, הבן אברהם היה מפקד הנוער בירושלים העתיקה, הנצורה, כשנפל הרובע היהודי לידי הערבים הודיע הבן במכשיר הקשר לאביו על הר הצופים: "אנו נופלים בשבי, החזיקו מעמד, מסור נא ד"ש לכולם". כך נודע למשפחה שהבן חי. צביה הצטרפה למשמר העם ודאגה לבורות המים. פגז ירדני נפל בחצרה והרג את גיסה ועוד כמה שכנים. היא לא נשברה, המשיכה לפעול, לעשות, להתרוצץ ולהגיש עזרה בכל מקום שנדרשה עזרתה. ששה מבניה לחמו במלחמת ששת הימים, הנכדים לחמו במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור.

צביה יפת איננה עסקנית ציבורית במובן המקובל של מונח זה אצלנו, אם כי היא פעילה בכמה וכמה ארגונים ומוסדות "רשמיים", כמו הועד למען החייל, ארגון אימהות עובדות, המועצה הסוציאלית, לשכת הסעד, טיפת חלב, ארגון השכונות, ועד נחלת אחים ועוד. לא מפלגות, לא פוליטיקה, לא משרות-כבוד ולא כיבודים מכל סוג שהוא, רק מצוות לשמן, לעזור לנתונים בצרה, בפשטות, בלי כוונות זרות, מתוך דחף פנימי, מכל הלב. כבר לא צעירה, אך עדיין מלאה מרץ, תאבת חיים, פתוחה לסבל הזולת וכולה לוהטת בתשוקה עצה -לעזור, להקל, לעודד, לנחם. אינה שלימה עם גילה, כל היום, מבוקר עד ערב, רק פעילה ומפעילה. כל עוד אני יכולה, היא אומרת כל עוד הרגליים נענות והידיים נשמעות, אמשיך לפעול, לרוץ, לעשות, לגמול חסדים עם הבריות. לא רכשה הרבה השכלה מסודרת, אך מלאה פקחות וחכמת-חלים. דיבורה בנחת, הליכותיה בנועם וכל כולה ביטוי לטוב-לבב ולרחמים רבים. סימני יופייה משנות נעוריה עדיין ניכרים עד היום הזה: מצח גבוה, פנים שזופות, עור צח ונקי, שער לבן כשלג, לבושה בקפידה, מטופחת כהלכה, אישיות מלבבת ומרתקת ממבט ראשון, מחוננת בחוש הומור דק ביותר, מקדמת כל אדם הנכנס לביתה ועוד בטרם תכירנו במאור פנים ובסבר פנים יפות.

רצונך לפגוש אשה, אמרו לנו ידידים, מסוג הנשים שעליהן מסופר כל בזכותן נגאלו ישראל ממצרים? לנחלת-אחים סור, לביתה של צביה יפת, שם תיראנה.

הלכנו, פגשנו, ראינו.

זה נכון. כך התרשמנו גם אנחנו.

שיחתנו נתמשכה, דיברה בהומור ותיבלה אמריה בדברי תורה וחכמה.

 

רק פעם אחת הזילה דמעות:
כאשר הזכירה את בעל-נעוריה, שככל הנראה אהבתו אהבה עזה. בוא אתי, אמרה, והכניסה אותנו לחדר גדול, מרוהט בטעם ומלא ספרים. הנה כאן, הפטירה, ישב שלמה שלי ולמד תורה, מבוקר עד לילה למד ולמד. לשמחתי, לגאוותי למשוש לבי. עתה נידם הקול. הספרים נשארו בארונות, מיותמים. מי ילמד מעתה בספרים הקדושים הללו?

5 הבנות
6 הבנים
עיתון למתחיל 18.5.1960
עופר דהן

עופר דהן

שנים אני כותב, עוד מילדות, תמיד ידעתי להביע את עצמי בכתב הרבה יותר טוב מאשר בעל-פה.
כתבתי שירים, כתבתי סיפורים, כתבתי מאמרים, כתבתי סיכומים... בעצם הדבר היחיד שלא כתבתי זה שיעורי בית...
אמנם לא ניהלתי יומן כהלכתו, אבל פעמים רבות כתבתי לעצמי דברים מעין "סיכום היום".
תמיד כשרציתי לומר משהו - כתבתי! לחברות, לחברים, לשותפים למורים.. תמיד בכתב.

השאר תגובה

קצת עלי

ישראלי שחי בצ'כיה מאז תקופת הדינוזאורים פחות או יותר.
אני מתעסק כאן בתיירות, הרבה כמובן בפראג, אבל מעדיף לקחת את לקוחותי לגלות את צ'כיה הנפלאה. אהבתי הגדולה תמיד הייתה צפון צ'כיה. וכך אני חי לסירוגין בביתי בפראג ובבית הנופש שלי בצפון צ'כיה.
מעבר להיותי מדריך, אני היסטוריון חובב וכותב מאמרים בתחומים רבים, ובהם רבים על ההיסטוריה הצ'כית.
נשוי לצ'כית ואב גאה ל-3 צ'כיות (יותר ישראליות למען האמת)

סנן מאמרים לפי נושאים

פוסטים אחרונים

פוסטים נוספים

Sign up for our Newsletter

Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit