פרשת הילסנר, התעקשותו של מסאריק על האמת והכרת התודה של יהודי ארה"ב.

לא פעם, כאשר אני מדריך ישראלים הבאים לטייל בצ'כיה, אני נישאל את השאלה הכל-כך נדרשת – "מדוע הצ'כים כל כך אוהדים את ישראל??"

אז התשובה הברורה היא כמובן "אבי האומה", תומאש גאריג מסאריק. (ובנו אחריו) הוא זה שקירב את הלבבות לעם היהודי ולחלום הציוני. אבל למה? מה הביא את מסאריק להיות "חובב ציון?"

כמובן שהתשובה מורכבת, ויש לה סברות רבות, אחת אפילו הטוענת כי מסאריק בכלל יהודי, ואת זה הזכרתי בפוסט על מסאריק. (אותו תוכלו למצוא כאן)

לא נתעלם מהדברים המשותפים לשתי המדינות: על שתי המדינות שלטה אימפריה חזקה שהיה צריך להביס, בזמן שמסאריק הקים את הלגיון הצ'כוסלובקי, הציונות הקימה את הלגיון היהודי.

אבל המפנה הגדול עבור מסאריק היה מה שלימים ייקרא "פרשת הילסנר".
ומהי אותה פרשת הילסנר? אפשר לומר בקצרה כי כמו במקרים אחרים בהיסטוריה היהודית, מדובר בעלילת דם אנטישמית, שהחלה מאירוע ספוראדי (מזעזע ככל שיהיה) והפכה לסדרת משפטים עם סוף ידוע מראש בין השנים 1899-1900.

הגיבור הטראגי של הפרשה, ליאופולד הילסנר (Leopold Hilsner), יהודי תושב העיירה פולנה (Polná) בבוהמיה, אז בשטחי האימפריה האוסטרו-הונגרית. הפרשה זכתה לפרסום תקשורתי נרחב באותה תקופה, וטומאש גאריג מסאריק, אז פרופסור באוניברסיטת קארל בפראג, הסתבך גם הוא בתיק כדי להגן על ליאופולד הילסנר.

אנז'קה  הרוזובה (Anežka Hrůzová) נערה צ'כית קתולית בת 19, התגוררה בכפר ווייז'ניצ'קה (Věžnička) ועבדה כתופרת בכפר פולנה הסמוך. בשעות אחר הצהריים של ה-29/3/1899, עזבה אנז'קה כרגיל את מקום עבודתה אך לא הגיעה אל ביתה. 3 ימים לאחר מכן, נמצאה גופתה ביער, גרונה נחתך ובגדיה נקרעו. במרחק קצר משם, נמצאו שלולית דם, כמה אבנים מוכתמות בדם, חלקים מבגדיה וחבל איתו חנקו אותה למוות או גררו את גופתה למקום בו נמצאה.
בגלל מיעוט כמות הדם שנמצאה בסמוך לגופה והעובדה שזה קרה במהלך חג הפסח, הרשויות והאוכלוסייה המקומית החלו להעלות השערות שמדובר במקרה רצח שנעשה על ידי יהודי.

החשד המיידי נפל על 4 נוודים שנראו מסתובבים באזור היער בשעות אחר הצהריים של יום הרצח. אחד מהם יהודי בן 23, ליאופולד הילסנר, שוליית סנדלר ובעל אינטליגנציה מועטה, שהיה נווד חסר בית כל חייו. החשד נגדו התבסס אך ורק על העובדה שהוא נראה לעתים קרובות מטייל ביער באזור בו נמצאה הגופה. חיפוש בחפציו המועטים לא העלה דבר חשוד והוא אף טען כי עזב את מקום הרצח הרבה לפני שזה התבצע, אולם הוא לא יכול היה לספק אליבי ראוי.

הילסנר נעצר והועמד לדין בבית המשפט בקוטנה הורה (Kuttenberg) ב-12-16 בספטמבר. הוא הכחיש את האשמות נגדו. התובע הצ'כי קארל באכס, טען, כי "קיימת קבוצת יהודים, ההורגים נוצרים, כדי להוציא מהם את הדם". העדויות הפיזיות היחידות נגדו, היו זוג מכנסיים שעליהם נמצאו כמה כתמים שלדברי מומחים ייתכן והיו אלו כתמי דם. הבגד גם היה רטוב וניראה היה כאילו נעשה ניסיון לשטוף אותו.

במשפט העידו גם מספר עדים מטעם התביעה. האחד טען כי ביום הרצח, ראה את הילסנר, עם עוד 2 יהודים מוזרים, במרחק של 600 מטר ממקום מציאת הגופה.
עד אחר טען כי ראה אותו מגיע מאותו המקום באחר הצהריים של ה-29/3, והבחין בו שהוא היה נסער מאוד.

אמנם הייתה גם עדות שהוכיחה שהילסנר עצמו חלש מכדי לבצע את הפשע בעצמו, אבל זה לא עזר, הוא נידון למוות בגין השתתפותו ברצח, בעוד ששותפיו למעשה לא נתגלו ולמען האמת לא נעשה כל ניסיון להביאם לדין.

תומאש מסאריק, פרופסור מפורסם מאוניברסיטת קארל בפראג, התערב לטובת הילסנר.
באותה העת הוא בילה חופשה משפחתית ולא ממש התעניין במשפט. בשיחותיו על תקופת הילסנר, נזכר מסאריק: "הקמפיין הרע היה 'הילסנריאדה' כשהייתי צריך להילחם באמונות הטפלות על רצח פולחני. בהתחלה לא התעניינתי במשפט הילסנר, אבל תלמידי לשעבר מווינה, הסופר זיגיסמונד מינץ מוראבן, בא לראות אותי והוא גרם לי לדבר. בנושא האמונה הטפלה הכרתי את ספריו של התיאולוג הברלינאי סטארק, שפירט את מקורם ותולדותיהן של האמונות התפלות. אמרתי למר מינץ את דעתי בעניין והוא הכריז על כך לציבור בעיתון Neue Freie Presse וכך נשאבתי לנושא".

הוא פרסם מחקר בשם "ההכרח לבחון מחדש את משפט פולנה" ובו הוכיח את הטעויות ואי-הצדק שנעשו במשפט הזה, בהצביעו על התפקיד העגום שהעיתונות שיחקה בפרשה זו, אותה כינה בשם דרייפוסיאדה צ'כית-אוסטרית. השלטונות החרימו את החוברת, ואסרו על פרסומה, אך אחד הצירים הדמוקרטיים בפרלמנט בווינה ניצל את חסינותו, ובעצת שר המשפטים קרא את החוברת.

הרעיון של רצח על רקע פולחני נדחה באופן מוחלט על ידי מסאריק שאמר: "אלו הנוצרים שצריכים לעמוד ולומר כי לא יכול להיות שרצח על רקע פולחני נובע מרוח הדת היהודית, אחרי הכל, האם הנוצרים היו מאמצים את הברית הישנה לו הייתה לה רוח שכזו? אפילו בתלמוד לא מוזכר שום רצח ריטואלי. אין גם כת סודית העוסקת ברצח פולחני"

נגד מאסאריק עצמו ארגנו סטודנטים לאומנים ואנטישמים הפגנות ובהם שרו בקול גדול "מגיע לך, מסריק, לך להתנדנד עם הילסנר!"( Zasloužil bys, Masaryčku, jít s Hilsnerem na houpačku!).
סיפר מסאריק: "בערב, המפגינים הגיעו לדירתי. שכבתי מצונן, ואשתי ירדה אל המפגינים ברחוב ואמרה להם
שאני שוכב במיטה, אבל אם הם רוצים לדבר איתי, הם מוזמנים, הם לא באו."
אבל בזכות זאת הוגש ערעור לבית המשפט לערעורים בווינה תוך ציון טעויות טכניות במשפט ובית המשפט הורה על פתיחת משפט חדש שייערך בפיסק, וזאת בכדי להימנע מהפחדת העדים על ידי ההמון והשפעת התסיסה הפוליטית.

ב-20/9/1899, ימים ספורים לאחר המשפט הראשון, התעמתו עם הילסנר מספר אסירים בבית הכלא. הם הראו לו כמה נגרים שעבדו בחצר הכלא ואמרו לו שהם בונים עבורו גרדום. הם דרשו ממנו את שמות חבריו ואמרו לו שבתמורה יוכל לקבל הקלה בעונשו. הילסנר המבועת, נתן 2 שמות, ג'ושוע ארבמן וסולומון ווסרמן. כאשר הובא בפני שופט, ב-29/9, טען כי ההצהרה שלו הייתה שקרית, אבל ב-7/10 שב וחזר עליה ושוב הכחיש ב-20/11. למזלם של השניים, הם הצליחו להוכיח אליבי מוצק.

הילסנר הואשם גם ברצח נוסף, מארי קלימובה (Marie Klímová), משרתת, נעלמה ב-17/7/1898, גופת אישה נמצאה ב-27/10, באותו היער בו נעלמה אנז'קה  הרוזובה. הגופה הייתה במצב ריקבון מתקדם כך שלא ניתנה לזיהוי וודאי ואף לא להוכיח כי נרצחה.
הילסנר, שהואשם גם בפשע זה, נשפט בפיסק בין 25/10/1900-14/11/1900. ולפתע גם העדים נתנו מידע מפורט יותר, אלו שבמשפט הראשון דיברו על "סכין" שראו ברשותו, טענו כעת כי מדובר היה בסכין מיוחד לשחיטה. גם "שותפיו לפשע" לפתע קיבלו תיאור מדויק יותר וכאשר נשאלו העדים מדוע העדויות שלהם במשפט השני שונות מאלו שנתנו במשפט הראשון, הם טענו כי הופחדו על ידי השופט, או שהצהרותיהם לא תועדו כראוי.
הילסנר נמצא אשם בשני מקרי הרצח ונידון למוות. ב-11/6/1901, הומר העונש על ידי הקיסר פרנץ יוזף למאסר עולם וב-24/3/1918, קיבל הילסנר חנינה על ידי הקיסר קארל.

את שארית חייו בילה בוולקה מזירז'יצ'י (Velké Meziříčí), פראג, ווינה חי ממסחר מבית לבית ונהנה מתמיכה קטנה של הקהילה היהודית ושל מסאריק. ב-9/1/1928, בגיל 52 נפטר בווינה, כניראה מסרטן במעי. על מצבתו נכתב "כקורבן תמים לשקר של רצח על רקע פולחני, הוא נשכח בכלא במשך 19 שנים".

הסופר בוהומיל הרבל (Bohumil Hrabal), שהתגורר תקופה קצרה בפולנה כילד, כתב סיפור קצר על הרצח של אנז'קה  הרוזובה. וההתעניינות  התקשורתית התעוררה שוב בשנת 1968, כאשר התברר כי אחיה הודה ברצח בהיותו על ערש דווי. (לדברי ההיסטוריון בוהומיל צ'רני, שעסק בפירוט ברצח, סיפור הווידוי הוא שמועה.)

בשנת 1999 נערך בפראג כנס בנושא עלילת הדם ובו נעשה ניסיון לניקוי שמו של הילסנר אולם ההליך לא הסתיים.

לימים סיפר מסאריק כי יצא להגנת הילסנר, לא כדי להגן על היהודים, אלא כדי להגן על הנוצרים מפני דעות קדומות."

אחרי ייסוד צ'כוסלובקיה פעל מסריק למען יישום זכויות היהודים והתבטא פעמים רבות בזכות הציונות. מעשה חסר תקדים היה ההכרה של הלאומיות היהודית בחוקה הצ'כוסלובקית החדשה משנת 1920. כבר ב-1926 פתחה צ'כוסלובקיה קונסוליה בירושלים, ולימים אמר "לחמתי בקרבות רבים, אך הקרב נגד האנטישמיות היה לי הכי קשה".

היהודים, מצידם, הבטיחו מעל לארונו של מסאריק נאמנות לעקרונות האנושיות, הדמוקרטיה והאמת: "נציגי תנועתנו הנמיכו את הדגל הכחול-לבן בהכנעה… הבטחתנו היא לא רק הבטחה לתוכניתו של מסאריק – נמלא את צוואתו עד לאות האחרונה ונעשה הכול כדי שרוחו ומחשבתו יחיו לעד בעם היהודי…"

לא הייתה זו הפעם הראשונה שמסאריק התעמת עם דעת הקהל ונלחם על האמת.
תומאש גאריג מסאריק היה אדם משכיל שטען בתוקף כי ידיעת האמת חשובה יותר מאשר הפחד מלפגוע בסדרי עולם תוך התעלמות משקרים. הוא מעולם לא היסס להילחם על מנת להוציא את האמת לאור גם אם המשמעות הייתה פגיעה במעמדו.
ועל כך יעיד הסיפור הבא:
4 פעמים נסע פרופסור מסאריק לאמריקה, לראשונה ב-1878 על מנת לשאת את הגברת גאריג לאשה, עוד פעמיים (1902,1907) לשם הרצאות, אולם הביקור החשוב ביותר מבחינה מדינית, היה ביקורו הרביעי, במאי 1918, כאשר באופק כבר ניסתמנה מפלת האימפריה האוסטרו-הונגרית.

מסאריק כבר חי 4 שנים בגלות, לאחר שהבין שאין תקווה לרפורמות במונרכיה ולכן החליט לעזוב את בוהמיה ולצאת להילחם מהגולה על הפלת המונרכיה.

בביקורו זה בארה"ב, קיווה מסאריק לשכנע את נשיא ארה"ב, וודרו ווילסון (Woodrow Wilson) לתמוך בתכנית להקמת המדינה הצ'כוסלובקית, שתכלול את הארצות בוהמיה, מורביה, שלזיה, סלובקיה ורוסיה הקרפטית.
ומאחר ובידי מאסאריק לא היה כל ייפוי כוח להופיע בשם העם הצ'כי ובטח לא בשם הסלובקים, לא היה ברור אם הנשיא וילסון בכלל יסכים להיפגש עימו ולדון בעניין כה חשוב.

מי שסייע רבות לקיום הפגישה ולתוצאותיה, היו יהודי ארה"ב שלא שכחו לו את התערבותו במשפט הילסנר.

שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, יהודי בן למשפחת מהגרים מבוהמיה, לואיס דמביץ בראנדיס (Louis Dembitz Brandeis) התערב למענו ופתח לו את הדלת לפגישה עם הנשיא. בראנדיס היה ציוני נילהב ואף מונה על ידי הנשיא ווילסון לנציג ארה"ב בצוות הכנת המשא ומתן של שלום וורסאי והביא את השפעתו גם לממשל ווילסון במשא ומתן שקדם להצהרת בלפור.

כמובן שגם האמריקאים יוצאי בוהמיה אשר שמרו בליבם את הגחלת של רגשי הלאומיות הצ'כית תמכו בו והם נתנו לו את הבסיס לפעילות השתדלנות שלו בארה"ב.

בזמן שהותו בארה"ב קיבל מסאריק את המברק מפראג שבישר לו כי הוא נבחר לנשיא המדינה החדשה. וכך אפשר לסכם כי מסאריק הגיע במאי כ"מנהיג תנועת השחרור הצ'כוסלובקית" ועזב 6 חודשים מאוחר יותר בתור "נשיא צ'כוסלובקיה הנבחר".
בחירתו לנשיאות הפתיעה אותו, מכיוון שהוא התעמת בצורה חריפה עם הלאומנים הצ'כים לא רק בסיפור עלילת הדם של הילסנר, אלא גם בנושא לאומי משמעותי והוא פרשת "כתב-היד של המלכה" או Rukopis královédvorský ווצלאב הנקה (Václav Hanka) פילולוגיסט (חוקר תעודות עתיקות)  טען בשנת 1817 כי גילה את "כתב היד של חצר המלכה" ושנתיים מאוחר יותר כתב יד השני, שנודע כ"כתב היד של ההר הירוק" או Rukopis Zelenohorský.

כתבי היד הללו הכילו בסה"כ שירים, 18 במספר, אולם חשיבותם היתה בהיותם עדות מובהקת לקיום תרבות צ'כית מוקדמת. הם התפרשו כעדות לכך שהחברה הצ'כית המוקדמת אימצה עקרונות דמוקרטיים. הלאומנים הפאן-סלאביים ראו בהם סמל של מצפון לאומי. עבור הצ'כים, כתב יד זה היווה הוכחה ניצחת להיסטוריה הארוכה של התרבות הצ'כית והלאומנים הצ'כים התגאו בכתב היד והציגו אותו בתור בסיס לדרישותיהם הלאומיות.

מספר חוקרים פקפקו באמינות הכתבים, אולם האותנטיות שלהם לא נדחתה באופן סופי עד שנות ה-80 של המאה ה-19,  אז כתב תומאש מסאריק מאמר מפורט בכתב העת Athenaeum ובו הוכיח כי השירים בעצם "עובדו  מצ'כית מודרנית לצ'כית עתיקה", חוקרים נוספים תמכו בטענה, ולבסוף, אחרי 100 שנה שכתבים אלו שימשו כבסיס אידיאולוגי מוצק, הבסיס נשמט. לדברי מסאריק, היה זה זיוף, פרי ידיו של הפילולוג והספרן ואצלב האנקה.

מסאריק אמר כי "לא ניתן לבנות אומה גדולה, על בסיס מצגות שווא". אבל דעת הקהל לא היתה נוחה עם הגילוי. האנשים היו משוכנעים באותנטיות של כתבי היד שאותם שיננו בבתי הספר, וזו היתה הטענה העיקרית של צ'כיה נגד גרמניה הגדולה.
וכך, הפך מסאריק למטרה של התקפות מכל העולם, נערכו נגדו הפגנות, הוא איבד את יוקרתו בעיני הצ'כים הלאומניים והיו אף קולות שקראו לזרוק אותו ממשרתו באוניברסיטה עד כי הוא אפילו שקל להגר.

לימים, 2 פרשיות אלו ללא ספק השפיעו על החלטתו לבחירת האמרה: "האמת שולטת" (Pravda vítězí) כסלוגן של המדינה. ההערכה הרווחת היא כי הסיסמה הזו נגזרת ממשפט של יאן הוס: "חפשו את האמת, שמעו את האמת, למדו את האמת, אהבו את האמת, דברו את האמת, החזיקו את האמת והגנו על האמת עד המוות".

• הילזנר וטיסה-אסלר, מאת מאיר פרבר, מחניים, גיליון קי"א, 1967
• "המכבי" ידיעון אגודת מכבי בצ'כיה, מספר 16, 24/9/1937
• Čapek, Karel. Talks with T. G. Masaryk. .
• MASARYK & AMERICA – – George J. Kovtun
• Židovské noviny, 10/6/1938
• The Czechs and the Lands of the Bohemian Crown – Hugh Agnew
• Masaryk, Tomáš (1886), "Příspěvky k estetickému rozboru RKho a RZho"
• čt24 Česka televise
• Český rozhlas
• spolecnost  masarykova