סבתא אסתר לו חייתה, היתה בת 106
את המאמר הבא כתב דודי, שלמה דהן בפרץ של נוסטלגיה לאמו, סבתי, אסתר דהן.
אני מביא אותו כלשונו.
19/05/2024
יום הולדת 106 לאמא.
בשנה האחרונה אני מהרהר באימא, בדרך ההתמודדות שלה עם החיים הלא פשוטים ובעיקר כיצד התמודדה עם מחלתי והטיפול בי, וכיצד הנחילה לנו את מה שאנחנו היום.
אמא נולדה במצרים בעיר מיניה (Minya) שבדלתא המצרית בתאריך 19 למאי 1918 ונפטרה בבאר שבע ב-7 ליולי 1972.
אינני יודע למה בחרו בעיר הזאת, אך אין ספק שזו עיר עם הרבה גנים והרבה חברים. תמונות מהגנים והחברים מעידות על כך .
ב 22.02.1942 אימא נישאה לאבי מרדכי דהן בן מסעוד.
לאחר הנישואים הורי עברו לגור בעיירת מחוז אסיוט המרוחקת מעיר הולדתם מינייה כ-150 ק"מ, משך נסיעה כשלוש שעות. אני מאמין שהקליטה באסיוט הייתה קשה למרות שמבחינה כלכלית היה בסדר.
אבי, מרדכי מרקו קיבל תפקיד ניהול של חנות גדולה מרשת "אורקו סיקוראל" (גם הם יהודים).
באסיוט נולדו פנחס, שלמה ורחל. החיים שלנו היו טובים וקלים. בבית, התגוררה איתנו משרתת שטיפלו בכל עבודות הבית מלבד בישול. אמא הגישה את האוכל.
פנחס למד במסגרת חינוך נוצרי. רחל וגם אני נשארנו בבית בגלל גילנו הצעיר. העיר אסיוט ישבה על גדות נהר הנילוס עם הרבה גנים ציבוריים ומועדוני חברים. ההורים נהגו לבקר ב- Y.C.M.A ימק"א ארגון נוצרי עולמי.
אני זוכר שנהגנו לנסוע לצפון, לפורט סעיד וטנטה לבקר את הסבים והסבתות וגם רופאים מקצועיים אורטופדיים. בגיל 3 חליתי בשיתוק ילדים בעקבות מגפה שהתפשטה באותם השנים. אימא נלחמה בכל דרך למצוא מרפא עד שנאמר לה כי רק בארה"ב ובישראל יש רפואה מתקדמת היודעת לטפל במחלה שלי ולכן עלינו ארצה בשנת 1950.
קשה לדמיין את ההתמודדות של אמא במשך כל שנות חייה הקצרים עם המחלה שלי. אימא טיפלה ולוותה אותי לאורך כל הטיפולים. נסיעות לבית חולים אסף הרופא כשהיא נושאת אותי על הידיים עם הגבס כתוספת משקל. הנסיעות היו באוטובוס מבאר שבע עם החלפה בצומת בית דגן ולבית החולים צריפין סרפנד אסף הרופא.
מדי פעם באה לבקר אותי בבית החולים עם ממתקים. שקית קטנה של עדשי שוקולד מצופים בצבעים בוהקים. בנוסף, חצי עוגה בחושה מעורבת בשוקולד, למה חצי? כי צריך היה להשאיר גם לאחרים בבית.
תמיד אימא הרגישה את הצורך שחלוקת המזון תהיה שוויונית בין כל האחים. את החלקים הפנימיים של העוף חילקה בחמש, כך שכולנו נקבל אותה כמות מכל חלק הפנימי של העוף. דמיינו לכם לב של תרנגולת מחולק ל-5.
לאחר אחד הניתוחים חזרתי הביתה לתקופה של חודשיים עם גבס מעל הרגל ועד לבית החזה. לא יכולתי ללכת או לשבת. כל הטיפול בי היה בידי אימי רחיצת בוקר, אוכל, שירותים, וניגוב לאחר השירותים. ואני ילד מתבגר כבן 14 שנים.
הבית שלנו היה תמיד בית מארח ומאפשר ללא כיבודים, מים מהברז היה בשפע.
אני מנסה לדמיין ולא ממש מצליח להבין על מה חשבה כשחליתי בשיתוק הילדים. מה שברור לי שאמא גידלה אותי כשווה בן שווים. בילדותי לא שמעתי סיפורים בעברית כי אמא דיברה איתנו רק בצרפתית. אבל, שירים שמענו בהרבה שפות שאמא שלטה בהם צרפתית, איטלקית, ספרדית וגם בלדינו.
כל אחד מהאחים התפתח כפי שהתפתח כולנו האחים קיבלנו חינוך של אנשים ישרים אוהבי אדם באשר הוא, עם שאיפה לצדק וחמלה, כך נהגו בנו בבית וכך אנו נוהגים היום. הכול בזכות אמא, אימא שהתאפיינה בהרבה כישרונות יצירתיים נתחיל במקצועה "תופרת מדופלמת" שידעה לנצל כל מה שיש בסביבה לשימושים משניים אבל בדבר אחד אמא לא הצטיינה וזה בסדר וניקיון.
המפגשים הבין אישיים עם השכנים היו מסתיימים רק כאשר עלה ריח של אוכל שרוף מהמטבח של אימא. אימא ידעה גם לסרוג דוגמאות מסובכות בצורה מדויקת ואחידה. עד היום יש ברשותי עבודה שהיא סרגה. אימא סרגה בזמן צפייה בסרט אפילו כשהייתה בקולנוע!
עד היום אנו נהגים לבשל מאכלים ממטבחה של אימא שמעלים זיכרונות חמים של טעם וריח.
אימא הקפידה לשמור על קשר טוב והוגן עם הכלות שלה והחתן. ניצה רעייתי למדה ממנה הרבה דברים שמלווים אותנו עד היום למשל הכנת הרולו של פסח.
אמא נפטרה בצורה טראגית מתאונת חשמל בביתה. היא זכתה לראות, לחוש, לחבק ולאהוב את הנכדים מצדה, עופר, זיווית ומירי וזכתה גם להכיר את תקווה ודליה, הגיסות לעתיד.
מאז פטירתה גדלה המשפחה נולדו 16 נכדים ו-46 נינים. אנחנו ממשיכים להיות משפחה גדולה ומלוכדת. מקפידים על מסורת של מפגשים משפחתיים. והשבוע, נזכה להיות כולנו בחתונתה של בכורת הנינים – שני, ביתה של זיוית שלא זכתה להכיר.
כתבתי את זה לכבוד יום ההולדת ה-106 שלה. במפגשים משפחתיים אנחנו ממעיטים לדבר עליה לעומת אבא למרות שאימא עיצבה אותנו למי שאנחנו. אני מוקיר לה תודה על כל מה שהעניקה לי ולשאר אחיי.
תודה אימא אהובה.
