לאחר 1948 החלו גבולות צ'כוסלובקיה עם מדינות המערב להיסגר בהדרגה, מה שלימים ייקרא "מסך הברזל".
באזור יערות השומאבה (Šumava) התפחתה תעשייה של מבריחים שעזרו לאנשים להימלט למערב, רובם, אנשים טובים שסייעו למאות אזרחים לגנוב את הגבול ולעבור למערב, אבל לצידם פעלו גם פושעים, שניצלו את המצב, הובילו אנשים ועוד לפני הגבול, נטשו אותם למותם בביצות ונעלמו עם הכסף.
מבריח הגבול הכי מפורסם, היה מי שכונה "מלך השומאבה" – יוסף האסיל – Josef Hasil, מי שהצליח במשך תקופה ארוכה להתחמק מכוחות ביטחון המדינה ושמו הפך לאגדה.
יוזף האסיל נולד ב-8/2/1924 בכפר זבראדי (Zábrdí) שבמחוז פראחאטיצה (Prachatice). בן למשפחה עניה ובה ארבעה בנים וארבע בנות שגודלו רק על ידי האם לאחר שאבי המשפחה נטש אותם.
סיפר יוזף:
"אמא טיפלה בנו כמיטב יכולתה. אבל היינו צריכים לעזור לה – הלכנו לעבוד. בגיל חמש נאלצתי לנסוע לכפר השכן לרעות אווזים. אם הייתי רוצה לברוח, לא הייתי יכול לחזור הביתה".
בימי מלחמת העולם השנייה הוא נשלח לשרת בפסאו, אבל במרץ 1945 הוא נמלט לבוהמיה, שם התחבא במערה ופעל בתור קשר בשרות הפרטיזנים שפעלו נגד הגרמנים. כשהסתיים הכיבוש הגרמני, בהיותו בן 21, הוא הצטרף לצבא הצ'כוסלובקי ולאחר שלושה חודשים הוא נבחר עם עוד מתנדבים להצטרף ל"חיל הביטחון הלאומי", SNB (Sbor národní bezpečnosti).
באותה העת גם פגש את אהובתו הראשונה, מריה ואוורובה, שהגיעה מהכפר הקטן סלאדין ליד פראחאטיצה. האסיל נהג לנסוע לשם כדי לבקר את אחיו אנטונין, שכמו אחרים, התיישב בחווה שננטשה על ידי התושבים הגרמנים שגורשו מחבל הסודטים לאחר המלחמה. באחד מאותם ביקורים פגש את מריה, שהייתה צעירה ממנו בשמונה שנים. הם תכננו להתחתן, אבל עוד לפני שזה יצא אל הפעול, יוסף נעצר על ידי המשטרה ונשלח לתשע שנים בכלא בגין פעילות נגד המדינה.
אבל כאמור, הוא התנדב, גויס ועבר את האימון במחנה האימונים של SNB בפרוטיבין והחל לשרת ברוז'מיטל ואחר כך בבלאטנה.
בינואר 1948 הצטרף ליחידת משמר הגבול "זבונקובה" בתור חייל וטבח. עם זאת, ההפיכה הקומוניסטית שהתרחשה בפברואר אותה שנה וגל הפליטים שניסו לברוח מהמדינה הביאו אותו לחוש צורך לעזור לאנשים אלה במקום לעצור אותם. באותה העת אנשים נמלטו מהרפובליקה בהמוניהם, מכל מיני סיבות, הם לא רצו להיות חלק מ"גן העדן" המוזר הזה שהובטח להם. יוזף וחלק מחבריו, סייעו להם להימלט. הם ראו זאת כחובה אנושית ולא כבגידה. להיפך, הם ראו כבגידה את מה שגוטוולד (נשיא צ'כוסלובקיה תומך סטאלין) ואנשיו עשו למדינה הזו.
הוא לא פעל לבד, שותפו לפעילות היה עמיתו מהיחידה, השוטר זדנק וילטה (Zdeněk Vyleta).
יחידת הגבול זבונקובה ישבה במרחק לא רב מנקודת המפגש של שלושת הגבולות – צ'כוסלובקיה/אוסטריה/גרמניה – (Trojmezí Šumava). המבנה הטופוגרפי של האזור היה פראי, הררי, סלעי ומלא במקומות מסתור. האסיל הצליח לגייס עזרה מתושבי האזור והעביר קבוצות של פליטים. במספר הזדמנויות אפילו הסתכן בהעברת משפחות עם ילדים קטנים.
בהכירו את השטח כאת כף ידו, הוא בחר במסלול לא צפוי שהוביל את האנשים בעלייה תלולה בין בולדרים לתוך שטח אוסטריה ורק אז לאורך הגבול עם צ'כוסלובקיה, דרך רכס ההרים אל תוך גרמניה.
ברוב המקרים זה עבד, עד שלא.
באחת הפעמים הם העבירו קבוצה ולאחר שסיימו את המסע ועזבו אותם בפונדק הררי בבוואריה, הם פנו לדרכם חזרה. הדרמה החלה לכאורה בתמימות. הצמד המותש נתקל ב"אזרח גרמני" בכביש סמוך לגבול אוסטריה-בוואריה. הוא הביט במדי ה-SNB ובאקדח השירות שעל מותניו. "הוא שאל אותנו מה אנחנו עושים שם, אמרנו לו שהעברנו אנשים את הגבול ואנחנו חוזרים לבוהמיה. הוא אמר,'אתם יכולים לחצות כאן'. הוא חשב שאנחנו הולכים לתחנה שלו בגרמניה." וילטה נענה להצעתו, אבל האסיל, למרות שהפיתוי לעבור לגרמניה היה גדול, הרגיש חובה לחזור לחברתו מריה וורובה, איתה תכנן להינשא. וחוץ מזה, הוא ציפה לבן. הוא עמד לחצות בנקודת גבול, במקום שהוא כבר מכיר. "אז הלכתי על פני האחו אל היער בחזרה לבוהמיה. לא ידעתי שהוא איש מכס, גם וילטה לא ידע. כשהם התקדמו קצת, הייתה תחנה. הוא גרר לשם את וילטה, לבש את מדיו, לקח רובה ציד ויצא לתפוס אותי כי הוא חשב שהוא ישיג אותי. אבל הוא לא הצליח, עליתי על הגבעה, התנשמתי כמו כלב, לא יכולתי לעשות את זה יותר. וכשהלכתי, הרגשתי סחרחורת קשה עד שנאלצתי להישען על משהו כדי לא ליפול".
הוא נתקל שוב באיש המכס. "כשהגעתי לכביש הוא קפץ וכיוון אליי את הנשק. הוא אמר לי, 'ידיים למעלה!' בגרמנית. העמדתי פנים שאני לא מבין אותו. היה לי אקדח שירות, אז הוא הצביע על החגורה שלי וסימן לי להוריד אותה, עם האקדח. אז לאט לאט פתחתי את האבזם ובחנתי אותו בעיון, להבין איפה הוא עומד ובמיוחד לאן מכוון רובה הציד. קפצתי קדימה, תפסתי את הרובה שלו ודחפתי אותו ממני, ואז נאבקנו עליו. דחפתי אותו עם הרובה והוא נפל הצידה. אמרתי לו בגרמנית: 'למה אתה כל כך טיפש, למה אתה לא עוזב אותי? אני לא אעשה לך כלום'. עד היום אני עדיין יכול לראות כמה הוא פחד, העיניים שלו בלטו.” האסיל ירה באוויר, הוציא את המחסנית ונעלם בתוך הסבך.
לקרב היו עדים עובדי היער הבווארי. כדי להפחיד אותם, יוזף ירה באוויר במטרה לגרום להם לחשוב פעמיים אם הם רוצים לעשות מעשה. מותש, הוא טיפס במעלה הגבעה, ראשו סחרחר. הוא נכנס ליער וזרק את הרובה. הוא לא יכול היה להמשיך, הוא נח זמן מה. הוא העריך שהמחנה רחוק מדי. הוא היה צריך להגיע לשם ברכבת. בדרכו לעמק נתקל בבית בצד הדרך. זה נתן לו תקווה. יוזף היה גמור. הוא התייסר בצמא כבד לאחר המרדף והקרב. הוא החליט לדפוק בדלת ולבקש מים. הוא נרדם אחרי כמה לגימות חלב.
למארחו, המהגר הצועני יוסף מרוק, היה עכשיו מספיק זמן כדי לדווח על המבריח. אנשי המשטרה עצרו את האסיל, הם מצאו בכליו מגזין זר. הם אזקו את הקולגה שלהם לשעבר למיטה ולמחרת לקחו אותו ברכבת לצ'סקי קרומלוב וצ'סקה בודיוביצה, שם הוא נחקר על ידי אנשי בטחון המדינה. משם הועבר לתאבור ולאחר מכן לכלא הצבאי שליד מצודת פראג. "שמעתי את פעמוני כנסיית לורטה כל יום".
ביומן משטרת הגבולות ה- SNB נכתב: "חזרנו זה עתה מבודיוויצה מישיבה בבית המשפט. המבריח יוזף האסיל, שוטר לשעבר וטבח של יחידת זבונקובה, הודה כי הבריח 30 בני אדם מעבר לגבול המדינה, והשוטר לשעבר זדניאק וילטה, שהוחזר אלינו שלושה ימים לאחר בריחתו… הורשע גם הוא בבגידה. וילטה העביר 16 אנשים לאוסטריה ולגרמניה.
אנו דורשים להחמיר בעונש בעקבות הבושה שגרמו הנבלות הללו. היום יתקיימו ישיבות המפלגה… אנחנו נחושים למחות את חרפתם של אויבי המעמד של הסוציאליזם מהמדור שלנו. לא האסיל ולא ווילטה, אף אחד, לא יעברו יותר לעולם. נסגור את הגבול הרמטית".
בסוף 1948 נידון האסיל על ידי התובע והשופט הידוע לשמצה קארל ואש לשבע שנות מאסר ואילו זדאנייק שנתפס במדינה זרה קפיטליסטית, קיבל תשע שנים.
האסיל שקל לברוח מהמעצר, אבל בתחילה זה נותר בגדר חלום, הוא הושם בבית כלא שמור היטב. אבל מאוחר יותר, לאחר שנשלח לעבוד במכרות הפחם בדולני יירז'יז'טין שליד מוסט, שם נקרתה ההזדמנות, הוא זיהה נקודת תורפה. האסיל תכנן את הבריחה ולבסוף ב-9/5/49 הוא ברח עם עוד אסיר, אנטונין ויטק.
הם ניצלו את הרגע שבו המתינו האסירים להחזרתם מהמכרה למחנה עם תום יום העבודה. המעבר בוצע במשאית בקבוצות של 40 איש. האסירים הוחזקו בחדר עם שומר שעמד על יד הדלת ווידא שהם לא יצאו לפני שהמשאית מגיעה. האסיל תכנן שהם יעמדו ראשונים בדלת ואז הוא יפתח את הדלת והם ירוצו החוצה במהירות, וכך עשו. הייתה סכנה שיהיו במקום גם אנשי אס-אס עם כלבים, אבל ההימור השתלם. השומר שכל כך הופתע, צעק להם "בחורים, אל תרוצו, אני לא אספר עליכם!" אבל הם כבר נעלמו במרחק.
למזלם הרודפים אחריהם העריכו בהגיון רב שהם ילכו לכיוון מזרח גרמניה הסמוכה ומשם ינסו להגיע מערבה, אבל הם הוליכו אותם שולל בכך שהלכו בדיוק בכיוון ההפוך, דרך ז'אטץ, ופלזן ולעבר השומאבה, שם התחבאו במשך חודשים ארוכים בסיוע אנשים טובים שסייעו להם. באותה העת הצטרף אליהם גם אחיו של האסיל, בוהומיל.
קו הגבול היה בכוננות מתמדת ולכן הם נאלצו להמתין עד שנקרתה להם ההזדמנות לחצות ולהגיע למחנה פליטים בצד הגרמני. שם נפגשו עם אנשי שירות הביון האמריקאי, הם התגייסו לשירות שירות הביון האמריקאי CIC ושניהם הפכו ממבריחים מתנדבים לסוכנים שחזרו לשטח צ'כוסלובקיה כדי לבנות רשתות התנגדות ומודיעין.
משימותיו היו בעיקר איסוף מודיעין, מגע עם משתפי פעולה מאזור הגבול ופנים הארץ. ארגון רשתות מידע, הקמת מקומות מסתור… הוא חצה את הגבול ולפי תוכנית שנקבעה, נסע ברחבי הארץ. הוא הבריח לצ'כוסלובקיה עלונים ומכשירי רדיו. בדרך חזרה, בנוסף לידיעות שהתקבלו מסייענים, לעיתים לקח איתו אנשים שהתחמקו ממעצר.
עד מהרה הפך האסיל לאחד המבריחים השנואים ביותר על ידי כוחות ביטחון המדינה. הוא העביר משפחות שלמות למערב ועברו וקשריו ב"חיל הביטחון הלאומי", סייע לשירות הביון ליצור קשר עם אנשים מקרב כוחות הבטחון שלא היו אוהדים את המשטר.
בזכות הכרת השטח, שמיעתו המצוינת והיותו קטן גוף (גובהו היה 162 ס"מ) וזריז, הוא הצליח לעבור מבלי משים, ואף להיחלץ מהמארבים של חיילי משמר הגבול, ללא קרב. אבל אפילו "מלך השומאבה" נקלע מספר פעמים לקרב אש. באחד מהם, בדצמבר 1949, אף נהרג קצין צעיר ממשמר הגבול.
סיפר האסיל:
"תמיד ניסיתי להימנע מהצורך להשתמש בנשק, והיה לנו מזל אז. כשהתחלנו ללכת לכיוון הגבול בערב, מזג האוויר היה נוח, אבל בהיותנו בדרך החל לרדת שלג, וירד מספיק כדי שהעקבות שלנו ייראו. באחד המקומות, כשחצינו כביש, זיהיתי אותם, ראיתי סיור של שני חיילים הולך לכיוון שבו חצינו. מיד נסוגנו חזרה לתוך היער ותפסנו עמדות מסתור בטוחות וחיכינו שהסיור יעבור. אבל אחד החיילים רץ פתאום לתוך היער ומיד ירה לעברנו עם מקלע. התחלתי לירות לכיוונו, אבל באותו הרגע לא ידעתי אם פגעתי בו או אפילו בשניהם, כדורים עפו לכל עבר. אין זמן לחשוב על זה בזמנים כאלה. ברגע שהירי נפסק, נאלצנו לעזוב במהירות כי עדיין היינו רחוקים מהגבול. רק מאוחר יותר נודע לי שאחד מחיילי משמר הגבול נותר מונח מת והשני נפצע קשה".
חיילי משמר הגבול כבר ידעו עם מי יש להם עסק. דמותו של האסיל גדלה לממדים מפחידים. הוא היתל בהם. גם יוזף האסיל היה מודע לכך ורצה לשמור את ידו על העליונה. הוא ידע שהוא לא רק מגן על עצמו, אלא גם משפיע על הלך הרוח של חבריו לנשק לשעבר. כאשר, באחד הימים, הוא השאיר תחת אבן על גשר סומאר פתק ובו כתב "עברתי בדרך זו, חברים!", זה לא היה רק מתוך התרברבות, הוא רצה לבנות לעצמו מוניטין של חמקמק ולהשרות תחושת פחד על סיירי הגבול. אי אפשר להכחיש שהוא הצליח לעשות זאת, השם האסיל פרץ אל מעבר ליחידה וקיבל נופך מיסטי בקרב האוכלוסייה האזרחית.
פחות מזל היה לאחיו בוהומיל. חצייתו האחרונה הייתה אמורה להתקיים ב-13/9/1950, הוא חזר כדי לקחת את בנו התינוק ולחצות את הגבול בפעם האחרונה.
חיילי משמר הגבול שנשבעו להביא את האסיל חי או מת יצאו לחפש אותו בשבילי היערות והציבו מארב על גשר סומאר. הנוהל היה – שעתיים מארב ואז סיור על הגשר ושוב שעתיים מארב וחוזר חלילה.
מפקד היחידה, קוצ'י ואיתו עוד קצין בשם האווה הלכו לאיטם אל הגשר, צינה נשבה מכיוון נהר הוולטאבה הקפוא… לפתע נשמע שקשוק נשק אוטומטי. ומפקד יחידת משמר הגבול, רודולף קוצ'י נפל מת אל השלג. האווה זחל אל מאחורי עץ וראה חלק מהחבורה נמלטים. הוא החליף מחסנית ושלח צרור ארוך בין העצים. ואז נשמעה גניחה…
"תיכנע!" קרא איש משמר הגבול.
"אחרייך…" נשמע הקול קרוב מאחור. האווה לא יכול היה להסתובב, מישהו אחז בו מאחור וחנק אותו עד עילפון. השעון שעל ידו נעצר, זה היה השביעי בדצמבר, תשע דקות אחרי חצות.
האלמוני שנורה על ידי אנשי משמר הגבול נלקח למרפאה שאליה הוזעק רופא מוולארי. הוא תיעד כי בדק במרפאה אדם עירום, בעל מבנה גוף אתלטי, שאפילו מי שאינו מומחה יכול היה לראות שהוא גוסס. "כבר לא נוציא ממנו כלום, הוא נפגע קשה מיריות רובה", הניף הרופא את ידו ומשך שמיכה צבאית על ראשו של המת. המסדרון היה שקט. כולם חיכו לדעת דבר אחד: האם האלמוני המונח לפניהם הוא יוזף האסיל?
התברר שאיש מהם לא ראה את האסיל בחיים ולכן לא ידעו מול מי הם עומדים בעצם. חיפוש בחפציו של המת העלה את התכולה: עשרים ושבעה אלף קרונות, כמות גדולה של כדורי רובה ציד, סיגריות אמריקאיות, בקבוק משקה חריף קטן, אבל שום דבר אחר שיעיד על זהותו. עוד הביאו החיילים אקדח בלגי ורובה ציד שניזוקו מהירי.
תחקיר שנעשה באזור ההתקלות חשף גם את הטקטיקה של המבריחים. אחד מהקבוצה הלך לפנים והשניים האחרים הלכו 100 מטר מאחוריו. אם שומרי הגבול היו יודעים זאת, הם היו ממתינים ומחסלים את כל הקבוצה. במהלך הלחימה זיהו המבריחים כי חיילי משמר הגבול מרוכזים לחלוטין בסייר הקדמי, הם ניצלו את הרגע ועשו את דרכם לאורך קיר הסלע אל נקודה שולטת מעל לחיילים ורק אז פתחו לעברם באש. המטרה היה לגרום לחיילים לסגת, אבל התרגיל נכשל, היה להם הרוג אחד אבל הם לא נסוגו.
לבסוף, מתחת לבטנת המעיל של היורה, מצאו שוטרי הגבול כרטיס קטן עשוי עור עם הכיתוב: 'HASIL/1928'. השמחה על הגילוי הייתה גדולה, אך מוקדמת. לאחר חצות הגיע מפקד היחידה החדש והחל לתהות:
"לא, לא. יוסף האסיל היה קטן יותר והיה לו יותר שיער. ראיתי אותו".
"אתה טועה? אדם מת תמיד נראה שונה" התעקשו.
"אני לא טועה, ועכשיו אני מבין, יוסף יליד 1924 ואילו זה יליד 1928. זה כתוב כאן בפירוש. הוא קרוב משפחה, כנראה אח, תאמינו לי", התעקש המפקד.
"בסדר, נראה מחר", נענה באכזבה.
בבוקר אכן התברר כי האיש שנורה היה בוהומיל, אחיו של יוסף האסיל.
אבל האסיל אכן היה שם. הוא היה במרחק של כ-50 מטרים מאחיו כאשר החל הירי. המסלול שלהם נחשף כנראה על ידי סוכן קומוניסטי – חפרפרת ב-CIC – ושומרי הגבול חיכו להם. לבוהומיל היה פחות מזל והוא נתקל בהם ישירות, שוטרי הגבול לא ידעו כי יוזף נמצא ממש לידם.
לימים סיפר:
"בוהומיל לא היה צריך ללכת בפעם ההיא, הוא בחר במסלול מסוכן, אבל הוא לא יכול היה לדעת. הוא חזר הביתה כדי להעביר לגרמניה את בנו שהיה בקושי בן כמה חודשים, עדיין בשמיכה. לרוע המזל, האח נפל בפח, הוא נפגע תשע פעמים. הלכתי בדרך קצת אחרת והצלחתי לברוח. הפסקתי רק כשהחלו למתוח גדר לאורך הגבול ולא יכולתי להעביר יותר״.
"גם אני יריתי, אבל ידעתי שאני לא יכול לעזור לו. לא זרקתי את הרימונים, לא יכולתי, אבל יריתי עם המקלע לכיוון הכללי. כשאתה לא יכול לראות כלום, אתה יורה רק בכיוון הכללי, אבל אם אתה לא יכול לראות אף אחד, אתה לא יכול לעזור לו. לא היו שם צעקות 'עצור!', לא, היה רק ירי, אפשר היה לשמוע את המקלע. אני רק קיוויתי שהוא יחזור, אבל הוא לא. הוא נפגע מתשעה כדורים. זה היה בספטמבר 1950".
לאחר הקרב, הובהל האווה לבית חולים שם התאושש במשך מספר חודשים, בינתיים פרץ האביב ויחידת משמר הגבול חזרה לשגרה הרגילה. אבל האווה לא וויתר, הוא כתב לחבריו מבית החולים "חבר'ה, הרופאים מבטיחים שאהיה בסדר לגמרי עד סוף יוני. אני החלטתי, אני אחזור לגבול. אני רוצה לנקום את מותו של רודי. אני אמצא את האסיל…"
כל אותה השנה, ובחורף שאחריה, המתינו חיילי משמר הגבול לשובו של האסיל. שמו הפך לאגדה, לתעתוע ולצל בלתי מוחשי. אבל יוסף האסיל עדיין היה בחיים.
האסיל המשיך להבריח את הגבול, אבל נאלץ לשנות מסלולים תכופות. הוא הכיר את האזור כאת כף ידו. אבל היה צריך לשנות כל הזמן בהתאם לפריסה של חיילי משמר הגבול שתגברו את הסיורים. הוא התבונן בהם מרחוק יומם וליל כדי להבין את התנועה שלהם ולבחור את הטקטיקה הטובה ביותר בהתאם.
לימים סיפר כי לא הייתה לו שנאה לחיילים, אלא רק למשטר שגרם להם לפעול כך. הוא ידע כי החיילים ממלאים פקודות והשתדל שלא לפגוע בהם. היה לו אותם על הכוונת פעמים רבות, כל מה שהיה צריך לעשות זה ללחוץ על ההדק. אבל זו לא הייתה המשימה שלו, הוא ידע שהוא צריך להימנע מהמפגש, כי כל קרב אש איים על הצלחת המשימה.
בערך באותו הזמן, הוביל האסיל שני אסירים פוליטיים נמלטים, נערים צעירים, סטודנטים. אבל לאחר שקצין ה-SNB רודולף קוצ'י נהרג בקרב בגשר סומאר, התרחשה פעולת נקמה מרושעת, פשוטו כמשמעו. הם עצרו כמעט את כל המשפחה של האסיל, את אמו, את אחיותיו, הם אפילו לא פסחו על קרובי משפחתה של ארוסתו דאז, הם פתחו במסע שנאה ואנשי האס-אס ביחידות השונות התחרו זה בזה כדי לראות מי יזכה ללכוד אותו. במקרה הכי גרוע, מת, אבל רצוי בחיים, הם אמרו, כדי שייהנו איתו יותר.
למרות החיפושים, האסיל המשיך להעביר אנשים עוד כשלוש שנים, עד 1952.
אבל לבסוף גם הוא פרש.
ב-1953 המצב הפוליטי באירופה השתנה, בעלות הברית לא הצליחו לבצע את ההפיכה הנכספת בצ'כוסלובקיה. משתפי פעולה רבים נבגדו, בני משפחתו נעצרו – כולל אחיו ואמו. מריה ההריונית, לעומת זאת, לא נעצרה, במחשבה שהיא תהיה פיתיון שיגרום ליוזף לשוב לבוהמיה. אבל בינתיים הגבול התחמם ונאטם.
יוזף האסיל נקרא עם כמה מחבריו והוצע להם לפרוש ולחיות בארה"ב כאזרחים אמריקאים במסגרת תכנית "חמש מאות איש לאמריקה". הוא קיבל את זה בברכה, הוא היה עייף, שחוק ומושפע מהראומטיזם בו נדבק במהלך אינספור המסעות ברחבי היער הבוהמי.
וכך, כמו רבים אחרים, עבר לארה"ב ובחר בשיקגו שם הייתה קהילה צ'כית גדולה. בתחילה מצא עבודה כעוזר קצב, לאחר מכן עוד כמה עבודות כפיים ולבסוף התקבל לעבודה כשרטט בג'נרל מוטורס. בשיקגו פגש במסיבת ריקודים את אלישקה פוקורנה שעזבה את צ'כוסלובקיה בשנת 1938. הם התחנו ונולדו להם 3 בנות.
הוא סיפר:
"עוד לפני המלחמה, באותו יום שהיטלר כבש את חבל הסודטים, היא הגיעה לאמריקה. ואז כבר לא יכלה לחזור".
האסיל זכה לחזור לביקור בצ'כוסלובקיה רק לאחר נפילת הגוש הסובייטי ב- 1989, אז, לראשונה מזה חצי מאה, פגש גם את בנו יוזף וואברה שאמו, מריה, החליטה לא לעבור לחו"ל.
ב-28 באוקטובר 2001 הוא קיבל אות גבורה מהנשיא ואצלב האוול.
יוזף האסיל מת ב-15/11/2019 בגיל 95 בשיקגו.
