שמי אידה פראנצ'י – אידה קריסטינה ורוניקה פראנצ'י. אבל הנסיכה סיסי קראה לי "פראנצ'י". היינו כל כך קרובות, שהיא הרשתה לעצמה לקרוא לי, ורק לי ממש בשמי.
נולדתי בהונגריה למשפחת אצולה ואולי זה מה שקירב אותי אל סיסי. הקיסרית אליזבת מאוסטריה, התלהבה מהונגריה כבר מגיל צעיר. היא למדה להכיר את המדינה, את אורחותיה, ואף את שפתה. לאור כל זאת, היא החליטה שגם גברות החצר שלה תהיינה על טהרת הגברות ההונגריות וכך גם אני התגלגלתי להיות ברשימה. אבל מדוע הנסיכה בחרה דווקא בי להיות חברתה הקרובה ואשת סודה? על זאת לא אוכל להשיב. אולי דווקא העובדה שמכולן, אני הייתי ממעמד האצולה הנמוך ביותר.
כבר בפגישתנו הראשונה נוצר בנינו קשר חם, הקיסרית שבעה מכל מהנהני ההן והקידות ושמחה לגלות לצידה מישהי עם התנהגות פתוחה, ישירה, טבעית וכנה. אני מהצד השני, מצאתי לעצמי מעסיקה שאינה רק יפה מן החוץ, אלא מקסימה, אינטליגנטית ויפה גם מבפנים.
לעיתים, כשרצינו לדבר מבלי שהסובבים יבינו אותנו, השתמשנו בשפתינו הסודית – הונגרית.
השתייכתי לקבוצת הגבירות שכונו "גברות הבית" (appartementmäßigen Damen), אנחנו היינו אלו ששירתו את הקיסרית עצמה והיינו היחידות שקיבלו גישה גם לאגף המגורים הפרטי של הקיסרית. יחד עם זאת, מאחר והייתי ממשפחת אצולה מרמה נמוכה מידי, למרות קרבתנו, לא הורשיתי להצטרף אל הקיסרית לטקסים ומסעות רשמיים. וכך, בכל פעם שנאלצנו להיפרד והקיסרית נסעה לאחד ממסעותיה הרשמיים, החלפנו בנינו מכתבים ארוכים. במכתביה סיפרה לי הקיסרית על הקורות אותה, על רגשותיה ומחשבותיה. הייתי אשת סודה.
לימים, כאשר השתדלה הקיסרית למען הונגריה, נוצר צורך להעביר מכתבים ומסרים שונים לפוליטיקאים הונגרים שחלקם התנגדו לשלטונו של הקיסר פרנץ-יוזף, הקיסרית כמובן שלא הייתה יכולה להעביר אותם ישירות, וכך היא השתמשה בי כמתווכת ואשת סוד.
עד כדי כך הפכתי למקורבת ואשת סוד, שלעיתים סייעתי להגניב אנשים לפגישות סודיות עם הקיסר ירום הודו. הייתי מגניבה אותם דרך חדרי שהייתה לו דלת ישירה לחדר המגורים של הקיסרית. בצורה זו סגל הארמון לא התוודע לפגישות הללו. הקיסר לא שכח לי את זה, לימים החלפנו בנינו מספר מכתבים והוא אף העניק לי במתנה דיוקן של הקיסרית.
בכל מסעותיה הפרטיים, ואלו היו רבים, ליוויתי אותה. הייתה זו עבורנו הזדמנות ללמוד הונגרית, נהגתי לקרוא לה מספרים בשפתי הישנה.
הקיסרית הוקירה לי תודה ובשנת 1890 התקבלתי על פי בקשתה למסדר צלב הכוכבים. בכך הושווה מעמדי למעמד הגברות האצילות והאריסטוקרטיות ביותר של האימפריה האוסטרו-הונגרית.
המכתב שלא נכתב
" 9/9/1898
פראנצ'י יקירתי,
כולי תקווה ששלומך בטוב, אני כותבת מכתבי זה מז'נבה אשר בשוויץ.
כשהגעתי לארמון, קבלתי רשימה של מועמדות לשרת כגבירות החצר שלי. כולן היו ראויות, כולן היו מכובדות ואילו את, את מייד בלטת. ולו רק מהסיבה שבעוד כולן הופיעו ברשימה בצורה מסודרת, שמך הוסף בחופזה, בכתב יד, בקצה הרשימה, בלי שום הסבר.
מזה למעלה מ-40 שנה שאת מלווה אותי כבת לוויה, חברה ואשת סוד. אין נושא שקשור אלי ושאת אינך מודעת לו. מטוב ועד רע.
ברגעים אלו הנני יושבת על המרפסת במלוני בג'נבה, משקיפה אל אגם למאן המרהיב ומחר בצהריים אצא ליום שייט נעים לבקר במונטראו, בצידו המזרחי. וכך בעודי נהנית מאוויר הערב הקריר, החלטתי לכתוב לך מכתב זה.
את הקיסר ירום הודו פגשתי במקרה. זה לא שיש אצלנו במשפחה משהו מקרי. במיוחד אצל אמי לודביקה ואחותה הקיסרית סופי ירום הודה. אצל השתיים הכל מתוכנן עד הפרט האחרון. הרי דודתי, בכוחותיה המיוחדים, הצליחה אפילו לשכנע את בעלה, המיועד לכתר, הארכידוכס פראנץ-קארל כי יוותר על כיסא הקיסר ויעבירו בעודו בחיים לבנם פראנץ-יוזף, בעלי לעתיד.
אבל נחזור לפגישתנו ה'מקרית'. מזה זמן רב שאמי היקרה ודודתי תכננו את העתיד של משפחת המלוכה. הן תכננו לחתן את יורש העצר פראנץ-יוזף עם 'ננה', הלנה, אחותי הגדולה ממני בשנתיים. כבר מגיל צעיר גדלנו בידיעה שבבוא היום, הלנה תשודך ליורש העצר. מינקות הלנה חונכה והודרכה לתפקידה העתידי ושתי האימהות המתינו לשעת הכושר שתבוא. וזו באה עת מלאו לקיסר הצעיר 23 שנה וכך מצאנו את עצמנו, אימי, אחותי הלנה ואני מוזמנות למסיבת יום ההולדת אשר תוכננה להתקיים בארמון המלכותי ב'באד אישל'.
מסיבת יום ההולדת שימשה הצדקה מעולה כדי לבצע את המפגש בין בני הזוג המיועדים.
אבל הגורל תעתע בכולנו והדברים התגלגלו אחרת.
למרות היותי רק בת 16, פרנץ-יוזף התאהב בי, וכך, למרות התנגדות שתי האימהות, ב- 24/4/1854 התחתנו.
יום החתונה היה יום חג בווינה, שכן לא בכל יום מתחתן קיסר!! ישובים בכרכרה מפוארת הרתומה למספר סוסים הובלנו אל כנסיית אוגוסטין הקדוש שם נערך הטקס הרשמי. החגיגות נמשכו שבוע, כל תושבי וינה יצאו לרחובות לחזות בי, הקיסרית החדשה.
הייתי משוכנעת שאחותי לעולם לא תסלח לי על העלבון וההשפלה שחוותה בגללי, ואכן היא שקעה בדיכאון עמוק. אמי שחששה כי היא מתכננת לעבור למנזר ולהפוך לנזירה, החלה מיד לחפש עבורה בקדחתנות חתן ראוי. לימים שודכה אחותי על ידי אימי למקסימיליאן אנטון, נסיך טורן וטקסיס. ולמרות כמה התנגדויות מצד משפחתי החדשה, בגלל הבדלי המעמדות בניהם, הם התחתנו ב- 24/8/1858. נישואיהם נמשכו אמנם רק תשע שנים, מקסימיליאן מת בגיל 36, אבל בסופו של דבר מכל חמשת האחיות, נישואיה של הלנה היו היחידים שהיו באמת מאושרים.
לשמחתי, הלנה התגברה על ההשפלה ונשארנו בקשר טוב.
דודתי לעומת זאת, מעולם לא סלחה לי. היא לא ראתה בי כלה ראויה לבנה והרבתה לדבר בגנותי. אפשר להבין אותה, בניגוד להלנה, שגדלה, חונכה והוכנה לחיי האצולה כבר מגיל צעיר, אני הייתי נערה פראית. מעולם לא התחברתי לגינוני האצולה ולכללי החצר הנוקשים. במשפחות האצולה המכובדות הילדים מחונכים כבר מגיל צעיר במטרה ללמדם איך להתנהל, איך לשבת, איך לעמוד, מה לומר ומה לא, כמה לאכול ועוד גינונים בכל תחומי החיים. אני?? אני אפילו את הכפפות הלבנות אותן מחויבת כל עלמה מכובדת לעטות, סירבתי לעטות על ידיי. הן תמיד הציקו לי, היו חמות ומגרדות ומעולם לא הבנתי את המטרה בעטייתן.
בסופו של דבר, אולי אפילו לשמחת כולם, התרחקתי מאירועי החצר ואירועי החברה הגבוהה, ביליתי את רוב זמני ברכיבה על סוסי האהובים, טיילתי בגנים, ציירתי וכתבתי שירה.
אבל מהר מאוד השמחה התחלפה בחיי אומללות.
לאחר שחוויתי ילדות מאושרת וחסרת דאגות, ברגע אחד נאלצתי לחיות חיים בארמון מלכות ולהתנהל על פי חוקיו הנוקשים. ימיי הראשונים בארמון היו קשים מנשוא, ואת הרגשתי ביטאתי בשירים שכתבתי.
'בתא הכלא אני כעת מקיצה,
הידיים הקשורות, פעם היו חופשיות.
את הכמיהה הגדלה לא ניתן להרוות,
והחופש הפנה פניו ממני.
היו שלום חדרים שקטים,
היי שלום טירה עתיקה.
החלומות הבוסריים על אהבה,
שוקטים מתחת למי האגם.'
כידוע לך, חיי הנישואים שלי ושל פראנץ-יוזף חוו קשיים רבים. זה לא שלא אהבנו האחד את השנייה, להיפך, אבל הקיסר היה מחוייב לענייני הממלכה, ולא תמיד ראינו עין בעין את האירועים שקרו סביבנו. זו לא הייתה רק ראיית העולם השונה שלנו, אלא גם הלחץ הבלתי פוסק של חמותי. אלו, בסופו של דבר הביאו לריחוק שנוצר בנינו.
ידעתי כי על דודתי, אם הקיסר, היו מלחשים מאחורי הגב כי היא 'הגבר היחיד בארמון הקיסר!'
אבל למרות הכל, ב- 5/3/1855 נולדה בכורתנו, סופי. אמנם עדיין אין יורש לקיסר, אבל שמחנו בביתנו החדשה ואני חשבתי שאירוע זה יחזק ולו במעט גם את מעמדי בעיני הוד מעלתה הארכי-דוכסית. אבל לא כך היה. מייד לאחר ההטבלה, חמותי השתלטה על העניינים בטענה שאני צעירה מידי בכדי לטפל בילדה הקטנה.
שנה לאחר מכן, ב- 12/5/1856 נולדה ביתנו השנייה, ג'יזלה ועדיין אין יורש לקיסר.
חמותי, הארכי-דוכסית סופי, לקחה לידיה את חינוך הבנות ולא אפשרה לי לחנכן בדרכי. היא כל כך הקפידה לשלוט על חינוך הבנות שאם רציתי לפוגשן, יכולתי לעשות זאת אך ורק בהסכמתה ובנוכחותה.
לזה כבר לא יכולתי להסכים! דרשתי לראות ולחנך את בנותיי בעצמי. פניתי לקיסר וביקשתי ממנו שישתדל אצל אמו. לבסוף הוסכם שהבנות יצטרפו אלינו למסעותינו.
חלק ממבוקשי ניתן לי, לא הכל, לא באהבה, אבל ניתן.
באביב 1857 קרה האסון.
יצאנו למסע בהונגריה וכמובן שלקחתי את הבנות לראות את הונגריה אהובתי. בעת שהותנו בבודפשט נדבקו שתיהן בטיפוס הבטן, מלווה בחום גבוה ושלשולים. לאחר שעות של סבל, כלו כוחותיה של סופי הקטנה והיא נפטרה בזרועותיי. ג'יזלה שרדה.
לא יכולתי שלא להאשים את עצמי, הרי רק בשל התעקשותי סופי חלתה ומתה. איזו אמא אני? אולי חמותי צדקה? אולי אני לא מתאימה להיות אם? המחיר היה כל כך כבד וחמותי כמובן לא תרמה למצבי הנפשי. היא האשימה אותי בכל הזדמנות במותה של סופי הקטנה.
עם כל הכאב, ב- 21/8/1858 נולד סוף סוף בן בכור, רודולף. סוף סוף יש יורש עצר לקיסר וחשבתי שכעת הלחץ יפחת ושאחזור לעצמי. אבל קרה בדיוק ההיפך, חוויתי התמוטטות קשה ואחריה דיכאון עמוק שהביא לעוד התמוטטויות. הזנחתי את ג'יזלה ורודולף, לא יכולתי לתפקד. לא כאם, לא כרעיה ובטח לא כאשת הקיסר. נסגרתי בחדרי ימים שלמים ולתקופות שרק התארכו עם הזמן. נטשתי את כל חובותיי ויצאתי למסעות ארוכים בניסיון לשכוח.
הקיסר היה עסוק בעיסוקי הממלכה, אני הייתי עסוקה במסעותיי, וכך המשכנו להתרחק האחד מן השנייה. גם בתקופות בהן שהיתי בארמון, חיפשתי לעצמי עיסוקים רק לא להיות בחברת המשפחה הקיסרית. שעות הייתי משקיעה בטיפוח עצמי, התמכרתי לתזונה מינימלית ולאימוני ספורט מפרכים בכדי לשמר את גזרתי ונעורי. טיפחתי את שערי שארך וארך עד כי לקח למשרתות 4 שעות בכל בוקר רק כדי לסדרו.
בחצרות המלוכה לא הכירו את הרכילויות הפנימיות וכך כולם הסתכלו עלי בהערצה. אנשי העלית כמו גם פשוטי העם העריצו אותי ואת יופיי. לו רק היו יודעים מה מסתתר בנבכי הלב.
כידוע לך חברתי הטובה, גם את הנפש לא הזנחתי, למדתי שפות עד כי שלטתי בשבע שפות והיום כשאני שולטת גם בשפה ההונגרית, התקרבתי עוד ועוד לאותה מדינה אהובה עלי שהיוותה חלק מהאימפריה שלנו והשתדלתי עבורה אצל הקיסר.
לא כל ההונגרים חמי המזג קיבלו את השלטון של משפחתי ותחת פני השטח פעלה תנועת התנגדות שמרדה במטרה להשיג ממשל עצמי. בסתר ליבי תמכתי בהם והתנגדתי לצעדי הדיכוי שננקטו נגדם בשם בעלי והמונרכיה.
בחשכת חדרי כתבתי ביומני את מחשבותיי. ידעתי עד כמה שלטון המונרכיה כבר אינו רלוונטי וידעתי כי אם לא ישתנו התנאים, זמנו קצר. פעלתי למען האזרחים כולם ואזרחי הונגריה בפרט, עד כי אני יכולה להתגאות שבזכותי ב- 1867 נחתם הסדר הפשרה האוסטרו-הונגרית. הצלחתי לשכנע את האינטלקטואלים ההונגרים, אשר היו למעשה מנהיגי האומה, לזנוח את הרעיון של עצמאות מוחלטת, ולהסכים להיות מדינה עצמאית תחת שלטון ההבסבורגים. כתוצאה מכך נחתם הסכם שהוביל לייסוד הקיסרות האוסטרו-הונגרית והפך את הונגריה ממדינה כבושה לשותפה מלאה באימפריה. כאות הוקרה, הוכתרנו הקיסר ואני כמלכי הונגריה וזכיתי שם באהבת העם ההונגרי אפילו יותר ממה שזכיתי בארצי שלי.
למרות ההישג הגדול, הקיסר כעס עלי על כי התערבתי בפוליטיקה ואילצתי אותו למהלכים שביצע שלא בלב שלם. הוא אסר עלי להתערב בענייני הממשל מכאן והילך.
אבל מעמדי כבר היה איתן, הלחץ ירד, נולד יורש עצר, הבאתי להפסקת המתיחות בין הונגריה ואוסטריה והתפניתי ללדת את ילדי הרביעי, מריה-ולריה שנולדה ב- 22/4/1868. את מריה-ולריה ילדתי בהונגריה, וזה לא היה מקרי.
את מריה-ולריה כבר יכולתי לגדל לבדי וכך נוצר בנינו קשר עמוק כל כך עד כי חמותי כתבה לאמי: 'סיסי שקועה לגמרי באהבתה ובטיפולה במלאכית הקטנה שאין לעמוד בפניה' וכך קיבלה מריה-ולריה את הכינוי 'הילדה היחידה'. כן, עבורי היא הייתה הילדה היחידה, הילדה היחידה שהורשיתי לגדל בעצמי.
פראנצ'י, מה אומר לך? בגלל אהבתי להונגריה וקשרי הטובים עם ראשי המדינה, מקורות זדוניים הפיצו שמועות על פיהן אביה האמיתי של מריה-ולריה היה ידידי הקרוב ראש ממשלת הונגריה דיולה אנדראשי. השמועות העיבו על ילדותה של מריה-ולריה שבעקבות כך פיתחה תיעוב עז לכל מה שנחשב הונגרי. למרות שהיא תיעבה את השפה, הקפדתי לדבר איתה רק בהונגרית עד כי משרתי הארמון קראו לה 'הילדה ההונגריה'. לשמחתי, לאחר שבגרה לא ניתן היה לפספס את הדמיון הפיזי לאביה האמיתי, הקיסר פרנץ-יוזף.
עם הקיסר, בעלי, היחסים לא השתפרו. אמנם חדשות לבקרים הוא הביע את אהבתו אלי ואף הקפיד לכתוב לי מכתבי אהבה לכל מקום אליו נסעתי, אבל גם אלו לא הצליחו לחדור את ליבי הפצוע. אפילו הפצרותיו באימו למתן את יחסה אלי כבר לא עזרו.
רודולף, בני היחיד היה בבת עיניי. אמנם לא הורשיתי לחנכו ולגדלו בצלמי, אבל ראיתי בו את בן דמותי. כמוני, גם הוא, אולץ להתאים את עצמו לדרישות המעמד המחייב, 'יורש העצר'. בשם המעמד, ב- 10/5/1881 אולץ להתחתן עם סטפאני נסיכת בלגיה, ביתו של המלך ליאופולד השני. סטפאני מעולם לא הייתה בחירת ליבו. בעוד הוא היה עדין נפש, היא הייתה גסה וחסרת נימוסים בסיסיים. ב- 2/9/1883 נולדה ביתם הארכידוכסית אליזבת-מריה, ומיד לאחר לידתה נפרדו בני הזוג.
עוד במהלך נישואיהם הלא מאושרים, ברח רודולף לשורה של מאהבות, אבל גם לאחר פרידתם נפשו הפצועה לא הגלידה. בהיותו בן 30, החל לנהל פרשית אהבים עם הברונית מרי וטסרה שהייתה רק בת 17. הקיסר ירום הודו, פראנץ-יוזף, בעלי ואביו של רודולף ראה את הרומן הזה בחומרה רבה ודרש ממנו בכל תוקף לסיים את הרומן.
כידוע לך, נפשו השבירה של רודולף לא עמדה בלחץ ובינואר 1889 נמצאו שניהם בבקתת הציד שלו במאיירלינג כשהם ירויים ומתים. לי סיפרו כי רודולף שכנע את פילגשו לבצע התאבדות משותפת, אבל אני לא השלמתי עם החקירה וחשבתי שאולי יש משהו מעבר לזה. היו לא מעט אנשים שהיו שמחים אם יורש העצר יעלם מהזירה הציבורית ויתמנה תחתיו מישהו קצת יותר לאומן, קצת יותר מיליטנט. במשך זמן רב חשבתי שהם נרצחו, אבל לבסוף השתכנענו הקיסר ואני שבננו אכן התאבד.
הקיסר רצה להרוס ולמחוק את בקתת הציד, אבל אני התחננתי בפניו שישאירה והוא ציווה להפוך אותה למנזר שבו מתקיימות תפילות יומיות לזכרו של בננו האהוב. את גופתה של מרי וטסרה דאגו להעלים מזירת האירוע.
עבורי זה כבר היה יותר מידי, עייפתי.
אם עד היום שוטטתי בעולם והתרחקתי מבעלי ומהמשפחה המלכותית, הטרגדיה הזו גרמה לי להתרחק עוד יותר ולטבוע ביגוני.
כידוע לך, בקורפו התאהבתי כבר בביקורי הראשון בשנת 1861. ברגע שהיאכטה שלי עגנה באי, התאהבתי. בביקורי הראשון שהיתי בקורפו ארבעה חודשים בהם ביליתי, טיילתי, כתבתי וקראתי שירה.
מאז ביקרתי באי עוד פעמים רבות עד שבשנת 1891 רכשתי מידי הדיפלומט פטרוס וראילאס ארמניס את אחוזתו בקורפו. הרסתי את הבית המקורי ובניתי לי ארמון. קראתי לו "אכיליון" כרמז לסיפורו של אכילס, אותו אהבתי ואף מצאתי קווי דמיון לגורלו של בני יחידי.
כסמל לארמון, אימצתי לעצמי אגדה מקומית המספרת על הידידות שצמחה בין ילד לדולפין ששיחקו יחדיו עד שיום אחד, הילד טבע בסערה. הדולפין נשא את הילד אל החוף ונשאר לצידו עד שגם הוא מת. וכך זכה הארמון שסמלו יהיה דולפין. הארמון שכן על הר בלב סביבה ירוקה והשקיף אל עבר הים. מקום מושלם להתבודד בו.
אבל הקיסר לא וויתר ולא הפסיק להביע את געגועיו ואהבתו אלי. למרות שכעת חזרתי לבקר בווינה לעיתים רחוקות בלבד, הוא שמר עימי על קשר מכתבים רצוף. ואני רק הסתגרתי יותר ויותר…
את רוב זמני העברתי במעשי צדקה וחסד, את כל תכשיטיי ומלבושיי המפוארים העברתי לבנותיי ונכדותיי. התחלתי ללבוש שחורים ולהתהדר בתכשיטים שחורים עשויים מאבן פחם מאובן. בפעמים המעטות שיצאתי מארמוני, הקפדתי להסתתר מאחורי מניפה גדולה, כך שאיש לא יוכל לראות את פני המיוסרות. את הימים בהם לא ביליתי בארמון, העדפתי להעביר על סיפון ספינתי, "מיראמאר" בשייט לאורך חופי האיים היווניים. כך הצלחתי להתחמק מכל אירועי החצר המלכותית וממבקרים.
ההתאבדות של רודולף היוותה עבורי שבר גדול. שני ילדים איבדתי ואת אבדן שניהם זקפתי לחובתי. הראשונה, סופי ביתי הבכורה, על כי סחבתי אותה למסעותיי, לעיתים בתנאים לא תנאים וראיתי אותה בסבלה עד שנפחה את נשמתה בזרועותיי. ורודולף, שלא הייתי לצידו, לא הבחנתי בתסביכי ליבו, לא זיהיתי בחושי האם שלי את תחושותיו הקשות עד שהיה כבר מאוחר.
כעת, כשרודולף איננו, תואר "יורש העצר" צריך לעבור בן האחים של בעלי. כידוע לך, הבא בתור היה מקסמיליאן הסורר, אבל הוא הוצא להורג במקסיקו ב- 1867 ולא הותיר אחריו צאצאים, הבא בתור אחריו האח הצעיר, הארכידוכס קארל לודוויג, אבל הוא כבר היה חולה ונפטר בשנת 1896, וכך, תואר יורש העצר הועבר לבנו הארכידוכס פרנץ-פרדיננד.
פראנצ'י יקירתי, לו רק היה לי עוד בן, התואר היה נשאר במשפחתנו. ואולי, לו אביו, הקיסר פראנץ יוזף היה עושה כמעשה אביו לפניו ומעביר לו את הכתר בעודו בחיים, אולי רודולף היה מוצא את מקומו. לעתים אני מרשה לעצמי לחשוב שלו רודולף היה יושב על כס הקיסר, ייתכן והנטיות הליברליות שלו היו מצילות את אוסטריה ומרחיקות אותה מהברית עם גרמניה שאני הערכתי שתביא עלינו את הכליה.
על פניו, השאיפה הגרמנית לאיחוד המדינות הדוברות גרמנית נשמעה הגיונית. אבל אני הרגשתי שהגרמנים ואוטו פון ביסמארק בראשם, מנסים לתמרן את אוסטריה להתערב בסכסוכים שאינם הולכים יד ביד עם האינטרסים של אוסטריה. החמור מכולם היה גרירתנו למלחמה מול פרוסיה, ספגנו מפלה כואבת ואיבדנו מכוחנו. אבל לבסוף, שתי המדינות הבינו שיש להן אינטרסים משותפים, החשש האוסטרי מרוסיה מחד והחשש הגרמני מצרפת מאידך. ובשנת 1879 נחתמה ברית בין שתי המדינות.
אבל פראנץ-יוזף לא העביר את הקיסרות לרודולף ועכשיו רודולף בני האהוב איננו, ומה יהיה על אוסטריה שלי? אני צופה רק רע. התסיסה במדינות הבלקן השואפות לעצמאות תהפוך יום אחד לתבערה גדולה שתיסחוף את כל מדינות האזור.
מה אומר לך? הכל ניראה כל כך רע.
וכך, החלטתי לכבוד גיל 60 לצאת למסע קצר.
את פרנצ'י, בת לוויתי הוותיקה כבר לא יכולה לצאת למסעות האלו, הגיל והבריאות עושים את שלהם, ואני נאלצת לצאת עם בנות לוויה צעירות ולא עם חברתי האהובה.
ב- 29/8/1898 הגעתי לשוויץ, בתחילה התענגתי מאוויר האלפים הצלול ומשם המשכתי לג'נבה. הזמנתי לי חדר במלון בו-ריבאג' בלב ז'נבה, ממש על הנהר ליד גשר פונט-דו-מונט-בלאנש.
ובתשיעי לחודש הגעתי לבקר את חברתי, הברונית קרוליין ג'ולי אנסלמה פון רוטשילד אשתו של השר אדולף דה-רוטשילד. קבענו להיפגש לארוחת בוקר בארמון פרגני המרהיב. ולאחר מכן עשינו טיול נעים בגינת הארמון המטופחת. ביקרנו בחממת הזכוכית המפוארת שאורכה 50 מטר, ובכל 15 החממות הקטנות יותר שנפתחות אליה. אלו היו גאוותה של הברונית שמילאה אותם בעצי פרי. הברונית ג'ולי הראתה לי את חיות הבר והציפורים הטרופיות שאספה לגנה. עבורי הגן הזה היה 'עולם מרוחק ומכושף שבו דורבנים מיניאטוריים מאולפים מג'אווה וציפורים צבעוניות אקזוטיות קישטו בית פרטי. פארק נטוע בארזי לבנון'.
מחר, ה- 10/9/1898 אני מתכוונת לצאת לשייט לצידו השני של האגם לעיר מונטראו. מארחי ומלווי מפצירים בי לנסוע ברכבת, אבל אני מעדיפה לצאת עם ספינה.
פראנצ'י יקירתי,
את מכתבי זה אשלח לך עוד היום,
לכשאחזור אכתוב לך על חוויות היום.
היי בטוב, חברתך האוהבת אליזבת."
ואכן, למחרת צעדה הקיסרית אליזבת בלוויית המלווה שלה לכיוון הנמל. באותה העת ממש הסתובב בעיר אנארכיסט מתוסכל בשם לואיג'י לוצ'ני, הוא תכנן להתנקש בחייו של הנסיך פיליפ, דוכס אורליאן, אחיו של המלך לואי ה-14, אשר היה אמור לבקר בז'נבה. משנודע לו שהנסיך ביטל את ביקורו בז'נבה, החליט לרצוח את הדמות המלכותית הראשונה שתזדמן לדרכו.
בעיתונים הוא קרא שאליזבת, קיסרית אוסטריה ומלכת הונגריה אמורה לבקר בז'נבה וזו נראתה לו מטרה ראויה – "אם לא אציל אחד, יהיה אציל אחר".
לוצ'ני בעליבותו רצה לקנות סכין, אך לא היו לו 12 הפרנקים הדרושים לכך. לפיכך הוא לקח פצירה ישנה ולאחר שהשחיז אותה בקפידה חיבר אותה לידית עשויה מפיסת עץ הסקה.
וכך, בזמן שבו הקיסרית הייתה בדרכה לנמל, לוצ'ני המתין לה ברחוב. כאשר הבחין בה מתקרבת, רץ לכיוונה, הציץ לרגע מבעד לשמשייתה כדי לוודא את זהותה ונעץ את הפצירה היישר בלבה. הקיסרית הרגישה מכה, אולם בשל המחוך ההדוק שלה, כלל לא הבינה שנפגעה. היא התנודדה לרגע קט ובעוד לוצ'ני ממהר להימלט, התעשתה, מיהרה לעלות לספינה וזו החלה להפליג. לפתע פלטה הקיסרית 'מה קרה לי?' ואיבדה את הכרתה. אנשי הצוות הבינו שהקיסרית פצועה ומיהרו לחזור לנמל. היא נישאה חזרה לבית המלון שלה על גבי אלונקה ובשעה 14:10 קבעו הרופאים את מותה.
ב-16:00 הגיעה הטלגרמה לקיסר פרנץ-יוזף וכשהוא התבשר על מותה של אשתו, הוא לקה בשבץ. הוא לא התאושש ממותה כל ימי חייו ונהג לומר לעיתים קרובות: 'אף אחד לא יכול לדעת כמה אהבתי אותה'.
מות הקיסרית, ברצח שתוכנן עבור אדם אחר, עורר זעזוע באוסטריה והפופולריות של הקיסר כאלמן המבכה את מות אשתו האהובה נסקה. ההלוויה שנערכה לסיסי בווינה הייתה אירוע המוני. סיסי נקברה בקריפטה הקיסרית שבמרתף הכנסיה הקפוצ'ינית (Kapuzinergruft), אחוזת הקבר של בני הבסבורג בווינה לצידו של בנה רודולף והיכן שלימים ייקבר גם בעלה.
עבורי רצח הקיסרית היה טרגדיה איומה. למעלה מ- 40 שנה שירתתי אותה, לא התחתנתי ולא הקמתי משפחה, כל חיי היו מוקדשים לה. הרגשתי שעלי להמשיך את המשימה. לשמחתי, הארכידוכסית מריה-ולריה, ביתה של סיסי, ביקשה ממני לעזור לה בהסדרת העזבון של אמה והפקידה בידי את רוב הכתבים הספרותיים של סיסי.
עברתי לגור בווינה בתחילה ברחוב Reisnerstraße ולאחר מכן בשכונת Schönbrunn והקדשתי את חיי להנצחת המלכה אליזבת.
זכיתי לחיות שנים רבות אחרי מותה, ראיתי את מותו של הקיסר בשנת 1916, את מותה של הארכידוכסית מריה-ולריה בשנת 1924, את ההתנקשות ביורש העצר פראנץ-פרדיננד ב- 28/6/1914 שגרמה למלחמת העולם הראשונה שבסופה התפרקה האימפריה האוסטרו-הונגרית ושושלת הבסבורג איבדה את כס המלוכה ויוצאת לגלות. סיסי צדקה.
אידה פרנצ'י נפטרה ב- 28/7/1928 בגיל 89 בווינה ונקברה במקום הולדתה, קצ'קמט, בקריפטה המשפחתית של בני הזוג פרנצ'י בבית הקברות טריניטי.
…
זיהה את קיסרית אוסטריה בז'נבה. אותה הכיר כי ראה אותה בפשט לפני 4 שנים, הוא החליט לנסות להתנקש בחייה. הוא המתין לה מהשעה 6 בבוקר.
הוד מלכותה הגיעה אתמול ועמדה לקחת סירה למונטרה. היא הלכה על הרציף, עם המלווה שלה. ברגע שעמדה לעלות לוצ'יני פגע בה מתחת לחזה השמאלי, היא נפלה וקמה, בטוחה שנפגעה רק ממכת אגרוף, הלכה 100 מטר, עלתה לספינה וזו עזבה מבלי שהיא הרגישה דבר.
הפוגע נעצר על ידי התושבים לא כרוצח אלא בגלל שפגע בגברת אלמונית.
מול פלנטאמור חזרה הספינה לנמל והיא הובלה למלון שלה, שם מתה 3 שעות אחרי הגעתה.
הבהרה – המכתב אינו אמיתי, הוא נכתב על סמך איסוף נתונים היסטוריים. הדמויות והאירועים אמיתיים לחלוטין.
על ההתנקשות בפראנץ-פרדיננד תוכלו לקרוא כאן.
