הסיקירים - לוחמי חירות או מחריבי היהדות.
הקדמה
קיצוניים לעולם ימיתו נזק וחרבה על הרוב השפוי.
קיצוניים לעולם לא ישיגו את מטרתם, אלא יביאו קץ על האוכלוסייה שבתוכה הם חיים.
כדי להבין את סיפור הסיקירים, נתחיל במעט חומר רקע. אבל קודם הערה:
– חברי הדתיים, זה לא מניפסט דתי, אל תדקדקו בפרטים שלמדתם בבית המדרש.
– חברי החילוניים, זה לא מניפסט אנטי-דתי, אל תחפשו בו משמעויות נסתרות.
אחד הדברים היפים כאן, זה שאם נשליך את הסיפור לימינו אנו, נוכל להחליף את ה"קיצוניים" בימין המשיחי הקיצוני, בחמאס הארור, בהזויי השמאל הקיצוני או בזרמי החרדים הלא ציוניים – כולם יוכלו לשבת על המשבצת של הורסי העם, המדינה והיהדות.
בית ראשון
על פי הכתוב, ההכנות להקמת בית המקדש החלו על ידי דוד המלך.
"וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לה’ מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה [ארניה] הביסי [היבוסי]" (שמואל ב' כד', י"ח)
דוד רוכש את שטח הגורן של ארניה היבוסי, משטח אותו ומיישר, אבל את המקדש עצמו הוא לא יבנה. את הבנייה יבצע בנו, שלמה המלך, אי שם בין 965–928 לפנה"ס.
בשנה הרביעית למלכותו מתחיל פרויקט הבניה שיימשך שבע שנים. בבניה השתתפו כ-150,000 איש.
”וַיְהִי לִשְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר.” (מלכים א', פרק ה', פסוק כ"ט)
בית המקדש הראשון עמד על תלו כ-410 שנה, עד שהועלה באש בחודש אב, שנת 586 לפנה"ס על ידי הבבלים.
הסיבה העיקרית לחורבן הייתה בחירה בצד הלא נכון.
ירושלים הצטרפה לקואליציה בהובלת מצריים כנגד האימפריה הנאו-בבלית, שהייתה אז בשיא כוחה הצבאי והמדיני וזאת בניגוד להמלצתו של ירמיהו להיכנע לבבלים ולשמר את העם היהודי.
"עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו." (מלכים ב', פרק י"ח, פסוק כ"א)
חורבן הבית סיים את תקופת בית ראשון. היהודים הוגלו מארצם וכלי המקדש נבזזו ונלקחו לבבל.
בית שני
תקופת בית שני כבר יותר מתועדת, היא החלה בראשית "שיבת ציון" בשנת 538 לפנה"ס.
את השם "שיבת ציון" קיבלה התקופה מהפסוק:
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים, פרק קכ"ו, פסוק א').
את חזרת הגולים אנו חייבים למלך אחר, כורש השני, מייסד הממלכה הפרסית. אותו כורש, עסק במסעות כיבושים ובמהלכם בשנת 539 לפנה"ס כבש את האימפריה הבבלית.
בשנת 538 לפנה"ס הורה כורש השני כי כל העמים שתחת מלכותו יכולים לחזור לפולחן אלוהיהם וליהודים הוא אף אישר את השיבה לאוטונומיה היהודית בארץ ישראל – "יְהוּד מְדִינְתָּא" שמה הארמי של פַּחְוָות יהודה – רשות ממשל עצמי יהודי בחבל יהודה בארץ ישראל.
חזרת היהודים אמנם מציינת עבורנו את תחילת תקופת בית שני, אבל "הבית" – בית המקדש, נבנה רק 22 מאוחר יותר.
בית המקדש השני, נבנה בצנעה ללא הפאר של הבית הראשון.
"וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל" (לנוכח הפער בין שני הבתים) עזרא, ג', י"ב.
בבית המקדש השני חסרו פריטים רבים שנעלמו – כגון ארון הברית והלוחות שבתוכו, צנצנת המן (מזון המדבר), מטה אהרן הכהן, והשמן בו נמשחו כהנים גדולים ומלכים.
כמו כן, גם פריטי פאר נוספים שלא נעשו מהטעם הפשוט – העלות הכספית הגבוהה.
במשנה נאמר: "מִשֶּׁנִּטַּל הָאָרוֹן, אֶבֶן הָיְתָה שָׁם מִימוֹת נְבִיאִים רִאשׁוֹנִים, וּשְׁתִיָּה הָיְתָה נִקְרֵאת, גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ שָׁלֹש אֶצְבָּעוֹת, וְעָלֶיהָ הָיָה נוֹתֵן." (משנה יומא ה' ב').
וכך, במקום ארון הברית, השתמשו ב"אבן השתיה" שהייתה גבוהה מהקרקע כ-6 ס"מ, ועליה קיימו את המצוות הקשורות בקודש הקודשים – הנחת המחתה עם הקטורת ביום הכיפורים.
על פי חז"ל, אבן השתיה הינה המקום שממנו הושתת העולם.
"וּשְׁתִיָּה הָיְתָה נִקְרֵאת תָּנָא שֶׁמִּמֶּנָּה הוּשְׁתַּת הָעוֹלָם" (מסכת יומא, דף נ"ד, עמוד ב').
הימים הם הימים שאחרי המלך החשמונאי יהונתן אלכסנדר ינאי
(ימי מלכותו 103–76 לפנה"ס).
אלכסנדר ינאי עסק רבות במלחמות וכיבושים והרחיב מאוד את שטחה של ממלכת החשמונאים אבל מדיניות הפנים שלו והעדפתו את ה"צדוקים" גרמה למתח רב, שהתפרץ למרד ומלחמת אזרחים.
לא אכנס לעומק בסכסוך שבין הזרמים, אבל רק בשביל ההבנה, המחלוקת בין הזרמים הייתה בעניין ההלכתי – ה"צדוקים" כפרו בתורה שבעל פה וסברו שאין שכר ועונש על קיום המצוות.
ה"פרושים", ראו בתורה שבעל פה כחלק בלתי נפרד מהתורה שבכתב, והאמינו בשכר ועונש.
ניתן לומר כי ה"פרושים" היו קודמיה של היהדות הרבנית ובמידה רבה מעצביה של היהדות האורתודוקסית המוכרת בימינו.
אגב, אנו זוכרים את הצדוקים, הפרושים והאיסיים, אבל באותה העת העם התפצל ללמעלה מ-25 קבוצות וזרמים, שכל אחת מהן, הייתה בטוחה שהיא היחידה שצודקת והאחר הוא אוייב העם.
אז כאמור, אלכסנדר ינאי בחר לתמוך ב"צדוקים".
הסכסוך הפנימי הזה, הוא שהביא בסופו של דבר למלחמת אחים שנמשכה 6 שנים, וגבתה ככל הניראה כ-50,000 הרוגים (לפי עדות יוסף בן מתתיהו).
בשנות מלכותו האחרונות ביקש המלך ינאי לאחות את הקרע בינו לבין העם, ואף הורה לאשתו, שלומציון אלכסנדרה, להשלים עם הפרושים.
הוא אמר לה: "אַל תִּתְיָרְאִי מִן הַפְּרוּשִׁין וְלֹא מִמִּי שֶׁאֵינָן פְּרוּשִׁין, אֶלָּא מִן הַצְּבוּעִין שֶׁדּוֹמִין לִפְרוּשִׁין, שֶׁמַּעֲשֵׂיהֶן מַעֲשֵׂה זִמְרִי וּמְבַקְּשִׁים שָׂכָר כְּפִנְחָס" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"ב, עמוד ב').
(הרחבה על סיפור זמרי ופנחס תמצאו כאן)
בשנת 76 לפנה"ס, במהלך אחד ממסעות המלחמה שלו, חלה אלכסנדר ינאי במלריה ומת.
טרום מותו, עשה מעשה מטופש וחסר תקדים. למרות שהיו לו שני בנים, הוא הוריש את המלוכה לאשתו ולא כצפוי לבכורו, הורקנוס.
באותה העת, המלך, מלבד היותו המלך,שימש גם בתור הכהן הגדול וראש הצבא.
שלומציון אכן נטלה את כתר המלוכה, אך מכיוון שהייתה אישה לא יכלה לשמש בתור הכוהנת הגדולה ולא לפקד על הצבא, כך שההנהגה התחלקה לשלוש: שלומציון המלכה, הורקנוס הכוהן הגדול, ואילו אריסטובלוס, אחיו הצעיר, השאפתן וחמום המוח, נטל את הפיקוד על הצבא.
הבלאגן שהחל עכשיו, יסתיים רק בעוד כ-150 שנה, בחורבן העם, ירושלים והמקדש.
אריסטובלוס רצה את המלוכה לעצמו, ומאחר והצבא היה כפוף לו, כוחו היה רב משל אחיו שלפי התיאורים היה איש רפה וחסר עמוד שדרה.
להורקנוס לא היה צבא לצידו, לכן הוא פנה לעזרה לאנטיפטרוס האדומי, מדינאי אדומי, שהיה אביו של הורדוס. אבל אנטיפטרוס היה חכם וניצל את המלחמה שפרצה בין שני האחים, כדי לקדם את מעמדו בתוך הממלכה החשמונאית, ובנציבות הרומית.
האמת חייבת להיאמר, לו האחים הורקנוס ואריסטובלוס חיו בשלום ובאחווה, רומא לא הייתה מתערבת בנעשה בישראל. ישראל הייתה בסך הכל מחוז קטנטן בשטח העצום שעליו שלטו ומבחינתם, כל עוד הם ישלמו מיסים ולא יעשו בעיות, שישלטו בעצמם.
אבל השניים המשיכו לריב, ואנטיפטרוס הפך להיות גורם חשוב עבור הרומאים שאליה בכלל לא השתייך.
כדי לקצר את הסיפור, מכאן המצב רק מתדרדר.
הרומאים שולחים שליח בשם גאבינוס לקבל את השלטון מידי אריסטובלוס, והלה, שכאמור היה חמום מוח, שכח את מגבלות הכוח – הוא עומד בראש צבא קטן שאין לו סיכוי מול הצבא הרומאי האדיר.
פומפיאוס, הנציב הרומאי מיהר ושלח צבא שכבש את השטח, צר על ירושלים, ולאחר שלושה חודשי מצור כבש אותה וחיסל את הצבא של אריסטובלוס ואת כוהני המקדש כאחד.
פומפיאוס הזועם נכנס בעצמו לקודש הקודשים שבבית המקדש, דבר שעורר את זעמה של האוכלוסייה היהודית. מאז אנטיוכוס איש לא העז לעשות מעשה שכזה. הוא כבש והפקיע את הערים היווניות שקמו בישראל בימי שלטון יוון והחזיר להן את עצמאותן. ובכך הצית אש של שנאה בין האוכלוסייה היהודית לבין האוכלוסייה הזרה שחייתה באותן ערים.
האוכלוסייה היהודית התאגדה למרידה בשלטון הרומי ומכאן המצב רק הלך והתדרדר.
מי שהביא את השינוי, היה לא אחר מהמלך הורדוס "המלך הבנאי", בנו של אנטיפטרוס.
לא אכנס לנושא יהדותו של הורודוס, שכן היא מוטלת בספק גדול, אולם תקופת שלטונו של הורדוס ביהודה, בין 37-4 לפנה"ס הייתה תקופת מעבר בין שלטון בית חשמונאי לבין שלטון נציבי רומא, כשהארץ נשלטה באופן עקיף על ידי הרומאים.
מעמד זה הקנה לממלכת יהודה, אוטונומיה בנושאי פנים, אך בכפיפות – לרומא.
הורדוס שהיה די פרנואיד וחשש לחייו, בנה במצדה ובהרודיון ארמונות מבוצרים אדירים שצוידו בכל הפאר וההדר המקובלים בתקופה, אך כללו גם מאגרי מזון ומים לשעת מצור. בנוסף בנה מחדש את המבצרים אלכסנדריון, הורקניה ומכוור ובירושלים בנה את מצודת אנטוניה על מגדליה בצידו הצפון מערבי של הר הבית.
וכך הורדוס פותח בפרויקט מן האדירים בזמן העתיק – הגדלת שטח הר הבית על ידי בניית קירות תומכים ומילוי במאות טונות של עפר אשר האריכו את שטח ההר מ-225 מטרים לכן ל-480 מטר, ואת רוחבו ל-320 מטר.
על הרחבה הוא בנה מחדש את בית המקדש השני.
את צורת הבניין לא ניתן היה לשנות, שכן תכנית הבנייה הוכתבה בפרוש בתנ"ך, אבל הוא הכפיל את המידות ובנה בניין אדיר במקום הבניין הצנוע מימי שיבת ציון. יצירת פאר, שעלתה ביופייה על בניין בית המקדש הראשון שעליו אמר חגי הנביא ”גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן” (ספר חגי, פרק ב', פסוק ט').
וחז"ל הוסיפו:
”מִי שֶׁלֹּא רָאָה בִּנְיַן הוֹרְדוֹס – לֹא רָאָה בִּנְיָן נָאֶה מִיָּמָיו” (מלחמות היהודים עם הרומאים, ספר א פרק כ"א, א').
על השער המוביל לבית המקדש הוצב סמלה של רומא – נשר מוזהב.לאחר מותו של הורדוס הפילו שני תלמידי חכמים את הנשר, וניתצוהו, ועל כך נידונו למיתה בשריפה.
כך שניתן לומר שבית המקדש השני נבנה על ידי הרומאים והם גם אלו שיחריבו אותו.
הנציבים הרומים שישבו בדמשק החלו להתעלל באוכלוסייה היהודית. אחרי עשרות שנים של מלחמות פנימיות ומרידות, הנציבים הרומים שנאו את האוכלוסייה היהודית והתגרו בה.
לכשהתמנה קליגולה לקיסר (תקופת מלכותו 37-41 לספירה), האוכלוסייה היוונית הקימה ביבנה מזבח לכבודו, מזבח שאותו הרסו היהודים.
בתגובה, הורה קליגולה להקים לכבודו פסל בתוך בית המקדש. הפסל לא הוקם, אך התוכנית הזדונית של הקיסר התסיסה את האוכלוסייה ועוררה זעם רב.
והאחרון שבהם, גאסיוס פלורוס (64-66 לספירה), שהיה הרצחני והמושחת מכולם.
השינויים והפגיעה ביכולת היהודים למלא אחר חוקי ומנהגי היהדות הביאה לבסוף להקמת קבוצת הטרור היהודי.
התנועה הסיקירית.
משמעות המילה "סיקה" היא פגיון קצר, והסיקריים נקראים כך מכיוון שנהגו להטמין בבגדיהם פגיונות.
הסיקריים היו תנועה משיחית שהאמינו שאלוהים הוא האדון היחיד של הארץ. הם דגלו בפעולות צבאיות, גם כאלו שהיו חסרות סיכוי להצליח, בהנחה שאלוהים יסייע בידם.
הסיקריים האמינו כי אין לקבל כל שלטון זר ויש להתנגד באלימות לכל ניסיון לכפות שלטון שכזה, כולל פגיעה ביהודים המשתפים פעולה עם השלטון הזר. לשיטתם, חייבים להיפטר משלטון רומי הבלתי נסבל, וללא ספק אלוהים יסייע בידם לבצע זאת.
כחלק מפעולותיהם, נהגו הסיקריים להתערב בתוך האוכלוסייה היהודית, ואז שלפו את הפגיונות שלהם ורצחו את היהודים שתמכו בכניעה לרומאים, על שום שנתפסו בעיניהם כבוגדים. על הדרך הם רצחו גם רומאים כשהזדמן להם.
למרות היותם קבוצה קטנה, הצליחו הסיקריים לסחוף אחריה רבים מבני העם בהבטחות לגאולה.
לאחר שהשתלטו הסיקריים על בית המקדש, נשבר לרומאים, הם הכריזו עליהם מלחמת חורמה ופרץ מה שלימים ייקרא "המרד הגדול".
נירון (54-68), הקיסר הרומי של אותם הימים, שלח לישראל מצביא בשם אספסיאנוס והלה הגיע בשנת 67 לספירה, מלווה בבנו טיטוס ובצבא של כ-60,000 לוחמים במטרה לשבור את המרד ולהעניש את היהודים.
אגב, גם סיפור מינויו של אספסיאנוס משעשע.
לאחר ששב משליחות הקיסר מאפריקה הצטרף לפמליית הקיסר נירון המטורף ביוון. נירון, שהיה משוכנע שהוא זמר מוכשר, זעם כאשר אספסיאנוס נרדם במהלך קונצרט שביצע הקיסר.
בתחילה אספסיאנוס נמלט על חייו, אך אז החל ביהודה המרד הגדול והוא נבחר להישלח לפרובינקיה לדכא את המרד.
אספסיאנוס נבחר לתפקיד בשל מוצאו הנחות, שכן "בכל המזרח נפוצה אז האמונה העתיקה שהייתה מקובלת על הכל, כי ברצון הגורל ישתלטו על העולם אנשים, שיבואו מארץ-יהודה" ("חיי שנים-עשר הקיסרים" – גאיוס סווטוניוס טרנקוילוס) והקיסר העריך שבגלל מוצאו הנחות, הוא לא נראה כמי שעלול לסכן את כסאו.
בינתיים, אספסיאנוס וטיטוס מגיעים ומיד החלו לעבוד.
תחילה כבשו את ערי הגליל בהן ציפורי ויודפת, ולאחר מכן נעו דרומה. עד סוף הקיץ של שנת 68' לספירה, נכבשה כל הארץ, פרט לירושלים, הרודיון, מצדה ומכוור.
כשהגיעו השמועות על התקרבותו של הצבא הרומי לירושלים, פעלו שלושת עשירי העיר: נָּקְדִימוֹן בֶּן גוּרְיוֹן, כַּלְבָּא שָׂבוּעַ ובֶּן צִיצִית הַכֶּסֶת, לרכוש ולמלא את מחסני העיר בכל הדרוש לתושבי העיר למשך 21 שנה שיוכלו לעמוד במצור ארוך.
אבל צבאו של אספסיאנוס לא מיהר להגיע לירושלים מהסיבה הפשוטה – בירושלים התחוללה מלחמה בין היהודים. מלחמה בין הקולות "השפויים", ביניהם שמעון בר גיורא ויוסף בן מתתיהו, שהבינו שחבורת פרחחים עם סכינים לא תוכל להביס את הצבא הרומי הגדול ורצתה להגיע איתם להסדר, מול ה"קיצוניים" וביניהם יוחנן מגוש חלב, אבא סיקרא ואלעזר בן שמעון שרצו לעלות על הגבעות ולהילחם ברומים. אבל ההמונים שנושלו מכל רכושם בעת כיבושי הרומאים, לא נותר להם דבר להפסיד, אז הם הצטרפו למורדים הקיצונים.
אספסיאנוס בחוכמתו, הבין שעדיף לו שלא לעלות על ירושלים שכן אז כולם יתאחדו נגדו. מוטב לו להמתין בצד, ולתת לשתי הקבוצות להקיז דם האחת של השנייה.
על כך כתב יוסף בן מתתיהו:
"אִם יְמַהֵר [אספסיאנוס] וְיִתְקֹף אֶת הָעִיר כְּבָר עַתָּה, [הוא] יָבִיא לְכָךְ שֶׁהָאוֹיְבִים יַשְׁלִימוּ בֵּינֵיהֶם וְיַפְנוּ נֶגְדּוֹ אֶת מְלוֹא עָצְמָתָם בְּכוֹחוֹת מְאֻחָדִים; אַךְ אִם יַמְתִּין – יִפְחַת מִסְפַּר הָאוֹיְבִים, שֶׁכֵּן רַבִּים יֵהָרְגוּ בְּמִלְחֶמֶת הָאַחִים…"
לבסוף התערבו חכמי ירושלים, ובראשם רבן יוחנן בן זכאי, והחליטו לעשות שלום עם הרומאים. לא מאהבה, אלא מההבנה שאין ברירה.
כאשר לקיצוניים חלחלה ההבנה שהעם אינו רוצה להילחם ויש לו מספיק אוכל במחסנים לעמוד במצור ארוך, הם החליטו לעשות מעשה – הם פשוט שרפו את המחסנים, במטרה לאלץ את העם לצאת להילחם.
התוכנית הזו כמובן נכשלת, הרעב מתיש את כולם, וחייל רעב לא יכול להילחם, לא כל שכן אזרח רעב, ועוד אחד שמשפחתו גוועת לצידו.
אספסיאנוס קורא לאנשי ירושלים להיכנע.
בפנייתו מודגש הפער שבין קלות הכניעה – בסה"כ לשגר חץ אחד שאליו יהיה מצורף כתב כניעה, לעומת מחיר המאבק – שיוביל לחורבן ולשריפת בית המקדש.
בית שני
רבן יוחנן בן זכאי שומע על השתלשלות האירועים ומחליט להתערב, למרות שהוא מסתכן ברצח, שכן הסיקריים לא בחלו בפגיעה במי שנחשד בעיניהם כמשתף פעולה עם הרומאים.
הוא שולח שליחים לאבא סיקרא, אחיינו, מראשי הבריונים, שיבוא אליו בהסתר מפחד המלשינים. כשהלה מגיע, הוא שואלו עד מתי ימשיכו הוא ואנשיו במעשיהם שבגללם "הורגים את כל העולם ברעב?"
אבא סיקרא עונה לו שאינו יכול לעשות דבר, שכן אם יאמר דבר לאנשיו הם יהרגו אותו. מדבריו מתברר עד כמה המצב בירושלים נפיץ ומסוכן. האנרכיה שולטת והאספסוף לא מקשיב אפילו למנהיגו שחושש מהם.
רבן יוחנן בן זכאי, מבין שירושלים והמקדש אבודים. הוא מבקש לצאת ממנה בניסיון להציל את עולם התורה.
הוא מבקש מאבא סיקרא לסייע לו לצאת מן העיר ולעשות שלום עם הרומאים, אבל הבריונים של הקיצוניים לא מאפשרים לאיש לצאת, גם לא ליוחנן בן זכאי.
אבא סיקרא מציע רעיון מעשי – רבן יוחנן בן זכאי יתחזה למת ויוציאוהו מהעיר בשביל לקוברו, שכן בירושלים אין מלינים את המת.
וכך היה.
בתחילה התחזה לחולה, ואז לגוסס ולבסוף למת. מיד ערכו מסע לוויה וצעדו אל שערי העיר כדי להוציאו לקבורה לפני שקיעת השמש. כשהגיעו לשער העיר, רצו הבריונים לוודא כי מדובר במת, על ידי דקירתו בסכין, אבל אבא סיקרא הזדעק וקרא: "עכשיו יאמרו הרומאים כי הבריונים דוקרים את רבם, ומיד פתחו את השערים."
רבן יוחנן בן זכאי נפגש עם אספסיאנוס והחל איתו ב"משא ומתן" אבל בעודם דנים, הגיע שליח מרומי שדיווח לאספסיאנוס כי ב-9.6.68 הקיסר נירון התאבד וגדולי רומי החליטו למנותו תחתיו.
לפני צאתו הציע אספסיאנוס לרבן יוחנן בן זכאי לבקש כל שירצה והלה ביקש 3 בקשות שיבטיחו את המשך קיומו של עם ישראל בגלות:
– שלא תיחרב יבנה וחכמיה וכך לא תיכחד החכמה היהודית.
– שיותיר את שושלת הנשיאות של רבן גמליאל, המיוחסת לבית דוד המלך.
– שרופאיו ירפאו את רבי צדוק מחוליו. רבי צדוק צם במשך 40 שנה שלא תחרב ירושלים, וגופו נחלש.
אספסיאנוס מקבל את בקשותיו, חוזר לרומי וממנה תחתיו את בנו טיטוס.
בתחילה טיטוס לא תכנן להחריב את ירושלים והמקדש. הוא פנה לנצורים בהצעה להניח את נשקם ולצאת מהעיר – כניעה, כך הבטיח, תציל את העיר ואת המקדש ואכן רבים נענו לקריאתו. אבל אחרים התבצרו בהר הבית.
וכך לבסוף הפעיל טיטוס את כל עצמת צבאו בכדי לפרוץ את חומות ירושלים.
אילי ברזל עצומים נגחו את החומות, בליסטראות, העיפו סלעים במשקל 35 ק"ג למרחק של 300 מטר על ראשי התושבים הנצורים.
כעבור חמשה עשר יום, ביום ז' באייר, הצליח טיטוס להבקיע את החומה החיצונית. עוד מספר ימים וגם החומה המשנית נכנעה לכוחו וב-ט״ז באייר נותרה החומה האחרונה ומעליה מצודת אנטוניה האדירה שחלשה על המתחם כולו.
ביום ט' באב בשעות הבוקר, נערך הקרב האחרון על בית המקדש שבסופו כל המתחם נותר שרוף.
ירושלים חרבה עד היסוד, רבים מתושביה נטבחו ורבים אחרים נלקחו בשבי.
טיטוס חוזר לרומא בליווי שלוש אוניות גדולות, עמוסות באוצרות בית המקדש ובשבויים רבים. כשהגיע לרומא ערך תהלוכת ניצחון ברחובות העיר.
השבויים נכבלו בשלשלות ברזל ובראש התהלוכה הלכו מנהיגי המרד, יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא כאשר ההולכים מאחוריהם נושאים את כלי המקדש ומציגים אותם בפני ההמון החוגג.
כזכר לניצחון הגדול, הקימו הרומאים לכבודו של טיטוס שער גדול הנקרא בשם "שער טיטוס". בכתובת שנחקקה על השער נמסרה החלטת הסנאט הרומי להעניק כבוד לטיטוס, ונמנו שבחיו על אשר הכניע את העם היהודי והחריב את ירושלים – עיר ששום מנהיג או מלך לפניו לא הצליחו לכובשה.
בתבליטים שעל השער אפשר לראות את תהלוכת הניצחון – שבויי יהודה הצועדים מושפלים, מובילים עימם כלים מהמקדש – מנורת זהב, חצוצרות, ועוד כלים. הרומאים אף טבעו מטבע מיוחד לכבוד ניצחונם: בצד אחד נחקקה דמותו של הקיסר, ובצד השני נחרטה תמונת אשה שידיה כפותות והיא יושבת ממררת בבכי מתחת לעץ תומר, מאחוריה חייל רומאי חמוש, ומתחת לתמונה נכתב: "יהודה נפלה".
לאחר תום החגיגות, שבויים רבים נמכרו לעבדות ורבים מהם נפדו בידי אחיהם בני ישראל שחיו בקהילות שמעבר לים – וחזרו לארץ.
אחרית דבר
לאחר החורבן, הישוב היהודי שנותר תחת הכיבוש הרומי, התאושש ונהנה מפריחה רוחנית, מהמפוארות בתולדותיה.
רבן יוחנן בן זכאי, מגדולי החכמים, הפך את יבנה למרכז הדתי במקום ירושלים. ומאחר וכבר אין מקדש ואין יותר מקום להנהגה הכוהנית, השלטון היהודי עבר לידי חצרות שרבניהם כתבו את המשנה, ובפועל קבעו את האופי היהודי.
כשמדברים על הסיקירים, יש עולה בראש סיפור המצדה, המיתוס המפואר של עם ישראל.
בכוונה לא התעכבתי אליו, ראשית, זה סיפור בפני עצמו.
שנית, הוא אינו קשר לחורבן ירושליים, ההשתלטות על המצדה נעשתה ללא קשר לחורבן.
ועל מעשה ההתאבדות (האווילי, בעיני, שכן לא היה כאן קידוש השם) אין מה להרחיב במאמר זה.
